ראשי פרקים

מבוא / בחירת המועמד לתפקיד בדלאי לאמה / חניכת הדלאי לאמה / הכיבוש הסיני וקבלת התפקיד / כהונת הדלאי לאמה בטיבט הכבושה / הבריחה להודו / הטיפול בפליטים הטיבטים / הפעילות השלטונית והתרבותית / הפעילות המדינית הבין לאומית / הדלאי לאמה והדתות / אורח חייו / דעותיו ואמונותיו / בודהיזם ומדע / סיום תפקידו כמנהיג פוליטי

מבוא

משמעות השם דלאי לאמה היא אוקיאנוס (דלאי) ומורה או גורו (לאמה), אך בתרגום חופשי נקרא צרוף המלים "אוקיאנוס של חוכמה".

עד שנת 2011 היה הדלאי לאמה המנהיג המדיני-פוליטי והרוחני-דתי של העם הטיבטי.

מאז הבריחה להודו בשל הכיבוש הסיני, מוגבלת מנהיגותו המדינית של הדלאי לאמה לפזורה הטיבטית שמחוץ לטיבט. הוא נחשב לאיש הדת הבכיר בארבעת הזרמים או האסכולות הנפרדות שנוצרו בתקופות שונות, ונהוגות כיום בבודהיזם הטיבטי : סאקיה, גלוק, נינגמה, וקאגיו.

תפקיד ה'דלאי לאמה' התהווה במאה ה-13 בתקופת הכיבוש המונגולי. החאן המונגולי התרשם מסאקיה פאנדיטה, ראש אסכולת הסאקיה, עד כדי כך, שהמיר דתו לבודהיזם, מינה את סאקיה למורה המדינה, ובנוסף העניק לו שליטה פוליטית בטיבט. כך נוצר הנוהג להפקיד בידי אדם אחד גם את תפקיד כהן הדת הראשי וגם את תפקיד ראש המדינה.

הדלאי לאמה הראשון (אם כי התואר "דלאי לאמה" ניתן רק לשלישי) החל לכהן בתפקידו בשנת 1391. הוא היה התלמיד הבכיר של מייסד אסכולת הגלוק. יורשו נבחר לאחר שהוכר כגלגול נשמתו של קודמו, ומאז נבחרו כך כולם. שיטה זו מנעה הן בחירת יורש מסיבות פוליטיות, והן ריכוזיות של כוח השלטון בידי משפחה אחת, ואפשרה בחירת יורש גם מבין פשוטי העם ומאזורים כפריים.

הדלאי לאמה הנוכחי הוא הארבעה עשר במספר, ונחשב לגלגולם של כל שלושה עשר הלאמות שקדמו לו. לדבריו, הדלאי לאמות נחשבים להתגלמותו של הבודהיסאטווה (הבודהא) של החמלה, (שחי בתקופת הבודהא שאקיאמוני אבי הבודהיזם), והוא נחשב לגלגול השבעים וארבעה שלו. 

בחירת המועמד לדלאי לאמה

להמו תונדופ (בעברית: "האלה ממלאת המשאלות") נולד ב-6 ביולי 1935 בכפר קטן בשם טאקצר ("הנמר השואג") שבמחוז אמדו בצפון מזרח טיבט. הוריו היו חקלאים זעירים שחכרו ועיבדו שטח אדמה קטן. ללהמו היו שישה אחים, ארבעה בנים ושתי בנות. הבית בו גדל היה בנוי מבוץ ואבן, כמקובל באזור, אך היה יוצא דופן בשל מרזב צמוד לקיר הבנוי מענפי עץ ערער שהיה בו.

לפני הגיעו של להמו לגיל שלוש, הגיעה לביתו משלחת חיפוש למועמד לתפקיד הדלאי לאמה הארבעה עשר. הלאמה האחרון, השלושה עשר, נפטר בשנת 1933. מספר סימנים כיוונו את משלחת החיפוש לעבר ביתו של להמו - ראשו של הדלאי לאמה שנפטר, שהיה חנוט ומונח בארון, הסתובב מאליו ופניו פנו לכוון צפון מזרח; העוצר שהחזיק בתפקיד ממלא מקום הדלאי לאמה, ראה את האותיות הטיבטיות "אה", "קא", ו"מא" צפות במי האגם הקדוש להמוי להאצו. לאחר מכן ראה תמונה של מנזר בן שלוש קומות עם גג טורקיז וזהב ששביל מוביל ממנו אל גבעה, וכן בית עם מרזב בעיצוב מוזר. לדעתו האות "אה" הצביעה על המחוז אמדו. המשלחת שהגיעה למנזר קומבום יחסה את האות "קא" לשם המנזר, מה עוד שהיה בן שלוש קומות וגגו היה צבוע טורקיז. בחיפושם באזור אחרי הבית, ראו את בית אביו של להמו ובו המרזב, והיו בטוחים כי מטרתם הושגה. עם זאת לא חשפו את סיבת ביקורם וביקשו רק מקום לינה. להמו תונדופ זיהה את ראש המשלחת וקרא "סרה לאמה, סרה לאמה". סרה היה שם מקדשו של ראש המשלחת שהיה בעצמו לאמה.

המשלחת עזבה וחזרה שוב עם מספר חפצים שהיו שייכים לדלאי לאמה שנפטר. להמו תונדופ זיהה מיד את החפצים ואמר "הם שלי". חברי המשלחת השתכנעו שמצאו את ההתגלמות החדשה של הדלאי לאמה ובהמשך הוכרז להמו תונדופ כמיועד להיות הדלאי לאמה הארבעה עשר.

בשנת 1939, מיד לאחר יום הולדתו הרביעי, יצא להמו תונדופ ללאהסה בירת טיבט. לאחר מסע בן שלושה חודשים הגיע אליה, ושם נערך טקס שהעניק לו מנהיגות רוחנית על העם. עם זאת, היות שהעוצר החליט לחכות עד לסוף השנה שלאחר מכן, נהנה להמו תונדופ מכשנה של חופש הזכורה לו כחופש החילוני האחרון שידע בחייו.

במהלך חורף 1940 הוכרז להמו תונדופ רשמית כמנהיגה הרוחני של טיבט, ולאחר ההכרזה נלקח למנזר ג'וקהאנג, והתקבל כפרח נזירים. כמנהג הנזירים נערך לו טקס גזיזת שיער, ובהתאם לנוהג, ויתר על שמו הקודם וקיבל את שמו של העוצר יחד עם שמות נוספים: ג'אמפהל נגאוואנג לובסאנג ישה טנזין גיאצו. ככבוד ללאמות שכיהנו לפניו, השתמש רק בגירסה מקוצרת של שמו: טנזין גיאצו.

חניכת הדלאי לאמה

טנזין גיאצו עבר חניכה הן לנזירות והן לתפקיד הדלאי לאמה החילוני והדתי. מונו לו שני חונכים, הבכיר היה בתחילה העוצר רטינג רינפוצ'ה, וכן חונך זוטר יותר. בשנות חניכתו הראשונות הוצמד לו גם חונך שלישי, אשר שימש כממלא מקום כאשר אחד מן השניים נעדר.

תכנית הלימודים הייתה זהה לזו של הנזירים הלומדים לדוקטורט בלימודי הבודהיזם, והלימודים היו יסודיים ואינטנסיביים. הם כללו לוגיקה, אמנות ותרבות טיבטית, סנסקריט, פילוסופיה בודהיסטית ורפואה טיבטית. נושאים משניים כללו כתיבה תמה, היסטוריה, דת, מוסיקה, דרמה, אסטרולוגיה, משקלים וניסוח, דיאלקטיקה (אמנות הפולמוס) וספרות. במקביל, בשעה עשר בכל בוקר, השתתף בישיבת הממשלה כהכנה למילוי תפקידו החילוני.

טנזין גיאצו העיד על עצמו כי לא היה חרוץ במיוחד, אך הייתה לו תפיסה מהירה ו"ראש טוב למדי". ובהמשך: " ...בעיקר עבדתי במידה שהספיקה בדיוק כדי שלא אסתבך בצרות. ...היה עלי להגיע לבשלות כדי להבין עד כמה חשוב היה החינוך שלי, ואז התחלתי לגלות עניין ראוי בלימודיי. היום אני מתחרט על בטלנותי בשנות נעוריי ולומד לפחות ארבע שעות ביום." ('חרות בגלות' מאת הדלאי לאמה, עמ' 39, הוצ' מודן הוצאה לאור, 2000).

הכיבוש הסיני וקבלת התפקיד

על פי המקובל היה הדלאי לאמה נעשה לראש המדינה בגיל שמונה עשרה. במהלך שנת 1950, לאחר פעולות מקומיות של הצבא הסיני בטיבט והכרזותיהם על כוונה "לשחרר את טיבט מידיהם של אימפריאליסטים תוקפנים", הגיעו ללהאסה ידיעות כי שמונים אלף חיילים סינים פלשו לטיבט וברדיו הסיני הוכרז כי "החל השחרור בדרכי שלום". הצבא הטיבטי כולו מנה שמונת אלפים וחמש מאות חיילים, ונישקם היה דל ומיושן, כך שהממשלה הבינה כי לטיבטים אין יכולת מעשית להתנגד לכיבוש. בגלל חומרת המצב התגבשה דעה שיש להעניק לדלאי לאמה מעמד של בוגר, והממשלה החליטה להביא נושא זה לקביעתו של מגיד עתידות. לאחר שמגיד העתידות הניח על ברכי טנזין גיאצו צעיף שעליו המלים "הגיע זמנו", הוחלט להכתיר את טנזין גיאצו כדלאי לאמה בפועל. טקס ההכתרה התקיים ב-17 בנובמבר 1950, כאשר טנזין גיאצו היה כבן חמש עשרה.

עוד לפני הכתרת טנזין גיאצו פנתה ממשלת טיבט בבקשה אל האו"ם שיפעל לטובתה מול סין, אך הפניה הייתה לשווא. הדלאי לאמה שלח משלחות לארה"ב, לבריטניה ולנפאל על מנת שיתערבו לטובת טיבט, אך כולן נידחו על הסף. כמו כן נשלחה משלחת לסין על מנת לשאת ולתת על נסיגת כוחותיה מטיבט. התוצאה הייתה שהסינים כתבו באופן חד צדדי "הסכם", וכפו אותו על ראש המשלחת כהסכם עם "הממשלה המקומית של טיבט" והחתימו אותו בחותמות מזויפות. ההסכם היה בן שבעה עשר סעיפים ובהם: "הממשלה המקומית תתמוך באופן פעיל בכניסתו של צבא שחרור העם לטיבט ובביסוס ההגנה הלאומית ". וכן, הטמעת הצבא הטיבטי בצבא הסיני ושלילת כל סמכות מהממשלה הטיבטית לנהל את ענייני החוץ שלה. אמנם בהמשך הובטח חופש דתי לטיבטים, הגנה על מעמד הדלאי לאמה והמשך קיומה של המערכת הפוליטית הקיימת, אך אלה הופרו בהמשך ע"י הסינים.

כהונת הדלאי לאמה בטיבט הכבושה

החלטתו הראשונה של הדלאי לאמה הייתה למנות שני ראשי ממשלה חדשים, אחד בעל סמכות דתית והשני בעל סמכות חילונית. החל מאוקטובר 1951 החלה כניסת הצבא הסיני ללהאסה הבירה. למרות ש'הסכם שבע עשרה הנקודות' קבע ש"על צבא שחרור העם ...לא לקחת באופן שרירותי מחט או חוט מן העם", דרשו הסינים מזון ומחסה ללא תמורה. הדבר גרם למחסור חריף במזון, לעליית מחירים שגרמה לאינפלציה ולמותם של מאות אלפי טיבטים ברעב. נוצרו חיכוכים בין האוכלוסייה וראשי הממשלה לבין הסינים, לרבות דרישה, שכמובן נדחתה, שהסינים יפנו את טיבט. כתוצאה מכך נאלצו שני ראשי הממשלה להתפטר, והטיפול השוטף מול הסינים עבר אל הדלאי לאמה.

נוצרה תקופה של "הפוגה לא נינוחה" עם הרשויות הסיניות. הדלאי לאמה שהיה גם ממלא התפקיד של שני ראשי הממשלה, ייסד ועדת רפורמה שמטרותיה היו כינון רשות שופטת עצמאית, הכנת תוכנית לימודים גם לילדים שאינם בקהילה הנזירית, שיפור מערכות תחבורה, מחיקת חובות שעברו בירושה ורפורמות בנושא הקרקעות.

במקביל המשיך הדלאי לאמה את לימודיו. בקיץ 1953 קיבל את חניכת הקאלאצ'קרה שהיא אחת מהחניכויות החשובות במסורת הטנטרית הבודהיסטית, ואשר לדעתו יש לה משמעות מיוחדת לשלום העולם. בשנה שלאחר מכן קיבל הסמכה מלאה כ'ביקשו' (מתקדש לדרך הבודהיזם). כמו כן העביר שעורים לקבוצות, וכונן יחסים אישיים עם בני עמו.

בתחילת שנת 1954 הוזמן הדלאי לאמה, שעוד לא מלאו לו תשע עשרה שנים, לפגישה עם ההנהגה הסינית. הוא קיים לפחות שתים עשרה פגישות עם היו"ר מאו צה טונג וכן כמה פגישות עם ראש הממשלה צ'ו אן לאי. היחס אליו היה טוב, השיחות היו ידידותיות, וניתן היה לו להבין שכוונות הסינים למתן אוטונומיה לטיבט הן חיוביות. בדיעבד התברר לדלאי לאמה כי הכל היה רק לכאורה (הוא הגדיר את צ'אן לאי כ"מלא קסם, חיוכים ורמיה") .

הדלאי לאמה התעמק במרקסיזם שהתחבב עליו. הוא מצא במרקסיזם שיטה המבוססת על שוויון וצדק לכל, המבקשת להיות תרופה לכל תחלואי העולם. הוא היה בטוח שאפשר לחבר תורות בודהיסטיות ומרקסיסטיות לדרך יעילה לניהול פוליטי, והמגרעת היחידה שראה במרקסיזם הייתה הראיה החומרית שלה. למרות שהיה מוטרד מהשיטות הנוקשות של הסינים, הביע את רצונו להיות חבר במפלגה.

בפגישתו האחרונה של הדלאי לאמה עם מאו, יום לפני חזרתו לטיבט, באביב 1955, השמיע מאו בסוף השיחה, ביקורת חריפה על הדת ועל מוסד הנזירות. גישה זו שינתה את דעתו על מאו, וכנראה סייעה לו להבין כי לאופטימיות שלו לא היה בסיס.

ביוני 1955 חזר הדלאי לאמה ללהאסה. חזרתו עוררה אופטימיות בעם הטיבטי ומעמדו ברשות הסינית המקומית התחזק הודות להפגנת האמון הפומבית של מאו כלפיו. עם זאת הבין כי העולם כולו, כולל הודו שהכירה בטיבט כחלק מסין, היפנה עורף לעם הטיבטי. לאחר תקופה קצרה נתחוור לדלאי לאמה כי סין הפרה את כל התחייבויותיה כלפי הטיבטים, וכפתה "רפורמות" שכללו מסים, החרמות קרקע, חלוקת קרקעות חדשה, משפטים ועונשים על מה שהסינים כינו 'פשעים נגד העם', הוצאות להורג, התעללויות אכזריות באסירים, העברת אוכלוסין והריסת מנזרים. במקביל גם הקימו הסינים ממשלה חדשה שהייתה כולה סינית, ועל ידי כך ביטלו את תפקידה של הממשלה הטיבטית.

הלחץ הסיני הגביר את ההתנגדות האקטיבית של הטיבטים, וכתגובה הוגברו הכוח והלחץ הצבאי והאכזריות הסינית לדיכוי ההתנגדות. בסוף שנת 1957 הגיע הדלאי לאמה למסקנה שהמנהיגות הסינית לא הייתה מנהיגות מרקסיסטית אמיתית, אלא מנהיגות לאומנית סינית, קנאית וצרת אופק, המעמידה פנים שהיא קומוניסטית. הוא גם הבין שהרשויות הסיניות מתכוונות למנוע ממנו את מילוי חובותיו הדתיות.

הבריחה להודו

מצבו של העם הטיבטי בכלל, ושל הדלאי לאמה בפרט, הלך והורע, והוא חש שהדבר יגמר באסון. אי לכך הוא הקדים את מועד בחינת הגמר שלו בנזירות לשנת 1959. על אף ההקדמה עמד הדלאי לאמה בהצלחה בכל הבחינות ונמצא ראוי לקבל את תואר הגמר וכן תואר 'גשה' (GESHE), או דוקטור ללימודי הבודהיזם.

חששו של הדלאי לאמה התממש. הסינים הזמינו אותו למופע תיאטרון ודרשו שיופיע בבסיס צבאי ללא ליווי של הצבא הטיבטי ושומרי ראש חמושים. ההזמנה הפכה בהמשך לאולטימטום . כאשר דחה הדלאי לאמה את המועד, הוא התבקש על ידי הממשל הצבאי הסיני לעבור למפקדתם "למען ביטחונו". בינתיים דלפה לציבור הדרישה הסינית, ועשרות אלפי טיבטים בלאהסה התקהלו והיה חשש למהומות ושפיכות דמים. במצב מתוח זה, גם העם הטיבטי וגם הדלאי לאמה הבינו כי הכוונה היא לנטרל אותו. לבסוף נתבקשה (בפעם השלישית) "עצת חוזה עתידות", וזה "פרץ בצעקה : 'לך! לך! הלילה'" ('חרות בגלות' עמ' 142). עצה זו גיבשה סופית את החלטת הדלאי לאמה להימלט מטיבט להודו. היות וידע שהסינים לא יאפשרו לו להימלט, יצא הוא בהיחבא מלאהסה.

במהלך המסע ביטל הדלאי לאמה את "הסכם שבע עשרה הנקודות" (המדומה), והכריז על הקמת ממשלה טיבטית כרשות החוקית היחידה בטיבט.

הדלאי לאמה התקבל בהודו ביחס אוהד על ידי הציבור ההודי וראש ממשלתה פנדיט נהרו. בתחילה התגורר בעיר מוסורי, בבית שהופקע עבורו על ידי הממשלה ההודית, ובמרץ 1960 עבר לעיר דארמסאלה, בה הוא מתגורר עם קהילה טיבטית גדולה עד היום.

הטיפול בפליטים הטיבטים

תוך זמן קצר התברר לדלאי לאמה כי החלה להיווצר בעיית פליטים טיבטים שנמלטו להודו. הפליטים סבלו מאד מהאקלים החם ששרר במקומות מושבם, והוא פעל מול ראש ממשלת הודו להושבת הפליטים ולהעסקתם במקומות בהם היה האקלים נוח יותר. ממשלת הודו והדלאי לאמה יזמו והקימו רשת חינוך לילדי הפליטים, שבנוסף ללימודי התרבות וההיסטוריה הטיבטית, כללו גם השכלה כללית. שפת ההוראה הייתה אנגלית במכוון, כי ראו בה את 'השפה הבין לאומית של העתיד'. במקרים בהם ידע הדלאי לאמה על ילדים עם בעיות או קשיים בחינוכם, לחץ אישית על ההורים כדי לגרום לכך שילדיהם ימשיכו ללמוד.

הדלאי לאמה הבין כי אין סיכוי לשיבה מהירה של הפליטים לטיבט, ועל כן פעל לבניית קהילה חזקה בהודו. הוא תמך בהתיישבות הפליטים באדמות שהוקצבו להם על ידי ממשלת הודו ובשיקומם הכלכלי. הוא גם נהג לבקר בקהילות הפליטים על מנת לחזק את תמיכתו בהן ולעודד את חברי הקהילה. כמו כן עסק בפתיחת בתי ילדים, לא רק בהודו, אלא גם באירופה ובעיקר בשווייץ אשר קלטה לא מעט קבוצות של ילדים וסטודנטים.

 במהלך השנים 1965-1970 שוקמו כל הפליטים, כמאה אלף במספר, למעט מאות בודדות שמרצונם החופשי מצאו את פרנסתם במחנות הדרכים. לרוב הפליטים הייתה גישה לשירותים רפואיים בסיסיים וסטודנטים רבים רכשו השכלה גבוהה. בסופו של התהליך, לא רק שהפליטים השתקמו, אלא אף תרמו לכלכלת הודו.

הפעילות השלטונית והתרבותית

הדלאי לאמה פעל לרפורמה של מוסדות השלטון כך שיתאימו לנהוג במערב במאה העשרים. הוא הקים משרדי ממשלה חדשים בהם: מידע, חינוך, שיקום, ביטחון, דתות וכלכלה ודאג לשילובן של נשים בממשלה. במקביל פעל לרפורמה של מוסדות השלטון הטיבטיים בכיוון של דמוקרטיזציה מלאה. הוא הקים את מוסד 'ועדת נבחרי העם הטיבטי' כגוף המחוקק הגבוה ביותר של הממשלה, ואשר נבחר בבחירות חופשיות. וכן, שבעת חברי הקאשאג (הקבינט) נתמנו באמצעות בחירה במקום על ידי הדלאי לאמה. לאסיפה הלאומית הוא היקנה סמכות להעביר את הדלאי לאמה מתפקידו ברוב של שני שלישים.

הדלאי לאמה עסק גם בשימורה והמשכיותה של התרבות והדת הטיבטית. הוא השיג מממשלת הודו מימון ללימודי בודהיזם עבור אלף וחמש מאות נזירים, חנך פרחי נזירים טיבטים כמתקדשים לדת הבודהיזם, והעביר שעורים והרצאות בבודהיזם, טיפח את קהילת הנזירים כבסיס לשמירה על הבודהיזם הטיבטי והקים עבורם מנזרים רבים. יוזמה תרבותית נוספת הייתה הקמת הספרייה לעבודות וגנזים טיבטיים ומוזיאון האוצר פריטים רבים, ובהם כתבי קודש וחפצי דת, אשר הובאו להודו על ידי הפליטים.

הפעילות המדינית הבין לאומית

פעילותו המדינית של הדלאי לאמה החלה בכך ששבר את שתיקתו מרצון לגבי המצב ששרר בטיבט הכבושה. טנזין גיאטסו היה לדלאי לאמה הראשון שביקר במדינות המערב וקיים איתן יחסים דיפלומטים. מאז 1967 ערך מאות ביקורים ביותר משישים מדינות (בישראל ביקר ארבע פעמים). בנסיעותיו שם לו כמטרות את העלאת הבעיה של כיבוש טיבט על ידי סין בכל העולם, את הדאגה לזכויותיו של העם הטיבטי בטיבט הכבושה, ואת הניסיון למנוע מצב בו העולם ישכח את טיבט העצמאית. הדלאי לאמה הפיץ בארצות רבות מידע על השעבוד הסיני והפעילות האכזרית של הממשל והצבא הסיני כנגד האוכלוסיה הטיבטית (צליבה, ניתוחים למטרות ניסויים, עקירת מעיים, כריתת אברים, עריפת ראשים, שריפה, הכאה עד מוות, קבורה בחיים, עקירת לשון ועוד). כמו כן העלה את הדרישה להשבת עצמאות טיבט מול ממשלות רבות וארגונים בין לאומיים שונים, כגון: 'ועדת המשפטנים הבין לאומית' אשר פרסמה דו"ח על מעמדה החוקי של טיבט, ו'הוועדה האפרו-אסיאנית' אשר גילתה אהדה כלפי העם הטיבטי. גם בעצרת הכללית של האו"ם הביא לקבלת שלוש החלטות אשר קראו לסין לכבד את זכויות האדם בטיבט ואת זכותם של הטיבטים להגדרה עצמית.

קשריו הבין לאומיים הרחיבו את תחומי התעניינותו וידיעותיו מעבר למסגרת הבודהיזם, והוא שקד להביא לקהילה הטיבטית הגולה את הישגי העולם המערבי והרעיונות של הדמוקרטיה. כמו כן עקב אחר הגולים הטיבטים המפוזרים בעולם, דאג לשימור שפתם ותרבותם הטיבטית, וערך טקסים טיבטיים. בנוסף נשא הרצאות המוניות לקהל הרחב.

בביקוריו מפיץ הדלאי לאמה את המסר שלו בדבר הפצת אחריות אוניברסאלית וחמלה, כאמצעים להשגת אושר פנימי ושלום עולמי, וחשיבות הערכים הרוחניים לכל האנושות ללא קשר לאמונה מסוימת.

בין המנהיגים שעמם נפגש הדלאי לאמה ניתן לציין את פגישתו עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בשנת 2001 ועם מנהיגי הג'י 8, לפניהם הטיף לסובלנות, הידברות, שמירת זכויות האדם ויישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני בדרכי שלום.

הסינים התנגדו באופן נמרץ לפעילותו הבין לאומית של הדלאי לאמה וניסו למנוע אותה. אך למרות לחצם, זכה הדלאי לאמה להכרה עולמית כאשר קיבל בשנת 1987 את פרס ההומניטריות על שם אלברט שווייצר, ובשנת 1989 את פרס נובל לשלום. כמו כן קיבל עשרות תארי כבוד ממוסדות שונים על מסרי השלום, אי האלימות וההבנה הבין דתית שהוא מפיץ.

הדלאי לאמה והדתות

הדלאי לאמה מצא שקיים היקש בין בודהיזם וקתוליות, ולמעשה בכל דת גדולה קיימת יכולת ליצר בני אדם טובים באמצעות תורת האהבה והחמלה שלה. מהנצרות למד על העבודה המעשית של ארגוני הצדקה הפועלים לחינוך ולבריאות, ועודד הקמת ארגונים בודהיסטים דומים. למרות היותו נזיר בודהיסטי אמר כי "נזירים ונזירות בודהיסטים נוטים לדבר הרבה על חמלה ולעשות מעט בנוגע לכך" ('חרות בגלות' עמ' 189).

בנסיעותיו השתדל הדלאי לאמה להיפגש גם עם אנשי דת. בין היתר נפגש עם האפיפיורים פאולוס השישי ויוחנן פאולוס השני, ועם רב יהודי בהולנד, ממנו למד על סבלו של העם היהודי בשואה. עם הארכיבישוף מקנטרברי הגיע לשותפות דעה לפיה "דת ופוליטיקה אחוזות זו בזו וחובתה החד משמעית של הדת היא לשרת את האנושות ולהיות קשורה למציאות. אין די בכך שאנשים דתיים יתפללו, והם מחויבים מוסרית לתרום ככל האפשר לפיתרון הבעיות בעולם". הדלאי לאמה אף מרחיב ואומר כי "כל מעשה שנעשה מתוך כוונה טובה הוא מעשה דתי" ('חרות בגלות' עמ' 208).

בנוסף, נפגש הדלאי לאמה עם אישים רוחניים, ובהם האמא תרזה שרחש לה כבוד רב ושיכלה, לדעתו, להיחשב כבודהיסטהאווה, ועם קרישנמורטי שייצג לדעתו מסורת דת אחרת והציג דעות שונות על החיים ומשמעותם.

אורח חייו

הדלאי לאמה מעיד על עצמו שאורח חייו הוא על פי אידיאל הבודהיסטהאווה, כלומר, הוא מקדיש את עצמו למתן סיוע לכל הברואים לשחרר עצמם מהסבל, וזאת על ידי מיזוג של חמלה וחכמה אין סופיות. אי לכך הוא בחר להיות נזיר בודהיסטי המקיים את 253 החוקים המחייבים את הנזיר, וכנזיר הוא שומר על פרישות מוחלטת. בצניעות האופיינית לו הוא מגדיר את עצמו: "בשבילי דלאי לאמה הוא תואר שמסמל את המשרה בה אני מחזיק. אני עצמי פשוט בן אדם, במקרה טיבטי, שבחר להיות נזיר בודהיסטי" ('חרות בגלות' - הקדמה). בהמשך הוא גם אומר שכל מי שמבקש להנהיג צריך להישאר קרוב לאדם הפשוט.

הדלאי לאמה מקדיש לפחות חמש וחצי שעות ביום לתפילה, מדיטציה ולימוד. בארבע לפנות בוקר הוא פותח את היום בשינון מנטרות, בהמשך הוא עושה כחצי שעה השתחוויות ברכה לבודהא. לאחר מכן, במהלך רחצה משמיע תפילות ויוצא לטיול רגלי שבמהלכו ממשיך לשנן. בסביבות 5:15 אוכל הדלאי לאמה ארוחת בוקר שבמהלכה הוא קורא בכתבי הקודש. לאחר מכן הוא שומע חדשות ועושה מדיטציה של כשעה וארבעים וחמש דקות . מ-8:00 עד הצהריים הוא לומד פילוסופיה בודהיסטית. בין 12:30-12:00 אוכל הדלאי לאמה את ארוחת הצהרים ובמהלכה קורא שוב בכתבי הקודש. לאחריה, אם דרוש, קורא ניירות עבודה או עיתונים. בשעות אחר הצהרים, במשך כארבע שעות, הוא עוסק בענייני הממשלה ובנושאים כלליים, וכן מקיים פגישות עם אנשים המבקשים להיפגש עמו. בערב הוא מקדיש עוד זמן קצר לתפילה, מדיטציה, קריאת כתבי הקודש ותפילה, עד לשעת השינה בשעה 8:30 או 9:00 בערב.

דעותיו ואמונותיו

הדלאי לאמה "מאמין שהדבר החשוב ביותר למין האנושי הוא היצירתיות שלו. ...כדי להביא את היצירתיות הזאת לידי ביטוי, על האנשים להיות חופשיים." ('חרות בגלות' עמ' 244). הואיל ובגלות הוא זוכה לחרות לא נכון יהיה לחזור לטיבט לפני שהעם הטיבטי יהיה חופשי וייהנה מאותה החרות. עם זאת, הוא מבין שבגלל עוצמתה וכוחניותה של סין אין סיכוי לשחרר את טיבט, והוא מסתפק במתן אוטונומיה מלאה לטיבטים ומסכים להשאיר את ניהול החוץ והביטחון בידי הסינים.

הדלאי לאמה רואה את הבעיות שהעולם מתמודד איתן: "סכסוכים אלימים, הרס הטבע, עוני, רעב וכו'', כבעיות שנוצרו בידי האדם. אי לכך ניתן לפתור אותן רק בדרך של מאמץ אנושי, הבנה ופיתוח תחושת האחווה. כדי לעשות זאת עלינו לטפח אחריות אוניברסאלית איש כלפי רעהו וכלפי העולם שאנו חולקים, המבוססת על לב טוב ועל מודעות." ('חרות בגלות' עמ' 268).

כנזיר בודהיסטי הוא "חש שהאמונה במושג הקארמה (חוק הסיבה והתוצאה: האושר או הסבל הינם תוצאה של פעולות קודמות - הן בחיים הנוכחים והן במחזורי החיים הקודמים), תורמת מאוד להתנהלות היום יומית. מרגע שתאמין בקשר שבין הסיבה לתוצאה, תהיה ער יותר להשלכות שיש למעשיך עליך ועל האחרים".('חרות בגלות' עמ' 267). הוא "מאמין כי סבל נוצר מתוך בורות, וכי אנשים מסבים כאב לאחרים בחפשם אחר אושר וסיפוק לעצמם. ואולם אושר אמיתי בא מתוך תחושה של שלווה וסיפוק פנימיים, החייבים להגיע דרך טיפוח של דאגה לזולת, אהבה וחמלה, ודרך סילוקם של הכעס, האנוכיות והחמדנות." ('חרות בגלות' עמ' 268). ולכן: "הבנת חוק הקרמה... תעניק לנו את ההשראה לצאת לדרך, שבאמצעותה נוכל לשים קץ לסבל".

הבנת מהות הסבל, שהיא "העובדה שהאושר הוא תמיד בר חלוף, כלומר כל מה שיש לנו הוא ארעי, כל דבר הנחשב ממשי – אינו תמידי", יוצרת את "האפשרות לסילוק הבורות, שהיא גורם השורש של הסבל".('הדרך אל החרות' מאת הדלאי לאמה עמ' 15-16).

הדלאי לאמה רואה את עצמו כמרקסיסט למחצה, מכיוון שהוא רואה בסוציאליזם ובאינטרנציונליזם עקרונות שתואמים את העקרונות הבודהיסטים. עם זאת, הוא מכיר בכך שמדינות קפיטליסטיות המקיימות מסגרות דמוקרטיות חופשיות, תואמות את שאיפתו לממשלה הומנית, המבקשת לשרת את הקהילה כולה, לעומת המדינות הקומוניסטיות, הדואגות רק לחלק ממנה.

לדעת הדלאי לאמה, המודעות הגוברת בהרבה מדינות לחשיבות הטבע ולאיכות הסביבה, היא אחת ההתפתחויות החיוביות ביותר בעולם, מכיוון שהפרת האיזון בטבע תגרום לסבל המין האנושי. לדבריו, אילו היה עליו להצביע, היה מעניק את קולו לאחת ממפלגות איכות הסביבה.

כאמור לעיל, רואה טנזין גיאצו את מהות הדלאי לאמה כתפקיד, ולא כמעמד. יחסו לאנשים הרגילים שפגש הוא של שווה אל שווים וללא כל התנשאות. לדבריו "חברות יכולה לצמוח רק באמצעות יחס של כבוד הדדי וברוח האמת" ('חרות בגלות' עמ' 125).

בודהיזם ומדע

לדלאי לאמה יכולת טכנית טובה מאד ומודעות לחידושים ולמדע. לאחר ששמע בשנת 1992 על המחקר החדשני על המוח ועל הרגשות, הציב הדלאי לאמה לפני חוקר המוח, ריצ'רד דוידסון, את השאלה: "מדענים מרבים לחקור תופעות כמו דיכאון וחרדה, אבל אף פעם לא מקדישים מאמצים לחקור את הגורמים לתכונות הטובות של האדם, כמו אושר וחמלה." דוידסון הפך לשותפו של הדלאי לאמה במאמציו לבנות קשר בין הבודהיזם למדע מערבי.

במאי 2010 ציין הדלאי לאמה את פתיחתו של המרכז לחקר המוח הבריא, בו יחקרו את סוד התכונות הטובות של המוח, ויהיה בו חדר מדיטציה צמוד למעבדת דימוי המוח. במחקרו, משתמש דוידסון בטכנולוגיה של דימוי מוח שהופעלה על נזירים ומודטים מנוסים אחרים, בניסיון ללמוד איך האימון שלהם במדיטציה משפיע על בריאות המוח שלהם.

הממצאים של צוות החוקרים מראים, שמדיטציה ושיטות התבוננות פנימית אחרות, יכולות להגביר את רגש החמלה, האמפתיה, טוב הלב וההתחשבות. כמו כן, הם תומכים ברעיון שאפילו מוחות של אנשים בוגרים יכולים להשתנות כתוצאה מלימוד וניסיון. (אתר יטי"ב - דף הבית - הדלאי לאמה - ביוגרפיה).

סיום תפקידו כמנהיג פוליטי

לקראת יום ההתקוממות הטיבטית ה-52 הכריז הדלאי לאמה: "מאז שנות השישים, תמיד הבעתי את דעתי שלטיבטים נחוץ מנהיג, אשר יבחר באופן דמוקרטי על ידי העם ואשר אני אעביר אליו את סמכויותיי. הגענו לרגע בו אנו יכולים לממש החלטה זו. בישיבה האחת עשרה של הפרלמנט ה-14 בגלות, שתתחיל ב-15 במרץ, אציע באופן רשמי את השינויים הדרושים באמנה, שינויים שישקפו את החלטתי להעביר את סמכותי למנהיג שיבחר."

ואכן, ב-15 במרץ 2011, בישיבת הפרלמנט שבגלות, הודיע טנזין גיאצו, לאחר 61 שנים בהן כיהן כדלאי לאמה, המשלב את תפקיד המנהיג הדתי-רוחני של העם הטיבטי ואת תפקידי המנהיג הפוליטי וראש ממשלת טיבט הגולה, כי הוא מוותר על סמכויותיו הפוליטיות-מדיניות לטובת מנהיג חדש שיבחר באופן דמוקרטי.

"הדלאי לאמה הראה בדרכו הרוחנית, המדינית והמעשית, כי ניתן לשלב מנהיגות נועזת, נבונה ומעשית עם עקרונות שלכאורה שייכים ל'יפי נפש' ומנותקים מעולם המעשה. מנהיגותו הצילה את אוצרות האומה הטיבטית מכיליון והניחה יסוד לחיים לאומיים אשר ייהנו בד בבד ממורשת חיה ומהישגי העולם המודרני. למשנתו נודעת חשיבות מיוחדת באזורנו, שבו הגיעה האלימות ההדדית למבוי סתום, והמבקש דרכים חדשות לפתרון הסכסוך."('חרות בגלות'. הקדמה למהדורה העברית מאת נחי אלון, יו"ר עמותת יטי"ב).

לאסופת סרטי וידאו על הדלאי לאמה

לצפיה ברצף הסרטים:

ביבליוגרפיה