המחוגים רצים על פני שעוני, השבועות נעים על פני לוח השנה שלי, ואני עושה את דרכי דרומה לאורך מישור דֶקַן. ביקרתי בכמה מקומות מדהימים אבל פגשתי רק מעט אנשים מדהימים. כוח בלתי מוסבר, שאיני יכול להבינו אבל אני מציית לו באופן עיוור, מושך אותי, מאיץ בי את הקצב ואני מוצא את עצמי מסתובב בעולם כמו תייר.

סוף־סוף אני על הרכבת בדרכי למאדראס, שם אני מתכוון להשתקע לזמן מה. במשך המסע הלילי, כשקשה לי להירדם, אני מעביר בזכרוני את הזכיות הבלתי נראות שזכיתי בהן עד כה במסעי במערב הודו.

אני נאלץ להודות שעד עתה עוד לא איתרתי אף יוגי שמציאתו היתה נוסכת בי גאווה רבה. גם את המחשבה על מציאת רישי אני דוחק כעת לעומק התודעה. עם זאת, די לי במנהגים הכובלים ובאמונות הטפלות של הודו הישנונית, שהביאו אותי להבין כי היחס הספקני והזהיר שלי לגבי בומביי הבלתי צפויה היה מוצדק בהחלט. הבנתי גם שהמטרה שהצבתי לעצמי תהיה קשה להשגה. סביבי יש אנשים דתיים מ־57 סוגים, אבל הם לא אטרקטיביים מספיק עבורי. אני עובר על פני בתי תפילה שהמראה המסתורי שלהם נראה מבטיח. אני חולף לאורך האזור המקודש ונעמד על המפתן. אני מציץ פנימה ומביט במתפללים המוזרים, המצלצלים בפעמון בשעה שהם מתפללים, כדי שהתפילות שלהם לא יחמקו מאזניו של האל הנבחר שלהם!

אני שמח להגיע למאדראס המרתקת אותי בססגוניותה ובהתנהלותה האיטית והרדומה קמעה, ואני מתיישב לי בפרבר קסום, בערך שני מייל מחוץ לעיר, כי חשוב לי יותר להכיר את ההווי ההודי מאשר את זה האירופי. הבית נמצא ברחוב הברהמינים. הדרך מכוסה בשכבה עבה של חול טובעני שנעלַי שוקעות בו ברצון; המדרכות עשויות מאדמה שהתקשתה; השפעות הקידמה של המאה העשרים כלל לא מורגשות כאן. הבתים הצבועים בלבן מעוטרים באכסדרות ובמרפסות פתוחות. בחלק הפנימי של הבית שבו אני גר יש חצר מרוצפת שמסביבה גלריה מקורה. את המים שלנו שואבים בדלי מבאר עתיקה.

הנוף הטרופי העשיר והשופע, הנִגלה לעינֵי מי שמתרחק משניים־שלושה הרחובות היוצרים את הפרבר שבו אני גר, גורם לי עונג אינסופי. עד מהרה גיליתי שנהר האדיאר נמצא במרחק הליכה של כחצי שעה. חורשות מצִלות של עצי דקלים הגדֵלות על גדות הנהר הרחב מעוררות את דמיוני. את הזמן הפנוי שלי אני מנצל לשוטטות בין עצי הדקל ולאורך זרם המים החלש.

נהר האדיאר זורם אל מאדראס ויוצר את גבולה הדרומי של העיר. אחר כך, בין תנועת הגלים של נהר הקורומאנדל, שאינה פוסקת לרגע, הוא מתחבר לאוקיינוס.

יום אחד אני פוסע לאיטי לאורך הזרם היפה הזה בחברתו של ברהמין שהיכרתי, הלומד בְּמָקום שגיליתי בו עניין. לפתע הוא תופס את זרועי. "תראה!" הוא צועק, "אתה רואה את האיש הצעיר הזה שמתקרב אלינו? אומרים שהוא יוגי. בוודאי היה מעניין לך לשוחח איתו, אבל למרבה הצער הוא אף פעם אינו מדבר איתנו."

"למה?" שאלתי.

"אני יודע היכן הוא גר, אבל הוא האדם המסוגר ביותר בכל האזור."

עוד אנחנו מדברים והזר כמעט מגיע אלינו. יש לו מבנה גוף אתלטי, ונראה לי שהוא בערך בן שלושים וחמש. גובהו מעט מעל הממוצע. פניו, הדומים לפני כושי, מרשימים אותי ביותר. צבע עורו כהה, כמעט שחור, אפו שטוח ורחב, שפתיו עבות ומשורטטות, מבנה גברי מאוד – כל אלה מצביעים על כך שמוצאו מחוץ להודו. שׂערו הארוך והמסולסל אסוף מסביב לראשו ככתר. הוא עונד עגיל גדול ומוזר. צעיף לבן כרוך סביב גופו וזרוק על כתפו השמאלית. כפות רגליו יחפות ורגליו גלויות.

הוא מתעלם מאיתנו לחלוטין וממשיך לצעוד בקצב איטי. עיניו מושפלות כאילו הוא מחפש דבר מה על האדמה. מי שמסתכל עליו יכול לקבל את הרושם שמחשבתו של הזר הזה משוטטת לה במחוזות אחרים.

אני תוהה, ביני לבין עצמי מה יכול להיות הנושא של מדיטציית ההליכה הזאת.

הוא ממשיך לגרות את סקרנותי, עד שלפתע מתעוררת בי תשוקה לשבור את המחסומים שהפרידו בינינו.

"אני רוצה לדבר איתו. בוא נחזור אליו," אני מציע.

הברהמין מוחה נמרצות, "זה חסר תועלת."

"אני יכול לפחות לנסות," אני עונה.

הברהמין עושה מאמצים להניא אותי מהחלטתי. "האיש הזה מרוחק ומתבודד מאוד, אנחנו לא מכירים אותו ולא יודעים עליו דבר. הוא מסתגר תמיד ומתרחק מהשכנים. אסור לנו להטריד אותו."

אבל אני כבר פונה לעבר היוגי המפורסם, ובן לווייתי נאלץ ללכת בעקבותי.

בתוך זמן קצר אנחנו נמצאים מאחורי האיש, אשר לא מראה כל סימן שהוא מודע לנוכחותנו וממשיך לצעוד קדימה בקצב איטי.

אנחנו הולכים בעקבותיו בקצב שלו.

"בבקשה, תשאל אותו אם אני יכול לשוחח איתו," אני מבקש מבן לווייתי. הוא מהסס, מניד נמרצות את ראשו ומצהיר בשקט, "לא, אני לא מעז."

האפשרות הבלתי נעימה, שאולי אחמיץ את המפגש יקר הערך, מניעה אותי למאמצים נוספים. אין לי אפשרות אחרת אלא לפנות אל היוגי בעצמי. אני משליך את כל המוסכמות, האירופיות וההודיות, ונעמד מולו. אני מנסה להוציא מפי משפט קצר מאוצר המילים הדל שלי בטמילית. הוא מביט עלי, מעין חצי חיוך מסתמן סביב שפתיו, אבל את ראשו הוא מניד בשלילה.

בימים ההם ידעתי רק מילה אחת בשפה הטמילית, שהיא השפה המדוברת במאדראס, ואין ספק שהיוגי ידע עוד פחות מזה אנגלית. מעט אנשים יודעים הינדוסטנית במזרח, אבל בזמן הזה אני עדיין לא מודע לכך. למזלי, הברהמין מרגיש שאינו יכול להשאיר אותי כל כך חסר אונים, והוא בא לעזרתי.

בקול מהסס ומתנצל הוא אומר משהו בטמילית.

היוגי לא עונה. פניו מתקשחים, עיניו נעשות קרות ומבטן אינו ידידותי.

הברהמין מביט בי במבוכה. אנחנו שותקים. איש מאיתנו לא יודע מה לעשות. אני מבין בעצב שלדובב נזירים זו משימה קשה. הם לא אוהבים להתראיין, והם לא נלהבים לדבר עם זרים על חוויותיהם האישיות. מה שהכי שנוא עליהם זה כאשר אדם לבן המתגונן מהשמש מבקש מהם לשבור את נדר השתיקה אף שאין בו שמץ של אהדה או טיפת הבנה לעדינותה של היוגה.

אל התחושה הזאת מצטרפות תחושות אחרות. באופן מוזר אני נעשה מודע לכך שהיוגי בוחן אותי בצורה יסודית ועמוקה. אני מרגיש, בלי להבין כיצד, שהוא חודר למוחי ובוחן את מחשבותי הכמוסות ביותר. ובאותו הזמן, כלפי חוץ, הוא מרוחק, בלתי ידידותי, אדיש. האם אני טועה?

אני לא יכול להיפטר מהתחושה שהפכתי להיות דגימה אנושית מתחת לעדשת המיקרוסקופ.

הברהמין, שחוסר השקט שלו גובר והולך, דוחק בי קלות במרפקו כרומז לי לוותר. אני מרגיש שבעוד רגע אכנע להפצרותיו ואלך מובס לדרכי.

לפתע רומזת לנו תנועה קלה בידו של היוגי, מכוונת אותנו אל דקל גבוה הנטוע בצד ומזמינה אותנו בשקט להתיישב לרגליו. לאחר שהתיישבנו גם היוגי צונח על האדמה לידנו.

הוא פונה במילים ספורות בטמילית אל הברהמין. אני מבחין שלקולו יש תהודה מיוחדת ודיבורו נשמע כמעט כמוזיקה.

"היוגי אומר שהוא מוכן לשוחח איתך," מתרגם בן לווייתי, ומתנדב להסביר לי שכבר כמה שנים האיש הזה נודד מדי פעם לאורך חלקים שונים של הנהר.

ראשית אני שואל לשמו של האיש. מאחר ששמעתי כינוי ארוך כל כך, מייד חשבתי להטבילו מחדש לנצרות. מתברר ששמו הפרטי הוא ברהמהסוּגאננדה, יש לו ארבעה שמות נוספים, כל אחד מהם ארוך באותה מידה או יותר, והנוח ביותר יהיה לקרוא לו ברהמה. אם אפרט את כל חמשת השמות, יתפרשׂו המילים לכל אורך הדף. כל אחד מהם מכיל כל כך הרבה אותיות! אני גם מלא יראת כבוד וגם מפוחד קמעה משמות משפחתו של היוגי. לכן, כדי להקל על הקוראים שאינם מעורים בתרבות המקומית, עדיף לשמור אותם בסוד ולפנות אליו מעתה והלאה בשם ברהמה, השם הקצר מאוד שהענקתי לו בשיחתנו.

"תגיד לו בבקשה שאני מתעניין ביוגה ומבקש לדעת עליה משהו," אני מבקש מהברהמין.

היוגי מניד את ראשו כשהברהמין מתרגם את שאלתי. "כן, אני יכול לראות את זה," הוא עונה בחיוך, "תן לאדון לשאול שאלות."

"לפי איזה מסוגי היוגה אתה מתאמן?"

"היוגה שלי מתמקדת בשליטה בגוף, והיא הקשה ביותר מכל תורות היוגה. צריך להילחם בגוף ובנשימה כאילו היו שוורים קשי עורף ועקשנים, עד שמצליחים לכבוש אותם. אחר כך קל יותר לשלוט על העצבים ועל התודעה."

"איזו תועלת אתה מפיק מזה?"

מבטו של ברהמה משוטט אל מעבר לנהר. "בריאותו של הגוף, כוח רצון, שנים ארוכות – אלו מעט מהתועלות," הוא אומר. "יוגי המגיע לדרגת מאסטר בשיטה שבה אני מתאמן, מגיע לכך שבשרו הופך להיות חזק, עם כוח סבל של ברזל. הוא לא מרגיש כאבים. אני מכיר מישהו שעבר ניתוח אצל מנתח בלי שהיה צורך להרדימו עם סמי הרגעה. הוא עבר את הניתוח בלי למלמל מילה או לרטון. איש כזה יכול לחוות קור עז ומקפיא, ואף על פי שגופו אינו מוגן הוא לא נפגע מכך."

נוכחתי ששיחתנו הולכת ונעשית מעניינת אפילו יותר משציפיתי, ובתנועה חדה דגתי את המחברת שלי. ברהמה חייך גם הוא למראה הרישומים שלי, אבל לא הביע התנגדות.

"ספר לי עוד על שיטת היוגה שלך," אני מבקש.

"המאסטר שלי חי במרחב הפתוח על הרי ההימאליה, כשהוא מוקף בשלג וקרח ולגופו רק שמלת בד בצבע הקינמון. הוא יכול לשבת בגוף מתוח למשך כמה שעות בְּמָקום שהוא כל כך קר עד שהמים קופאים בו ברגע. למרות זאת הוא לא מרגיש מצוקה או אי־נוחות. זה כוחה של היוגה."

"אתה תלמיד, אם כן?"

"כן, אבל עוד מכשולים רבים עומדים בדרכי. במשך שתים־עשרה שנים השקעתי מאמצים ללא הרף כדי להתאמן בתרגילים שלנו מדי יום."

"והאם הגעת לכוחות בלתי רגילים?"

ברהמה מניד את ראשו לשלילה ושותק בפָנים נטולי הבעה.

האיש הצעיר הזה מסקרן אותי יותר ויותר. "האם מותר לי לשאול איך הפכת ליוגי?" אני שואל בזהירות.

הוא לא עונה מייד. שלושתנו ממשיכים לשבת מתחת לדקל המצל. אני שומע את קריאותיהם הצרודות של העורבים מבין עצי הקוקוס על הגדה השנייה של הנהר. הרעש שהם עושים מתערבב בצעקותיהם של כמה קופים המקפצים בין צמרות העצים. איוושת הגלים החרישית עולה מחופו של הנהר.

"ברצון רב!" עונה לפתע ברהמה. אני חושב שהוא הבין שלשאלותי כוונה עמוקה יותר מסתם סקרנות אקדמית. הוא מסתיר את ידיו מתחת לצעיפו, וכשמבטו קבוע על דבר מה בצידו השני של הנהר, הוא מתחיל לדבר:

"הייתי ילד בודד, לא נהניתי מהמשחקים שהילדים נהגו לשחק בהם. לא אהבתי לשחק עם ילדים אחרים, והעדפתי לשוטט לבדי בגנים או בשדות. מעט אנשים מבינים לליבם של ילדים מהורהרים, ואני לא יכול להגיד שהייתי מרוצה מהחיים. כשהייתי בערך בן שתים־עשרה הקשבתי במקרה לשיחתם של אנשים מבוגרים, וכך שמעתי לראשונה על היוגה. הדברים ששמעתי עוררו בי את הרצון ללמוד על הנושא. התחלתי לחקור ולשאול אנשים שונים על היוגה, וקיבלתי כמה ספרים בשפה הטמילית שחשפו בפנַי פרטים מעניינים על היוגים. כמו שסוס השועט במדבר צמא למים, כך היתה מחשבתי צמאה לידע נוסף עליהם. אבל הגעתי למצב שבו נראה היה כאילו אין אפשרות לקבל מידע נוסף.

"יום אחד קראתי שנית, כאילו במקרה, משפט באחד מספרַי. המשפט היה: 'כדי להצליח במשעול היוגה, צריך שיהיה לך מורה אישי'. מילים אלו השאירו בי רושם עמוק. הרגשתי שרק אם אעזוב את ביתי ואצא לנדוד אוכל למצוא לי מורה. בשל גילי הצעיר, לא הרשו לי הורי לעשות זאת. לא ידעתי מה לעשות והתחלתי לתרגל בחשאי תרגילי נשימה שעליהם קיבלתי פיסות של מידע. התרגילים האלה לא עזרו לי; הם פגעו בי. לא ידעתי אז שאין זה בטוח להתאמן ללא הדרכה של מורה, אבל הייתי כל כך להוט עד שלא יכולתי להמתין עד שאמצא מורה.

"כעבור כמה שנים אפשר היה לראות את התוצאות של תרגילי הנשימה האלה. פצע קטן הופיע בקצה ראשי; נראה היה שהגולגולת שלי התבקעה בנקודה הרכה שלה. דם זרם מהפצע וגופי הפך קר וחסר תחושה. חשבתי שאני עומד למות. שעתיים אחר כך עבר חיזיון מוזר בעיני רוחי. נדמה היה לי שראיתי דמות של יוגי נכבד שפנה אלי ואמר, 'אתה רואה לאיזה מצב מסוכן הבאת את עצמך על ידי התרגילים האסורים האלה? זה שיעור חשוב עבורך.' הדמות נעלמה, ובאורח פלא השתפר מצבי מרגע זה והחלמתי לחלוטין. אבל הצלקת עדיין קיימת."

ברהמה מטה אלינו את ראשו. צלקת זעירה קטנה נראית בבירור על קצה ראשו.

"אחרי הניסיון הבלתי נעים הזה ויתרתי על תרגילי הנשימה והמתנתי כמה שנים עד שהתבגרתי ויכולתי לעזוב את הבית," הוא ממשיך בסיפורו. "כאשר הגיעה השעה, עזבתי את ביתי ויצאתי לחפש מורה. ידעתי שהדרך הטובה ביותר לבחון את המורה היא לגור איתו במשך כמה חודשים. מצאתי כמה מורים וחילקתי את הזמן שלי בין החיים איתם זמן מה והחזרה הביתה מאוכזב. כמה מהם עמדו בראש מנזר; כמה מהם ניהלו מוסדות ללימודי רוחניות, אבל לא הייתי שבע רצון מאיש מהם. הם לימדו אותי הרבה פילוסופיה, אבל איש מהם לא תרם לי מנסיונו האישי. מרביתם חזרו על מה שהיה כתוב בספרים; הם לא יכלו להציע לי הדרכה אמיתית. לא חיפשתי תיאוריות שמופיעות בספרים אלא את הניסיון המעשי ביוגה. בדרך זו ביקרתי לא פחות מעשרה מורים, אך לא התרשמתי מהם כמאסטרים אמיתיים ליוגה. אבל לא התייאשתי. להט הנעורים בער בי יותר מתמיד, והדחייה רק הגבירה את נחישותי להצליח.

"עמדתי בשערי גיל ההתבגרות. החלטתי לעזוב את בית אבי לתמיד, להתנכר לחיים הגשמיים ולחפש עד מוות מאסטר אמיתי. יצאתי כעולה־רגל למסעי האחד־עשר במספר. נדדתי עד שהגעתי לכפר גדול במחוז טנג'ור. עם בוקר ירדתי לשפת הנהר לרחוץ את גופי, ואחר כך טיילתי לאורך החוף.

"עד מהרה הגעתי למקדש קטן בנוי מאבנים אדומות. בסקרנותי הצצתי פנימה, והתפלאתי לראות קבוצה של אנשים עומדים במעגל סביב אדם שהיה כמעט ערוֹם; בעצם הוא לבש מעין אזור חלציים. האנשים הביטו בו ביראת כבוד. היה משהו נכבד, מעורר כבוד ומסתורי בפניו של האיש במרכז. נשארתי עומד בפתח מוקסם ומרותק. עד מהרה הבנתי שהקבוצה מקבלת איזושהי הדרכה, והיתה לי תחושה חזקה שהאיש במרכז הוא יוגי אמיתי, מאסטר אמיתי, ולא מלומד שניזון מספרים. אני לא יכול להסביר מה נתן לי את התחושה הזאת.

"לפתע הפנה המורה את פניו לעבר הפתח ומבטינו הצטלבו. דחף פנימי חזק הביא אותי להיכנס למקדש. המורה בירך אותי בחמימות, הזמין אותי לשבת ואמר, 'לפני שישה חודשים נאמר לי שעלי לקבל אותך כתלמיד. והנה הגעת.'

"בתדהמה נעימה נזכרתי שבדיוק לפני שישה חודשים עזבתי את בית הורי ויצאתי למסעי האחד־עשר. כך פגשתי את המאסטר שלי. מאז התלוויתי אליו לכל מקום. לעיתים הוא נכנס לערים; לעיתים היה פורש לחורשות מבודדות או ליערות שכוּחֵי אל. בעזרתו התקדמתי היטב בנתיבי היוגה, וסוף־סוף הייתי שבע רצון.

"המורה שלי היה יוגי בעל ניסיון רב, שבחר בתורת השליטה על הגוף. קיימים כמה סוגים של יוגה, והם נבדלים זה מזה בשיטה ובתרגילים. השיטה שאותה למדתי היא היחידה המתחילה עם הגוף ולא עם הרוח. פעם אחת היה עלי לצום ארבעים יום כדי להכין את עצמי לקבל את אחד מכוחות היוגי.

"אתה יכול להבין עד כמה נדהמתי כאשר המורה קרא לי ואמר, 'אתה עדיין לא מוכן לפרוש מחיי העולם. עליך לחזור לבית הוריך ולחיות חיים רגילים. תתחתן, וייוולד לך בן אחד. כשתגיע לגיל שלושים ותשע תקבל אותות מסוימים, ואחרי זה תהיה חופשי לפרוש שנית מהעולם. אז תלך ליערות ותתאמן במדיטציות בבדידות – עד שתגיע למטרה שאליה חותר כל יוגי. אני אחכה לך ותוכל לחזור אלי.'

"נשמעתי להוראותיו וחזרתי למקום הולדתי. במשך הזמן נישאתי לאישה נאמנה ומסורה שילדה לי בן אחד, בדיוק כפי שחזה המורה שלי. זמן קצר לאחר מכן נפטרה אשתי. הורי כבר לא היו בין החיים, אז עזבתי את עיר מולדתי ובאתי לכאן לגור בביתה של אלמנה זקנה, שבאה אף היא מעיר הולדתי והכירה אותי עוד מימי ילדותי. היא דואגת למשק הבית ומניחה לי לשמור על אורח חיים בהתאם לחוקי בית הספר שלי."

ברהמה מפסיק לדבר, ואני, שמתרשם עמוקות מעלילת חייו, חש שלשוני החקרנית כמו נדבקה לחיכי. שקט משתרר בינינו למשך שתיים או שלוש דקות, ואז קם היוגי ממקומו, פונה לעבר ביתו ומתחיל לצעוד באיטיות. הברהמין ואני הולכים בעקבותיו.

אנחנו עוברים דרך חורשות נעימות של עצי דקל ושיחי קזוארינות. מי הנהר נוצצים באור השמש, ועוברת שעה או יותר כשאנחנו מטיילים בניחותא לאורך הגדה. בבת אחת אנחנו חוזרים לטרדות היומיום של האנשים. דייגים נכנסים לתוך המים כדי לדוג בשיטות העתיקות. הם לא דגים מתוך סירות או מהחוף, אלא עומדים בתוך הזרם כשהמים מגיעים עד למותניהם, ומחזיקים בידיהם את הרשתות והסלים.

ציפורים שנוצותיהן מבריקות מרחפות על פני הנהר ומגבירות את יופיו של הנוף. ריח הים העדין הממלא את האוויר מגיע אלינו עם הרוח הקלה הנושבת. אנחנו מגיעים לכביש ובצער אני נפרד מהנהר. עדר של חזירים מחרחרים עובר על פנינו. אישה אפורת שיער, המשתייכת למעמד הנמוך, מוליכה אותם כשהיא מצליפה בנחשלים עם מקל הבמבוק שבידה.

לבסוף פונה אלינו ברהמה ומברך אותנו לשלום. אני מביע תקווה שיורשה לי לפגוש אותו שנית. הוא מסכים. אני מעז לשאול האם הוא יוכל לכבד אותי בביקור. לתדהמתו של הברהמין המלווה אותי, היוגי מסכים בשמחה לבוא אלי באותו הערב.

עם רדת הערב אני מצפה לברהמה בכליון עיניים. שאלות רבות עולות ומתערבבות בראשי. סיפור חייו הקצר מסקרן אותי ודמותו המוזרה מפליאה אותי.

*

כשהמשרת מודיע על בואו, אני יורד כמה מדרגות המובילות למרפסת ומרים את ידַי, כשכפותי צמודות, בברכת שלום. לסמליות של הברכה ההינדית הזאת, שאותה למדתי לאחרונה, יש קסם מוזר בעיני אנשי המערב. משמעותה של המחווה הזאת היא 'נשמתי ונשמתך מאוחדות!'. הנאתו של ההודי לקבל אותה מאירופאי מגלה את נדירותו של האירוע, אף שאין בה יותר מאשר תחליף הודי ללחיצת יד. אני רוצה להתקבל כמי שיש לו כוונות ידידותיות, ולכן אני מנסה לכבד את המנהגים והשיגרה ההודיים, עד כמה שאני מודע להם. אין זה אומר שאני הופך ליליד המקום, אין לי כוונה כזו, אלא שאני מתייחס לאחרים כפי שאני רוצה שיתייחסו אלי.

ברהמה מתלווה אלי לתוך חדר רחב ידיים ומייד צונח על הרצפה ברגליים משׂוּכלות.

"לא תשב על הספה?" אני שואל אותו באמצעות המתורגמן. "היא מאוד נוחה ויש בה כריות רכות." אבל לא. הוא מעדיף את הרצפה הקשה! והרצפות בהודו עשויות מאריחים ולא מלוחות עץ.

אני מביע את הערכתי על ביקורו ומציע כיבוד קל, שאותו הוא מקבל ואוכל בשקט.

אחרי הארוחה אני חש שעלי לספר לו משהו על עצמי, משהו שיסביר את התפרצותי הפתאומית לעולמו. אני מספר לו על הכוחות שמשכו אותי להודו. לאחר שאני מסיים, ברהמה, שכמו הסתתר עד עתה מאחורי חומת הגנה, מגיח מאחוריה ובמחווה ידידותית מניח את ידיו על כתפי.

"נעים לשמוע שיש אנשים כמוך במערב. לא ביזבזת את המסע שלך לשווא, עוד תִלמד הרבה. זה יום שמח עבורי שהגורל הפגיש בינינו. שְאל כל מה שעולה בדעתך, ואני אשיב לך בשמחה כל עוד הנדרים שלי מתירים לי לעשות כן."

זה באמת נשמע לי כהצלחה! אני שואל אותו על טבעה של שיטת היוגה שלו, על ההיסטוריה שלה ועל מטרותיה.

"איש אינו מעז לנקוב בגילה של שיטת השליטה בגוף שאותה למדתי. הכתבים הסודיים שלנו מספרים שהאל שיווה גילה אותה לחכם גֶרַנדָה. הוא העביר אותה בעל פה לחכם מַרטְריאנְדָה, שלימד אותה לאחרים, וכך היא הועברה מדור לדור במשך אלפי שנים; אבל כמה אלפים – אנחנו לא יודעים, ובעצם לא ממש איכפת לנו. עם זאת אנחנו מאמינים שהיא האחרונה מבין תורות היוגה שנוצרו בימי קדם. באותם ימים היה מצבם של בני האדם כה ירוד עד שהאלים נאלצו להראות להם דרך רוחנית שהובילה לטיהור הגוף. מעטים מבינים את היוגה של השליטה בגוף, כי היא מובנת רק למי שהתמחה בה. לאחרים יש דעות שגויות לגבי התורה העתיקה הזאת. ומאחר – כמה חבל! – שבימים אלה רק לעיתים נדירות ניתן למצוא את המתמחים בה, מועבר לקהל הרחב תרגול טיפשי ומסולף שאין לנו יכולת לעצור אותו. לך לבָּנארס ותראה שם בן אדם היושב לאורך כל היום וישן במשך הלילה על מסמרים חדים; בְּמָקום אחר תראה איש המחזיק את ידו גבוה באוויר עד שהיא מצטמקת משום שאינו משתמש בה. אורך ציפורניו מגיע לכמה אינצ'ים. יגידו לך שהם מתַרגלים את היוגה שלנו, אבל זה לא כך. אנשים כאלה בעצם מביישים את היוגה שלנו. מטרתנו אינה לְעַנות את הגוף בדרכים מטופשות לשם הנאתו של קהל הצופים; נזירים סגפנים אלה הם אנשים בורים שלמדו, משמיעה או מידידים, כמה תרגילים המביאים בהכרח לעיוות הגוף. אבל מאחר שאינם יודעים מה הן המטרות שלנו, הם מעוותים את התרגילים וממשיכים בהם בדרך לא טבעית. למרות זאת, הקהל נוטה להעריץ את האנשים האלה ולהעניק להם אוכל וכסף."

"אבל האם הם אשמים? אם היוגים האמיתיים הם כל כך נדירים ושומרים על התורה שלהם בחשאיות רבה, הרי זה רק הגיוני שחוסר ההבנה יצוץ ויִקנה לו מקום," אני מוחה.

ברהמה שומט את כתפיו והבעה של שאט נפש חולפת על פניו.

"האם המלך מציג את תכשיטיו בגלוי לעיני הציבור?" הוא שואל. "לא, הוא טומן אותם בחדרי האוצר שבמעמקי ארמונו. ידע התורה שלנו הוא אחד משׂכיות החמדה היקרות ביותר שיכולות להיות לאדם. האם עליו להציע אותו בשוק לכולם? מי שרוצה להשיג את האוצר הזה – עליו לחפש אחריו. זו הדרך היחידה, אבל זו הדרך הנכונה. הספרים שלנו מחייבים חשאיות שוב ושוב, והמאסטרים שלנו מעבירים את הידע רק לתלמידים שהיו נאמנים להם והוכיחו, במשך כמה שנים, שהם נחושים בדעתם. השיטה שלנו היא המסוכנת ביותר מכל שיטות היוגה, לא רק לתלמיד עצמו אלא גם לאחרים. אתה חושב שאני יכול לגלות לך אפילו את הידע הבסיסי ביותר ללא שיקול דעת זהיר?"

"אני מבין."

"אבל יש חלק בתורה שלנו שעליו אני יכול לשוחח איתך בחופשיות. זהו החלק שבו אנחנו מחזקים את כוח הרצון ומשפרים את גופם של המתחילים, משום שרק כך הם יכולים להתאים את עצמם לקושי הצפוי להם בתרגול האמיתי של היוגה!"

"אהה, זה יעניין את המערב!"

"יש לנו כעשרים תרגילי גוף המחזקים חלקים ואיברים שונים ומסירים או מונעים מחלות מסוימות. חלקם הם תנוחות המפעילות לחץ על מרכזי עצבים; כתגובה, הם משפיעים על איברים שאינם פועלים כראוי ומחזירים אותם למצבם התקין."

"האם אתה לוקח תרופות?"

"בעת הצורך אני משתמש בעשבים מסוימים שנקטפו בליל ירח מלא. יש ארבעה סוגי תרגילים או שיטות להשלמת התרגול הראשוני ולהחזרת הגוף למצב בריאותי תקין. קודם כל אנחנו לומדים את אמנות ההרפיה, כדי להשקיט את העצבים. לצורך כך קיימים ארבעה תרגילים. שנית, אנחנו לומדים 'מתיחוֹת', שהן תנוחות שהועתקו מתנועותיהם של בעלי חיים. שלישית, אנחנו מנקים את הגוף בשיטות שונות היכולות להיראות לך משונות אבל ההשפעה שלהן מצוינת. בסוף אנחנו לומדים את אמנות הנשימה והשליטה בה."

אני משתוקק לראות הדגמה של כמה תרגילים ואני אומר לו זאת.

"אין שום דבר סודי בדברים שאראה לך עכשיו," מחייך ברהמה. "נתחיל עם אמנות ההרפיה. אנחנו יכולים ללמוד עליה מהחתולים. המאסטר שלנו שׂם חתול באמצע מעגל של תלמידים, ומבקש מהם לשים לב כמה חינני הוא נראה כאשר הוא נח וגופו רפוי. הוא אומר להם לבחון היטב את מראהו כאשר הוא שוכב לנוח בשל החום הרב בצהרי היום. הוא אומר להם להשגיח היטב איך הוא מתקמר מול חור של עכבר. הוא מבהיר להם שהחתול משמש דוגמה מושלמת להרפיה נכונה, ושהוא יודע היטב איך לאגור את כוחותיו ולשמור על כל חלקיק שלהם. נדמה לך שאתה יודע איך לנוח, אבל אינך יודע באמת. אתה יושב בכיסא למשך זמן מה, אחר כך זז מצד לצד, מתנועע בחוסר שקט ומותח את רגליך. אף על פי שאינך קם מהכיסא, וכלפי חוץ נראה שאתה נינוח, מחשבה אחר מחשבה מתרוצצת במוחך. האם אתה יכול לקרוא לזה מנוחה? האם אין זה שם אחר למצב של פעילות?"

"זו נקודת מבט שמעולם לא חשבתי עליה," אני אומר.

"החיות יודעות איך לנוח ולהרפות את הגוף, אבל אנשים מעטים בלבד מחזיקים בידע הזה. החיות פועלות על פי דחף, שהוא קולו של הטבע, בעוד שהאנשים פועלים בהתאם למחשבותיהם. ומאחר שלאנשים חסרה שליטה על המוח, זה משפיע על העצבים ועל הגוף; לאנשים יש רק מעט מנוחה אמיתית."

"אם כך, מה עלינו לעשות?"

"הדבר הראשון שעליך ללמוד הוא לא יותר מאשר את צורת הישיבה המזרחית! ייתכן שהכיסא שימושי בחדרים הקרים שבארצות הצפוניות, אבל עליך ללמוד לחיות בלעדיו כאשר אתה מתאמן בתרגילים שיכינו אותך ליוגה. הדרך שבה אנחנו יושבים היא באמת נינוחה. אחרי עבודה או הליכה היא מעניקה מנוחה לכל הגוף. הדרך הקלה ביותר ללמוד אותה היא לשים כרית קטנה או שטיח ליד הקיר שבחדרך; שב עליהם בנוחיות רבה ותן לקיר לתמוך בגבך. אתה גם יכול לשים את הכרית במרכז החדר כאשר אתה נשען אל הספה או אל הכיסא. אחר כך כופף את ברכיך והצלֵב את רגליך. אינך צריך לחוש מתח ואסור לך לאמץ את השרירים. התרגיל הראשון שלך יהיה, אם כן, לשבת כך כאשר גופך נינוח ושקט, והמאמץ היחידי שתעשה יהיה לנשום נשימות עדינות. משנכנסת לתנוחה הזאת, עליך להבטיח לעצמך שתניח לכל המחשבות על טרדות החיים ושתחשוב על משהו יפה, תמונה או פרח."

אני עוזב את הכיסא הנוח וצונח על הרצפה מול ברהמה, בתנוחה שהוא תיאר לי זה עתה. זוהי התנוחה העתיקה של חייט היושב לתפור ברגליים משׂוּכלות.

"אכן, אתה עושה את זה בקלות," מבחין ברהמה, "אבל אירופאים אחרים עלולים למצוא את התנוחה הזאת בלתי נוחה, מאחר שאינם רגילים אליה. יש לך רק שגיאה אחת – שמור על גב זקוף, לא מכופָף. בוא ואראה לך תרגיל נוסף."

ברהמה ממשיך תוך שהוא מרים את ברכיו לעבר סנטרו בעוד רגליו משוכלות. הוא מרחיק אותן מעט מהגוף ומחבק אותן עם הידיים.

"התנוחה הזאת מביאה מנוחה רבה לגוף לאחר עמידה ממושכת. הקפד לשים את רוב משקלו של הגוף על הישבן. אתה יכול לתרגל אותה במשך כמה דקות בכל פעם שאתה מרגיש עייפות רבה. היא מרגיעה את מערכת העצבים המרכזית."

"זה מאוד פשוט."

"דבר לא צריך להיות מסובך כאשר לומדים את אמנות המנוחה; למעשה, התרגילים הכי פשוטים שלנו מביאים לתוצאות מצוינות. שכב על הגב כשרגליך ישרות זו ליד זו. הפנה את אצבעות הרגלים כלפי חוץ. הנח את ידיך לאורך הגוף. הרפה את כל השרירים. עצום את עיניך. הרגש איך משקל גופך מושך אותך לעבר הרצפה. אתה לא יכול לעשות את התרגיל הזה בצורה נכונה במיטה, מאחר שחשוב מאוד שעמוד השידרה יהיה ישר ומתוח לגמרי. שׂים שטיח על הרצפה. בדרך זו כוחותיו המרפאים של הטבע יביאו אותך להרפיה. אנחנו קוראים לתנוחה הזאת תנוחת המת. על ידי תרגול תוכל ללמוד להגיע להרפיה ולהישאר כך למשך שעה, אם תרצה. היא מסלקת מתח מהשרירים ומרגיעה את העצבים. הרפיית השרירים מגיעה לפני הרפיית ההכרה (mind)."

"התרגילים שלך אכן נראים כאילו אין בהם דבר מלבד ישיבה שקטה בדרך זו או אחרת!"

"האם זה דבר של מה בכך? אתם האירופאים צמאים לפעילות, אבל האם אתם משתוקקים למנוחה? האם אין משמעות לעצבים רפויים ונינוחים? ההרפיה היא ההתחלה של כל יוגה, אבל זה לא רק הצורך שלנו, זה גם צורך של עולמך שלך."

יש מן הצדק בדבריו של ברהמה.

"התרגילים האלה מספיקים להערב," הוא מוסיף, "אני צריך ללכת."

אני מודה לו על כל הדברים שאמר לי, ומבקש הנחיות נוספות.

"מחר בבוקר תוכל למצוא אותי פוסע לאורך הנהר," הוא עונה. הוא כורך את צעיפו הלבן סביב כתפיו, מצמיד את כפות ידיו לברכת שלום ונעלם. אני נשאר להרהר בשיחתנו המעניינת שנקטעה בפתאומיות.

*

אני פוגש שוב את היוגי בהזדמנויות רבות. כפי שביקש, אני מצטרף להליכות הבוקר שלו, אבל כשאני מצליח לפתות אותו להיכנס הביתה הוא מבלה את הערבים שלו איתי. הערבים האלה מניבים פירות נהדרים בשבילי ובשביל המחקר שלי, משום שהוא חושף מידע סודי בקלות רבה יותר כאשר הירח זורח מאשר תחת אורה של השמש.

חקירה קטנה פתרה לי חידה שהעסיקה אותי זה זמן מה. היה לי רושם שההינדים הם מגזע שחומי עור. מדוע, אם כן, עורו של ברהמה שחור כעורו של כושי? התברר שהוא משתייך לאוכלוסיה של ילידי המקום שהיו המתיישבים הראשונים בהודו. כאשר הארים – הפולשים הראשונים להודו, שפלשו דרך ההרים בצפון־מערב הודו לפני אלפי שנים – ירדו לערבות, הם פגשו שם בילידים מגזע הדרוידיאנים והִגלו אותם לדרום הארץ. הדרוידיאנים שמרו על בידודם עד לימים אלה, פרט לכך שקיבלו על עצמם את הדת של כובשיהם. השמש הטרופית הבוערת הִכהתה את עורם עד שנעשה כמעט שחור, ואם מצרפים לכך ראיות אתניות אחרות, אפשר לחשוב שמקורם בשבט אפריקאי. כמו בימי קדם, שבהם היתה להם השפעה מוחלטת על כל המדינה, כך גם היום, לדרוידיאנים שיער ארוך שאותו הם קושרים מאחורי הראש, והם עדיין מדברים בשפות הקדומות שנשמעות כמעט כמו שירה, שהחשובה שבהן היא הטמילית.

ברהמה טוען בתוקף שהפולשים שחומי העור לקחו את ידע היוגה מהדרוידיאנים, כפי שלקחו מהם דברים נוספים. כשהעליתי את הטענה הזאת באוזני מלומדים הודים אחרים, הם דחו אותה מכל וכל; לכן אניח לשאלה חסרת החשיבות הזאת לנפשה!

מאחר שאיני כותב תזה בנושא תרבות הגוף של היוגים, מטרתי היא לתאר לא יותר משניים־שלושה תרגילים של אמנות ההתנהגות הגופנית המושלמת, שנראית חלק חשוב ובלתי נפרד מתורת היוגה של השליטה בגוף. בעשרים או יותר מהתנוחות שברהמה מראה לי, בחורשת דקלים יפהפייה או בחדרי המשעמם, יש מעין התעוותות, שלעיני המתבונן המערבי נראית מגוחכת או בלתי אפשרית או שתיהן יחד. בחלק מן התנוחות עליך לעמוד באיזון על הברכיים כאשר הרגליים פונות מעלה, או לאזן את כל משקל הגוף על קצות אצבעותיה של יד אחת; תנוחות אחרות לוקחות את הזרועות אל מאחורי הגב ובדרך כלשהי מחזירות את הידיים לחזית מהצד הנגדי; אחרות מסבכות שוב את כל הגפיים ביחד; אחרות מניחות את הרגליים סביב הצוואר או מעבר לכתפיים, בתנועה אקרובטית, בעוד שקבוצה נוספת של תנוחות מסובבת ומעוותת את הגוף בצורה מוזרה ביותר שאינה ניתנת לתיאור. כשראיתי את ברהמה מבצע כמה ממִבצעי הגבורה האלה, התחלתי להבין עד כמה קשה יכולה להיות אמנות היוגה הזאת.

"כמה תרגילים כאלה כלולים בתורה שלך?" אני שואל.

"קיימות שמונים וארבע תנוחות ביוגה של השליטה בגוף," עונה ברהמה, "אבל אני איני יודע יותר משישים וארבע מהן." אפילו תוך כדי שיחתנו הוא מתאמן באחת מהתנוחות, ויושב כאילו היה יושב בכורסה רכה ונוחה. למען האמת, הוא אומר שזו התנוחה החביבה עליו ביותר. היא לא קשה לביצוע אבל נראית לי בלתי נוחה. כף רגלו השמאלית תחובה במפשעה, עקב הרגל השנייה מונח מתחת לישבן, ונראה שהרגל הימנית הכפופה נושאת ברוב משקל הגוף.

"מה הטעם בתנוחה כזאת?" אני שואל שוב.

"כאשר היוגי נמצא בה ומתרגל תרגילי נשימה מסוימים, הוא נעשה צעיר יותר."

"ותרגילי הנשימה האלה הם...?"

"אני לא רשאי לגלות לך אותם."

"מהי, אם כן, מטרתן של כל התנוחות האלו?"

"עמידה או ישיבה בתנוחה מסוימת לאורך זמן יכולה להיראות לך חסרת ערך, אולם ההתרכזות העמוקה בתשומת הלב וכוח הרצון – אם מצליחים בכך – מעוררים בגופו של היוגי כוחות רדומים. כוחות אלה הם מסודותיו של הטבע; לכן נדיר שהם מתעוררים במלואם בגוף אלא רק לאחר שמתאמנים בתרגילי הנשימה, כי לנשימה כוחות עמוקים. אף שהתעוררות הכוחות האלה היא מטרתנו האמיתית, מטרה לא פחות חשובה היא להגיע לבריאות או להחלים ממחלות מסוימות, בעוד שתנוחות אחרות מטהרות את הגוף. האם אין בכך תועלת רבה? מטרותיהן של תנוחות אחרות הן לסייע למאמצינו להגיע לשליטה על המחשבה והנפש, מאחר שהגוף מושפע מהן לא פחות משהן מושפעות על ידי הגוף. בשלבים המתקדמים של היוגה, כאשר אנחנו שוקעים למשך שעות במדיטציה, התנוחה המתאימה ביותר לא רק מאפשרת להכרה להיות בלתי מוסחת, אלא שהיא אפילו מסייעת להגיע למטרה הזאת. תוסיף על כך את הרווח העצום של כוח הרצון המִתגבר אצל מי שמצליח לשרוד את התרגילים הקשים האלה, ותראה את ערכן של התועלות שקיימות בתורה שלנו."

"אבל למה כל הסיבובים והעיוותים האלה?" אני מוחה.

"מפני שישנם הרבה מרכזי עצבים הפזורים לאורך הגוף, וכל תנוחה משפיעה על מרכז אחר. באמצעות העצבים אנחנו יכולים להשפיע על איברים ועל המוח. העיוותים האלה מאפשרים לנו להגיע למרכזי עצבים שבדרך אחרת לא היינו מגיעים אליהם."

"אני מבין." יסודותיה של היוגה הפיזית הזאת מתחילים להיראות לי קצת יותר ברורים. מעניין אותי לעשות השוואה בינם לבין היסודות של השיטות האירופית והאמריקאית. אני אומר זאת לברהמה.

"אינני מכיר את השיטות המערביות שלכם, אבל ראיתי חיילים לבנים מתאמנים במחנה הגדול ליד מאדראס. מהצפייה בהם הבנתי מה המדריכים שלהם רצו להשיג. המטרה הראשונה שלהם היתה חיזוק השרירים, כי אתם, אנשי המערב, מעריכים מאוד פעילות גופנית. לכן אתם מניעים את הגפיים במהירות כשאתם חוזרים על התנועות שוב ושוב. אתם מוציאים אנרגיה במרץ רב כדי להשיג חוזק גופני. ללא ספק, טוב לעשות זאת בארצות הצפוניות הקרות."

"מהו לדעתך ההבדל העיקרי בין השיטות?"

"תרגילי היוגה שלנו אינם דורשים כל תנועה נוספת לאחר שהתנוחה המתאימה הושגה. במקום לחפש אנרגיה כדי לפעול באמצעותה, אנחנו מחפשים את כוח הסבל, את הסבלנות. אתה רואה, אף על פי שחשוב לפתח את השרירים, אנחנו מאמינים שלכוח המסתתר מאחוריהם יש חשיבות גדולה יותר. למשל, אם אגיד לך שעמידה על הכתפיים בצורה קפדנית תשטוף את המוח בדם, תרגיע את העצבים ותסיר חולשות, אתה כמערבי בוודאי תתרגל את התנוחה הזאת במשך כדקה, כשאתה חוזר עליה בחופזה. ייתכן שבדרך זו תחזק את השרירים המשתתפים בתנועה, אבל תשיג מעט מאוד מהתועלות שהיוגי משיג כשהוא מתרגל אותה בדרכו שלו."

"ואיך הוא עושה את זה?"

"הוא יעשה את זה באיטיות, עם כוונה מלאה, ואז יישאר בתנוחה, יציב ככל שיוכל, למשך כמה דקות. תן לי להראות לך את התנוחה הזאת, שאנחנו קוראים לה 'תנוחת כל הגוף'."

ברהמה משתטח על גבו, ידיו לצידי גופו ורגליו פשוטות. הוא מניף את רגליו מעלה תוך שהוא שומר על ברכיים ישרות, עד שהן מגיעות בערך לשני שלישים של הזווית המתאימה עם הרצפה. הוא תומך את גבו עם כפות הידיים כשמרפקיו נשענים על הרצפה. גופו (המוטה לגמרי כלפי מעלה) וירכיו מגיעים למצב אופקי. החזה מגיע קדימה עד לסנטר. הידיים משמשות משענת התומכת בגוף. משקל הגוף מתחלק בין הכתפיים והצד האחורי של הצוואר והראש.

אחרי שנשאר בתנוחה ההפוכה הזאת כחמש דקות, מתיישב היוגי ומסביר את חשיבותו של התרגיל.

"התנוחה הזאת מגבירה את זרימת הדם למוח למשך כמה דקות. במצב הרגיל הדם נדחס וזורם מעלה אל הראש על ידי תנועות השאיבה של הלב. ההבדל בין שני המצבים הוא בהשפעה המרגיעה שיש לתנוחה על המוח ועל העצבים. לאנשים שעבודתם כרוכה בחשיבה רבה, אנשי רוח ותלמידים, תרגול שקט של התנוחה הזאת יקל במהירות על מוחם העייף. אין זו התועלת היחידה שלה. היא גם מחזקת את אברי המין. אבל התועלת הזאת מושגת רק אם מתַרגלים אותה בדרכנו שלנו, ולא בדרככם המערבית הנמהרת."

"אם אני לא טועה, אתה מתכוון לכך שהיוגה מטביעה בגוף יציבות ושקט, בעוד שהתרגילים המערביים ה'אלימים' מכניסים בו אי שקט?"

"אכן כך," מסכים איתי ברהמה.

לאחר שאני מבין יותר ויותר את העקרונות המערביים, אני בוחר מתוך המבחר של ברהמה תרגיל נוסף, שמגביר במהירות את הסבלנות לתרגול. בתנוחה זו היוגי יושב כשרגליו פשוטות לפנים, מרים את ידיו אל מעל לראשו, מכופף את אצבעות רגליו ומותח אותן כלפי מעלה. הוא מטה את גופו קדימה תוך כדי נשיפה, ותופס את החלק הפנימי של בהונות הרגליים באצבעות ידיו. אגודל ימין מחזיק את בוהן רגל ימין, ואגודל שמאל – את בוהן רגל שמאל. אחר כך הוא מוריד באיטיות את ראשו קדימה בין ידיו המתוחות, עד שמצחו נוגע בירכיו. הוא נשאר בתנוחה מוזרה זו למשך כמה דקות, ואז חוזר בהדרגה לישיבה רגילה.

"אל תנסה לעשות את זה בבת אחת," הוא מזהיר אותי. "בהתחלה נסה לקרב מעט את הראש לעבר הברכיים, והתקדם לאט־לאט; אפילו אם יעברו שבועות עד שתצליח להגיע לתנוחה הנכונה, מרגע שאתה מיומן בה היא שלך לשנים."

אני לומד שהתרגיל הזה מחזק את עמוד השידרה, כפי שאכן ניתן לצפות ממנו; שהוא מסלק בעיות עצבים שנגרמות מעמוד שידרה חלש; ושהוא מחולל פלאות במחזור הדם.

בתנוחה הבאה יושב ברהמה על הרצפה ומקפל את רגליו תחתיו; כך כפות רגליו משמשות לו כבסיס. הוא מטה את כתפיו לאחור עד שהן נוגעות ברצפה. הוא משלב את ידיו מאחורי צווארו ומשעין אותו עליהן. כל אחת מכפות ידיו מחזיקה את הכתף הנגדית. הוא נשאר בתנוחה הלא־נאה הזאת למשך כמה דקות. כשהוא מגיח ממנה הוא מסביר שהיא משפיעה לטובה על מרכזי עצבים הנמצאים בצוואר, בכתפיים וברגליים, וגם על בית החזה.

האנגלי הממוצע, הממהר להעריך את ההודי כחלש בנפשו בגלל השמש הטרופית הקופחת ותת־תזונה, מופתע לגלות אצל ילידי המקום חשיבה כל כך מעמיקה לגבי תרבות הגוף, הקיימת בהודו מאז ימי קדם. הלוואי שהשיטות המערביות שלנו היו שימושיות כך שאיש לא היה מעז לערער על ערכן ועל חשיבותן, והלוואי שיכולנו לומר שהן מושלמות ושהן המילה האחרונה בתחומים של פיתוח הגוף, שמירה ממחלות והדברת מגיפות. ייתכן שאם המערב, עם שיטותיו המעמיקות למחקרים שיטתיים, היה מוכן לגלות את השיטות המסורתיות ללימוד היוגה, היינו מגיעים להכרה מושלמת של הגוף וזוכים בשיגרה של חיים בריאים.

למרות זאת, אני יודע שאולי לא יותר משתים־עשרה תנוחות של יוגה שוות את הזמן והטירחה שמשקיעים בהן. שבעים התנוחות הנותרות, הכלולות ביתרת התורה, ניתנות לביצוע רק על ידי הנלהבים ביותר, וגם זאת, רק אם הם צעירים מאוד וגופם גמיש ורך.

ברהמה בעצמו מודה:

"התאמנתי קשה כל יום במשך שתים־עשרה שנים; רק בדרך זו הצלחתי להגיע לשליטה מושלמת בשישים וארבע התנוחות שאני מכיר. אבל למזלי התחלתי כשהייתי צעיר מספיק; אדם מבוגר לא יכול אפילו לנסות אותן בלי להרגיש כאבים עזים. עצמות, שרירים ובשר מתקשחים בגופו של האדם הבוגר, ואפשר להגמיש אותם רק במאמץ רב שגורם לכאבים חזקים. למרות זאת, מפליא לראות איך אפשר להגיע לשליטה בתנוחות אם מתַרגלים בקביעות."

אני לא מטיל ספק כשברהמה מצהיר שכל אחד יכול להגיע לשליטה בתרגילים האלה על ידי תרגול מתמיד, אלא שההסתגלות האיטית של הגפיים, המפרקים והשרירים לתנוחות החדשות שהם חוֹוים היא תהליך שנמשך שנים. יש לו יתרון בכך שהתחיל את תרגול התנוחות עוד לפי הגיעוֹ לגיל העשׂרֵה, ולהתחלה בגיל צעיר יש ערך עצום. בדיוק כמו שאקרובטים מצליחים הם אלה שבדרך כלל התחילו להתאמן בילדותם, כך אין ספק שהיוגים המצליחים מהאסכולה של השליטה בגוף צריכים להתחיל להתאמן לפני שהגוף מסיים את צמיחתו, כלומר לפני גיל שתים־עשרה. איני יודע בוודאות אם אירופאי בוגר יכול להסתכן בתנוחות המסובכות, המקיפות את רוב מערכות הגוף, בלי לשבור עצם או שתיים במהלך ביצוע המשימה. כשאני מתווכח על כך עם ברהמה, הוא מביע הסכמה חלקית בלבד וממשיך לטעון בעקשנות שאם משקיעים מאמץ בקביעוּת, יש סיכוי טוב להצליח, אם כי לא תמיד. עם זאת הוא מסכים איתי, שהמשימה העומדת בפני האירופאים היא קשה למדי.

"היתרון שלנו, בני המזרח, הוא שמילדותנו אנחנו לומדים לשבת ברגליים משׂוּכלות. האם אירופאי יכול לקפל את רגליו ולהתמיד בישיבה יציבה במשך שעתיים בלי לחוש כאב? ועדיין, תנוחה של שׂיכול הרגליים עם עקבים משולבים היא רק נקודות המוצא לתנוחות רבות אחרות. אנחנו מחשיבים אותה כישיבה הטובה ביותר. שאַראה לך אותה?"

ברהמה סבור שהתנוחה הזאת מוכרת לעולם המערבי מהתמונות הרבות של בודהה. הוא מתיישב זקוף לגמרי, מקפל את רגלו הימנית ומניח אותה על ירכו השמאלית. אחר כך הוא מקפל את הרגל השמאלית ומצליב אותה לעבר הירך הימנית כשעקבו נוגע בתחתית הבטן. כפות רגליו פונות כלפי מעלה. זוהי תנוחה אמנותית ומאוזנת; בראשי עולה מחשבה שכדאי להתנסות בתנוחה כה מושכת.

אני מנסה לחקות אותו וזוכה לכאב עז בקרסולי. אני מתלונן שאיני יכול להגיע לתנוחה הזאת אפילו לרגע אחד. כמה ציורית ואקזוטית נראתה לי ישיבתו של בודהה כשראיתי בעבר פסלי ברונזה מקסימים של דמותו, שהונחו בחלון של חנות לעתיקות! אבל דווקא עכשיו, כשאני בהודו ומנסה ליישם אותה בעצמי, נראה לי סיבוב הגפיים התחתונות מאוד לא טבעי! חיוכו המעודד של ברהמה לא מצליח להחזיר לי את בטחוני העצמי, ואני אומר לו שעלי לדחות את הניסיון לזמן אחר.

"המִפרקים שלך קשיחים," הוא מסביר. "עסה את הקרסוליים והברכיים שלך עם מעט שמן לפני שאתה מתרגל את זה שנית. אתה כל כך רגיל לשבת על כיסא שהתנוחה הזאת עלולה לגרום לך למאמץ ולמתח בגפיים התחתונות. תרגול קצר בכל יום יפיג את הקושי לאט־לאט."

"אני בספק אם אוכל לעשות זאת אי פעם."

"אל תאמר שזה בלתי אפשרי. זה ייקח לך זמן רב, אבל בסופו של דבר תצליח. ההצלחה תפתיע אותך יום אחד; היא מגיעה פתאום."

"זה כל כך כואב, והתחושה היא כמו של עינוי חדש."

"אבל הכאב ייחלש. ייתכן שתצליח להגיע לתנוחה הנכונה גם לפני שהכאב יחלוף, אבל בסופו של דבר תגיע למצב שבו התנוחה אינה גורמת לכאב כלל."

"אבל האם כדאי לי בכלל לנסות?"

"בוודאי. תנוחת הלוטוס, זה שמה, היא כל כך חשובה עד שלאף תלמיד חדש אסור לפסוח עליה, בעוד שמותר לו לפסוח על תנוחות אחרות. זו התנוחה הנעלה שבה מבצעים היוגים המתקדמים מדיטציה, משום שהיא נותנת בסיס יציב לגוף השומר על היוגי שלא יתמוטט אם הוא נכנס לטראנס עמוק. דבר זה קורה לעיתים באופן בלתי צפוי, אף על פי שהיוגים יכולים להחליט אם להיכנס לטראנס עמוק. אתה מבין, ישיבת הלוטוס נועלת את הרגליים ומחזיקה את הגוף שקט ויציב. גוף חסר שקט ועצבני יפריע למחשבה, אבל בישיבת לוטוס אתה מרגיש יציב ותחת שליטה עצמית. כך קל יותר להגיע למלוא כושר הריכוז, שאותו אנחנו מעריכים מאוד. וכשאנחנו יושבים בישיבה הזאת אנחנו מתַרגלים גם את כלי הנשימה, כי הצירוף הזה מעורר את רוח האש הטמונה בגוף. כאשר אותה אש בלתי נראית מתעוררת, כל הדם בגוף כאילו מוזרם מחדש ומערכת העצבים שולחת אותו, בעוצמה רבה, לנקודות חשובות."

אני שׂבע רצון מההסבר הזה ומסיים את שיחתנו על התנוחות. ברהמה הכניס את עצמו להרבה התפתלויות מפחידות ומעוּותות כדי ללמד אותי וכדי להראות לי מעט מהשליטה שיש לו על גופו. לאיזה מערבי יש הסבלנות הדרושה כדי להתאמן בתרגילים המסובכים האלה ולהגיע לשליטה בהם?

לאיזה מערבי יש הזמן לעשות את זה?