תגיות חיפוש עברית

טנטרה

בריגהו יוגה

כתבי יוגה

כיסופים אל הנכון - פרק י’
כיסופים אל הנכון - פרק א’
כיסופים אל הנכון - פרק ט’
כיסופים אל הנכון - פרק י"ח
כיסופים אל הנכון - פרק י"ז
כיסופים אל הנכון - פרק ט"ז
כיסופים אל הנכון - פרק ט"ו
כיסופים אל הנכון - פרק י"ד
כיסופים אל הנכון - פרק י"ג
בהאגוואד גיטה
כיסופים אל הנכון - מבוא והקדמה
המהאבהראטה
כיסופים אל הנכון - פרק ח’
כיסופים אל הנכון - פרק ז’
כיסופים אל הנכון - פרק ו’
כיסופים אל הנכון - פרק ה’
כיסופים אל הנכון - פרק ד’
כיסופים אל הנכון - פרק ג’
כיסופים אל הנכון - פרק ב’
כיסופים אל הנכון - פרק י"א
כיסופים אל הנכון - מהי הבהגאואדגיטה?
כיסופים אל הנכון - פרק י"ב
מסע היוגה - פרק ה’: השקטת המאנאס
מבוא לספר ראמאינה של ואלמיקי
פירוש הראמאיאנה כפילוסופיה של החיים
מילון מושגים
מסע היוגה - פרק י"ג: אחדות
מסע היוגה - פרק י"ב: סאמפראג’יאת סמאדהי — ארבעת חלקי הבראהמה
מסע היוגה - פרק י"א: בראהמה - הנשמה
מסע היוגה - פרק י’: המעבר דרך המעגלים — הספירות
מסע היוגה - פרק ט’: סאמפראג’יאת סמאדהי
מסע היוגה - פרק ח’: הדרכים להתפתחות רוחנית
כיסופים אל הנכון - סיכום ונספח
מסע היוגה - פרק ו’: סאמסקארות
הראמאיאנה
מסע היוגה - פרק ד’: מכשולים בדרך
מסע היוגה - פרק ג’: סמאדהי
מסע היוגה - פרק ג’: סמאדהי
מסע היוגה - פרק ב’: שלושת המצבים והאיכויות
מסע היוגה - פרק א’: אושר, נשמה ויוגה
מסע היוגה - הקדמה ומבוא
הארי האריה - אגדה ודנטית
אוסף הכתבים של שרי ראמאנה מהארישי
הוודות
מסע היוגה - פרק ז’: שלבים ראשונים של סמאדהי

בהאגוואד גיטה

יוגאננדה

קריה יוגה

מהאוואתאר באבאג’י

שרי טאילנג סוואמי

מאסטרים

שרימאטי מירה באיי
שרי שרי פארמאהאמסה טאילנג סוואמי
שרימאטי אננדה מאי-מה
שרי אורובינדו גוש
הכלב וזנבו
סדהאנה או הכנה לחיים במישור גבוה יותר
הקרמה והשפעתה על אופיינו
מימוש רוחני: מטרת הבהקטי-יוגה
הגדרת הבהקטי
מבוא לרג’ה יוגה
מאיה, מאת סוואמי ויווקאננדה
הגוספל, כרך 1, פרק 1: מאסטר ותלמיד
סוואמי ויווקאננדה - ביוגרפיה
המאסטר במצבי רוח שונים
על סוטרות היוגה של פטאנג’לי מהארישי
שרי שיאמה צ’אראן לאהירי מהאסאיה
שרי שרי סודהיר ראנג’אן בהדורי
שרימאטי סאראדה דווי - האם האלוהית
מהארישי ויאסה
המסטרים
שרי שרי מהאוואתאר באבאג’י
המאסטרים הקשורים לשושלת המורים
פארמאהאמסה יוגננדה - מאמר I
פארמאהאמסה יוגננדה - מאמר II
ודנטה הלכה למעשה
שילוב כוח המחשבה בתרגול האתה יוגה
החיים הקודמים והחיים הבאים
שרי שרי סאי באבא משירדי
סוואמי ראמדאס
סוואמי שיבננדה - מאמר II
המהלך הראשון ביוגה
שרימאטי שנקארי מאי
ראיון עם פאפהג’י - חלק ב
ראיון עם פאפהג’י - חלק א
ספק, פחד ומכשולים
מדע היוגה
שרי ראמאקרישנה פארמאהאמסה
חמש הדרישות מעצמנו להשגת אושר אמיתי
מהאסמאדהי
31 הנחיות של שרי טאילנג סוואמי ברוסית
שנים עשר קווים מנחים
טיהור הלב
האשליה - Maya
שרי סוואמי שיבננדה - מאמר I
Jnana ו-Bhakti
אלמוות מודע
אוסף הכתבים של שרי ראמאנה מהארישי
נצחיות מודעת
שרי ראמאנה מהארישי
שאלות ותשובות עם ס. ייסודיאן

פראניאמה

נשימה

סוואמי ויווקאננדה

ניאנה יוגה

סאי באבא

תנוחות יוגה

מנטרה

בהקטי

האתה יוגה

קרמה יוגה

רג'ה יוגה

ניאנה

קונדליני

צ'קרות

קרמה

מושגים ביוגה

מורים במאה העשרים

וודות

יוגה ומדע

יוגה ומדע

סמאדהי

סוטרות

מאיה

שיטות יוגה

אשטנגה

פלדנקרייז

יוגה לגיל השלישי

בהאדורי

יוגה בהריון

להירי מאהאשיה

ד"ר אודי בילו

יוגה בחינוך המיוחד

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

ד"ר פול ברונטון

גורו

ראמאנה מאהארישי

שרי ראמאקרישנה

פטאנג’אלי מהארישי

שיבננדה

איורוודה

מוות והמשכיות

יוגה לילדים

הגוספל, כרך 1, פרק 1: מאסטר ותלמיד
מתוך ספר "הגוספל של שרי ראמאקרישנה"
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאנגלית: רחל תורן
פברואר, 1882
היה זה אחד מימי יום ראשון באביב, ימים אחרים אחרי יום הולדתו של שרי ראמאקרישנה, בו פגש אותו "מ." לראשונה. שרי ראמאקרישנה גר בקאליבָּרי, גינת המקדש של אמא קאלי , על גדת הגאנגא בדָקְשִינְסְוָור.
שרי ראמאקרישנה ותלמיד"מ.", שהיה חופשי בימי ראשון, הלך עם חברו סידְהוּ לבקר כמה גנים בבָּרַנַגוֹר. בשעה שהם התהלכו בגן פְּרָסַנַא בָּנֶרְגִ’י, אמר סידְהוּ: "יש מקום מקסים על גדת הגאנגא בו גר פָּרָמָהָמְסָה. אולי תרצה לבקר שם"? "מ." הסכים והם שמו מיד פעמיהם אל גינת המקדש בדָקְשִינְסְוָור. הם הגיעו לשער הראשי עם שקיעה והלכו מיד אל חדרו של שרי ראמאקרישנה. הם מצאו אותו שם יושב על ספת עץ, פניו פונות מזרחה. עם חיוך על פניו הוא דיבר עם אלוהים. החדר היה מלא באנשים, כולם ישבו על הרצפה, שותים את מילותיו בשקט עמוק.
"מ."  עמד שם חסר מילים והתבונן בנעשה. זה היה כאילו הוא עמד במקום בו נפגשו כל המקומות הקדושים וכאילו סוּקָדֶוַה בעצמו דיבר דברי אלוהים, או כאילו שרי צָ’אִיטָנְיָה שר בפּוּרי את שמו של אלוהים ואת תפארתו עם רָמַנַנְדָה, סְוָארוּפְּ ומאמינים מסורים אחרים.

שרי ראמאקרישנה אמר: "אם, כששומעים את שמו של הארי או ראמה פעם אחת, אתם מזילים דמעות ושערכם סומר, אז אתם יכולים לדעת בברור שאינכם צריכים יותר לבצע התמסרות כמו סָנְדְהַאיָה. רק אז תהיה לכם הזכות לוותר על הטקסים; או יתרה מכך, הטקסים ייפסקו מעצמם. אז יספיק אם תחזרו רק על שמם של ראמה או הארי, או אפילו פשוט אוֹם".  כשהוא ממשיך, הוא אמר: "הסָנְדְהַאיָה מתמזגת לתוך הגָאיַאטְרי, והגָאיַאטְרי מתמזגת באוֹם".
 "מ." התבונן סביבו בפליאה ואמר לעצמו: "איזה מקום יפה! איזה איש מקסים! כמה יפים הם דבריו! אין בי כל רצון לזוז מהנקודה הזו". אחרי כמה דקות הוא חשב: "אני אראה קודם כל את המקום ואחר כך אחזור לכאן ואתישב".

כשעזב את החדר עם סידְהוּ, הוא שמע את המוסיקה המתוקה של טקס הערב המתעוררת במקדש מהגונג, הפעמון, התוף והמצילתיים. הוא יכול היה לשמוע גם מוסיקה מהנָהָבָּט, בקצהו הדרומי של הגן. הצלילים נדדו לאורך הגאנגא, שטים בזרם ומאבדים עצמם במרחק. רוח אביב רכה נשבה, עמוסה בניחוחות פרחים; הירח זה עתה הופיע. היה זה כאילו הטבע והאדם יחדיו התכוננו לפולחן הערב. "מ." וסידְהוּ ביקרו בשנים-עשר מקדשי שיווה, במקדש רָדְהָקָנְטָה, ובמקדש של בְּהָוָטָרִינִי, וכשצפה "מ." בטקס בעומדו לפני הפסל, התמלא ליבו בשמחה.

בדרך חזרה לחדרו של שרי ראמאקרישנה דיברו שני החברים. סידְהוּ אמר ל"מ." שגינת המקדש הוקמה על ידי רָני רָסְמָני. הוא אמר שמידי יום סוגדים שם לקאלי, לקרישנה ולשיווה כאל אלוהים, וכי סָאדְהוּאים וקבצנים רבים מקבלים מידי יום אוכל בתוך השערים. כשהגיעו שנית לחדרו של שרי ראמאקרישנה הם מצאו אותו סגור, ובְּרִינְדֶה, המשרתת, עומדת בחוץ. "מ." שקיבל חינוך אנגלי ולא היה מעז להיכנס לחדר ללא רשות, שאל אותה, "האם האיש הקדוש בפנים?" בְּרִינְדֶה ענתה: "כן, הוא בתוך החדר".
"מ.": "כמה זמן הוא גר כאן?"
בְּרִינְדֶה: "הו, הוא נמצא כאן זמן רב."
"מ.": "האם הוא קורא ספרים רבים?"
בְּרִינְדֶה: "ספרים? הו, אלי, לא! הם כולם נמצאים על לשונו."
"מ." סיים זה עתה את לימודיו בקולג’. הפליא אותו לשמוע ששרי ראמאקרישנה לא קרא ספרים.
"מ.": "ייתכן וזה זמן טקס פולחן הערב שלו. האם נוכל להיכנס אל החדר? האם תוכלי לומר לו שאנו משתוקקים לראות אותו?"
בְּרִינְדֶה: "הכנסו פנימה, ילדים. הכנסו ושבו."

משנכנסו לחדר, הם מצאו את שרי ראמאקרישנה לבדו, יושב על ספת העץ. קטורת הודלקה זה עתה וכל הדלתות היו סגורות. כשהוא נכנס, הצמיד "מ." את כפות ידיו ובירך את המאסטר. ואז, עם הזמנתו של המאסטר, הוא וסידְהוּ התישבו על הרצפה. שרי ראמאקרישנה שאל אותם: "איפה אתם גרים? מה המקצוע שלכם? למה באתם לבָּרַנַגוֹר?". "מ." ענה על השאלות, אך הוא שם לב שמפעם לפעם נראה המאסטר פזור-דעת. מאוחר יותר הוא למד שמצב הרוח הזה נקרא בְּהָוָה – התלהבות. זה כמו מצבו של הדייג היושב עם חכתו: הדג בא ובולע את הפיתיון, והמצוף מתחיל לרעוד; הדייג נכנס למצב הכן; הוא תופס את החכה ומשגיח בקביעות ובלהט על המצוף; הוא לא מדבר אל איש. כזה היה מצב המיינד של שרי ראמאקרישנה. מאוחר יותר "מ." שמע וגם הבחין בעצמו, ששרי ראמאקרישנה נכנס לעיתים קרובות למצב רוח זה אחרי השקיעה, ולעיתים היה מאבד לחלוטין את המודעות לעולם החיצוני.
"מ.": אולי אתה רוצה לבצע את פולחן הערב שלך. במקרה זה, אולי נעזוב?"
שרי ראמאקרישנה (עדיין במצב של אקסטזה): " לא – פולחן הערב? לא, זה כלל לא מדויק".
אחרי שיחה קצרה בירך "מ." את המאסטר ועזב.
"בוא שנית", אמר שרי ראמאקרישנה.

בדרכו הביתה החל "מ." לתמוה: "מי הוא האיש הזה בעל המראה השלו המושך אותי חזרה אליו? האם יכול אדם להיות דגול מבלי להיות מלומד? כמה זה נפלא! הייתי רוצה לראות אותו שנית. הוא עצמו אמר ’בוא שנית’. אני אלך מחר או מחרתיים".

ביקורו השני של "מ." אצל שרי ראמאקרישנה התקיים במרפסת הדרום-מזרחית בשמונה בבוקר. המאסטר עמד להתגלח, הספר זה עתה הגיע. מאחר שעדיין הייתה זו עונה קרירה, הוא התכסה בבד כותנה ששוליו אדומים. משראה את "מ.", אמר המאסטר: "באת אם כן. זה טוב. שב כאן". הוא חייך. הוא גמגם מעט כשדיבר.
שרי ראמאקרישנה (ל"מ."): "איפה אתה גר?"
"מ.": בכלכותא, אדוני".
שרי ראמאקרישנה: "איפה אתה שוהה כאן?"
"מ.": "בבָּרַנַגוֹר בביתה של אחותי הבוגרת – אִישָן קָוִירַג’".
שרי ראמאקרישנה: "הו, אצל אִישָן? אם כך, מה שלומו של קֶשָבְּ עכשיו? הוא היה מאד חולה".
"מ.": "אכן גם אני שמעתי על כך, אבל אני מאמין שהוא בסדר עכשיו".
שרי ראמאקרישנה: "נדרתי נדר לסגוד לאמא האלוהית עם קוקוס ירוק וסוכר כשיחלים קֶשָבְּ. לפעמים, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי מתעורר ובוכה לפניה: ’אמא, בבקשה עשי שקֶשָבְּ יהיה בריא שנית. אם קֶשָבְּ לא יחיה, עם מי אדבר כשאגיע לכלכותא?’ וכך החלטתי להציע לה כמנחה קוקוס ירוק וסוכר".
"אמור לי, האם אתה מכיר אדם מסוים, מר קוּק, שהגיע לכלכותא? האם זה נכון שהוא מעביר הרצאות? קֶשָבְּ לקח אותי פעם באוניית קיטור וגם מר קוּק הזה היה בחבורה".
"מ.": "כן, אדוני. שמעתי משהו כזה; אבל מעולם לא נכחתי בהרצאה שלו. איני יודע עליו הרבה".
שרי ראמאקרישנה: "אחיו של פְּרָטָפְּ בא לכאן. הוא נשאר מספר ימים. לא היה לו מה לעשות והוא רצה לגור פה. נודע לי שהוא השאיר את אישתו וילדיו עם חותנו. היתה לו להקה שלמה! אז הבהרתי לו את חובתו.  תאר לעצמך! הוא אביהם של כל כך הרבה ילדים! האם אנשים מהשכונה יאכילו אותם ויגדלו אותם? הוא אפילו לא התבייש שמישהו אחר מאכיל את אישתו וילדיו, וכי הם נשארו בבית חותנו. גערתי בו קשות וביקשתי ממנו לחפש עבודה. אז הוא רצה לגור כאן.
האם אתה נשוי?"
"מ.": "כן, אדוני".
שרי ראמאקרישנה (בחלחלה): "הו, רָמְלַה[1]! חבל, הוא נשוי".
כמו אשם בפשע נורא, ישב "מ." ללא תנועה, עיניו נעוצות באדמה. הוא חשב: "האם זה דבר כל כך גרוע להתחתן?"
המאסטר המשיך, "האם יש לך ילדים?"
"מ." יכול היה לשמוע את דפיקות ליבו באותו הרגע. הוא לחש בקול רועד, "כן, אדוני, יש לי ילדים".
עצוב מאד אמר שרי ראמאקרישנה: "אוי לי! אפילו יש לו ילדים".

נזוף כך, ישב "מ." ללא מילים. גאוותו התרסקה. אחרי מספר דקות הביט בו שרי ראמאקרישנה ברכות ואמר בחיבה: "אתה רואה, יש לך כמה סימנים טובים. אני מזהה אותם כשאני מסתכל על מצחו של אדם, על עיניו וכך הלאה. אמור לי, עכשיו, איזו אישה היא אישתך? האם יש לה תכונות רוחניות, או האם היא תחת השפעתה של האָוִדיָה?"
"מ.": "היא בסדר, אבל אני חושש שהיא בורה".
מאסטר (בכעס מופגן): "ואתה אדם יודע!"
"מ." עדיין צריך היה ללמוד את ההבחנה בין ידיעה ובורות. עד לאותו הרגע הוא חשב שאדם מקבל את ידיעותיו מספרים ומבית ספר. מאוחר יותר הוא זנח את התפישה השגויה הזו. לימדו אותו שידיעה היא לדעת את אלוהים, ולא לדעת אותו זו היא בורות. כששרי ראמאקרישנה צעק "ואתה אדם יודע!", האגו של "מ." התערער קשות בשנית.
מאסטר: "טוב, האם אתה מאמין באלוהים שיש לו צורה או באלוהים חסר צורה?"
 "מ.", מופתע למדי, אמר לעצמו: "איך יכול אדם להאמין באלוהים חסר צורה כשהוא מאמין באלוהים שיש לו צורה? ואם אדם מאמין באלוהים חסר צורה, אין הוא יכול להאמין שלאלוהים יש צורה? האם שני הרעיונות הסותרים האלו יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת? האם נוזל לבן כמו חלב יכול להיות שחור?"
"מ.": "אדוני, הייתי מעדיף לחשוב על אלוהים כחסר צורה".
מאסטר: "טוב מאד. מספיק שתהיה אמונה באחד מההיבטים. אתה מאמין באלוהים חסר צורה; זה בסדר. אבל לעולם, אפילו לא לרגע, אל תחשוב שזו האמת היחידה וכל השאר שגוי. זכור שאלוהים שיש לו צורה הוא אמיתי בדיוק כמו אלוהים חסר הצורה. אבל החזק חזק באמונתך".
הטענה כי שני ההיבטים שווים בנכונותם, הדהימה את "מ."; הוא מעולם לא למד זאת מהספרים שלו. כך קיבל האגו שלו מכה שלישית; אבל מאחר שהוא עדיין לא היה מרוסק לחלוטין, הוא החליט להתווכח עם המאסטר עוד קצת.
"מ.": "אדוני, נניח שאדם מאמין באלוהים שיש לו צורה. ברור שאלוהים הוא לא הפסל מהחימר!".
מאסטר (מפסיק אותו): "אבל מדוע חימר? זוהי דמות של רוח".
"מ." לא הצליח להבין את המשמעות של "דמות של רוח". "אבל אדוני", הוא אמר אל המאסטר, "צריך להסביר לאלו הסוגדים לדמות החימר שהיא אינה אלוהים, וכי בשעה שהם סוגדים לה הם צריכים לראות את אלוהים בחזונם ולא בדמות החימר. אדם אינו צריך לסגוד לחימר".
מאסטר (בחדות): "זה התחביב האחד שלכם, אנשי כלכותא – לתת הרצאות ולהביא אחרים אל האור! איש אינו עוצר לעולם לחשוב איך לקבל את האור בעצמו. מי אתה שתלמד אחרים?"

"הוא אשר הוא אלוהי היקום הוא ילמד את כולם. הוא לבדו מלמד אותנו, הוא זה שברא את היקום; הוא שיצר את השמש והירח, אדם וחיה, ואת כל שאר היצורים; הוא אשר מספק אמצעים לקיומם; הוא אשר נתן הורים לילדים והעניק להם אהבה כדי שיוכלו לגדל אותם. אלוהים עשה כל כך הרבה דברים – האם הוא לא יראה לאנשים את הדרך לסגוד לו? אם הם זקוקים ללימוד, הוא יהיה המורה. הוא המדריך הפנימי שלנו.
"נניח שקיימת טעות בסגידה לדמות החימר; האם אלוהים אינו יודע שדרכה קוראים אליו? הוא יהיה שבע רצון בדיוק עם הסגידה הזו. מדוע אתה צריך לעשות לעצמך כאב ראש עם הנושא הזה? יהיה טוב יותר אם תנסה להגיע בעצמך לידיעה ולהתמסרות".

בפעם הזו הרגיש "מ." שהאגו שלו התרסק לגמרי. עכשיו הוא אמר לעצמו: "כן, הוא דיבר אמת. איזה צורך יש לי ללמד אחרים? האם אני יודע את אלוהים? האם אני אוהב אותו באמת? ’אין לי מספיק מקום במיטתי ואני מזמין את חברי לחלוק אותה איתי!’ איני יודע דבר על אודות אלוהים, ועדיין אני מנסה ללמד אחרים. איזו בושה! כמה טיפש אני! זו לא מתמטיקה או היסטוריה או ספרות, שכל אחד יכול ללמד אחרים. לא, זוהי מסתוריותו העמוקה של אלוהים. הדברים שהוא אומר מעניינים אותי".

היה זה ויכוחו הראשון של "מ." עם המאסטר, ולמרבה השמחה גם האחרון.
מאסטר: "דיברת על הסגידה לדמות החימר. אפילו אם הדמות עשויה מחימר, עדיין קיים הצורך בסוג הסגידה הזה. אלוהים עצמו סיפק צורות שונות של סגידה. הוא אשר הינו אלוהי היקום אירגן את כל הצורות האלו כדי שיתאימו לאנשים שונים ברמות שונות של ידע.
"האמא מבשלת מנות שונות שיתאימו לקיבותיהם של ילדיה השונים. נניח שיש לה חמישה ילדים. אם יש לה דג לבשל – היא תכין ממנו מנות שונות – עם אורז, דג חריף, דג מטוגן, וכך הלאה – כדי שיתאימו לטעמיהם השונים וליכולת העיכול שלהם. האם אתה מבין אותי?"
"מ." (בהכנעה): "כן, אדוני. איך, אדוני, נוכל למקד את המיינד שלנו על אלוהים?"
מאסטר: "חזור על שמו של אלוהים, שיר על תפארתו, היה בחברתם של קדושים ומידי פעם בקר את מאמיניו המסורים של אלוהים ואנשים קדושים. המיינד אינו יכול לשהות על אלוהים אם הוא שקוע יום ולילה בענייני חולין, באחריות ובחובות יומיומיים. חשוב מאד ללכת מידי פעם למקום מבודד ולחשוב על אלוהים. קשה מאד למקד את המיינד על אלוהים בהתחלה, אלא אם כן האדם מתרגל מדיטציה במקום מבודד. כשהעץ צעיר, צריך למתוח סביבו גדר; אחרת הבקר יכול להרוס אותו.
"כדי למדוט, אתה צריך לסגת פנימה אל תוך עצמך, או לפרוש לפינה מבודדת ביער. ואתה צריך תמיד להבדיל בין האמיתי לשאינו אמיתי. רק אלוהים לבדו הוא אמיתי, הקיום הנצחי; כל השאר אינו אמיתי, כלומר ארעי. עם ההבדלה הזו צריך האדם להסיר דברים ארעיים מהמיינד שלו".
"מ." (בהכנעה): "איך אנחנו צריכים לחיות ביער?"
מאסטר: "מלא את כל חובותיך, אבל החזק את המיינד שלך על אלוהים. חֲיֵה עם כולם – עם האישה והילדים, עם אבא ואמא – ושרת אותם. התייחס אליהם כמו היו מאד יקרים לך, אבל זכור במעמקי ליבך שהם אינם שייכים לך.
"משרתת בביתו של איש עשיר מבצעת את כל עבודות הבית, אבל מחשבותיה ממוקדות בביתה הנמצא בכפר הולדתה. היא מגדלת את ילדיו של בעליה כאילו היו ילדיה שלה. היא אפילו קוראת להם ’ראמה שלי’ או ’הארי שלי’. אבל בתוך המיינד שלה היא יודעת היטב שהם אינם שייכים לה כלל וכלל.
"הצבה נעה לכאן ולכאן במים. אבל האם אתה יכול לנחש היכן מחשבותיה? הן ממוקדות על הגדה, במקום בו נמצאות הביצים שהטילה. מלא את כל חובותיך בעולם, אבל שמור את המיינד שלך על אלוהים.
"אם אתה נכנס לעולם מבלי שפיתחת תחילה אהבה לאלוהים, אתה תסתבך יותר ויותר. אתה תוצף בסכנות שלו, ביגון שלו, בצער שלו. וככל שתחשוב יותר על עניינים חומריים, כך תיצמד אליהם יותר ויותר.
"מרח תחילה את ידיך בשמן, ורק אחר כך שבור את פרי עץ הלחם (Artocarpus altilis הידוע בשמו העממי Jack-fruit); אחרת הן יתלכלכו בחלב הדביק שלו.
"אבל אתה צריך ללכת למקום מבודד כדי להשיג את האהבה האלוהית הזו. כדי לקבל חמאה מהחלב צריך להניח את החלב במקום מבודד כדי שיחמיץ: אם המקום רועש מידי החלב לא יחמיץ. אחר כך עליך לשכוח מכל חובותיך האחרים, לשבת במקום שקט ולחבוץ את החלב שהחמיץ. רק אז תקבל חמאה.
"יתרה מכך, כשמודטים על אלוהים במקום מבודד, המיינד משיג ידע, יכולת התנתקות והתמסרות. אבל אותו המיינד בדיוק נמשך מטה אם הוא שוהה בעולם. בעולם קיימת רק מחשבה אחת: ’נשים וזהב’.
"העולם הוא מים והמיינד הוא חלב. אם אתה שופך חלב לתוך מים, הם הופכים לנוזל אחד; אינך יכול למצוא יותר את החלב הטהור. אבל הפוך את החלב לחלב חמוץ וחבוץ אותו לחמאה. אז, כאשר תשים את החמאה הזו במים, היא תצוף. לכן, תרגל משמעת רוחנית במקום מבודד והשג את החמאה של הידע והאהבה. אפילו אם תשמור את החמאה הזו במימיו של העולם, השניים לא יתמזגו. החמאה תצוף.
 "ביחד עם זה אתה חייב לתרגל יכולת הבחנה. ’אישה וזהב[2]’ הם ארעיים. אלוהים הוא הישות הנצחית היחידה. מה האדם מקבל בעזרת הכסף? אוכל, בגדים ומקום לגור בו – מאומה לא מעבר לכך. אינך יכול להבין את אלוהים בעזרתו. לכן כסף לעולם לא יכול להיות מטרת החיים. זהו תהליך ההבחנה. האם אתה מבין?"
"מ.": כן אדוני. קראתי לאחרונה מחזה בסנסקריט שנקרא Prabodha Chandrodaya. הוא עוסק בנושא ההבחנה."
מאסטר: "כן, הבחנה בין דברים. חשוב – מה יש בכסף או בגוף יפה? עשה הבחנה ותמצא שאפילו גופה של אישה יפה בנוי מעצמות, בשר, שומן ועוד דברים בלתי נעימים. מדוע צריך האדם לוותר על אלוהים ולהפנות את תשומת ליבו לדברים שכאלה? מדוע צריך אדם לשכוח את אלוהים למענם?"
"מ.": האם אפשר לראות את אלוהים?"
מאסטר: "כן, בוודאי. החיים בבידוד מפעם לפעם, החזרה על שמו של אלוהים ושירת תפארתו, וההבחנה בין האמיתי לשאינו אמיתי – אלו הם האמצעים שיש לנקוט בהם כדי לראותו".
"מ.": "תחת אילו תנאים אדם רואה את אלוהים?"
מאסטר: "קרא לאלוהים עם כמיהה עזה בליבך ואין ספק שתראה אותו. אנשים שופכים כד שלם של דמעות בשביל אישה וילדים. הם שוחים בדמעות בשביל כסף. אבל מי בוכה בשביל אלוהים? בכה אליו בבכי אמיתי."

המאסטר שר:
 
"בכה אל אמך סְיָמָה בכי אמיתי, הו מיינד!
ואיך יכולה היא למנוע עצמה ממך?
איך יכולה סְיָמָה להישאר רחוקה?
איך יכולה אמך קאלי למנוע עצמה ממך?
 
הו מיינד, אם אתה כן, הבא לה מנחה
של עלי עץ הבֶּל ופרחי היביסקוס;
הנח לרגליה את מנחתך
וערבב איתה את ניחוח sandal-paste של האהבה."
     
כשהוא ממשיך, הוא אמר: "הכמיהה היא כמו זריחה ורודה. אחרי הזריחה מופיעה השמש. אחרי הכמיהה מגיע חזיונו של אלוהים.
"אלוהים מגלה עצמו למאמין המסור המרגיש שהוא נמשך אליו על ידי הכוח המשולב של שלושת אלו: המשיכה של החפצים החומריים עבור האדם החומרי, המשיכה של הילד לאימו והמשיכה של הבעל לאישתו הצנועה. אם אדם מרגיש שהוא נמשך לאלוהים על ידי הכוח המשולב של שלושת אלה, דרכו הוא יכול להגיע אליו.
"הנקודה היא לאהוב את אלוהים אפילו כמו שהאמא אוהבת את ילדה, האשה הצנועה את בעלה והאדם החומרני את עושרו. חבר ביחד את שלושת כוחות האהבה האלו, שלושת כוחות המשיכה האלו, ותן את הכל לאלוהים. אז בוודאי שתראה אותו.
"צריך להתפלל אל אלוהים בלב עורג. החתלתול יודע רק איך לקרוא לאימו, והוא מיילל ’מיאו, מיאו!’ הוא נשאר שבע רצון בכל מקום שאימו מניחה אותו. ואמא חתולה מניחה את החתלתול לפעמים במטבח, לפעמים על הרצפה ולפעמים על המיטה. כשהוא סובל הוא רק מיילל ’מיאו, מיאו!’ זה כל מה שהוא יודע. אבל ברגע שהאמא שומעת את יללתו, ואין זה משנה היכן היא נמצא, היא מגיעה אל החתלתול".
 
היה זה יום ראשון אחר הצהרים כש"מ." הגיע לביקורו השלישי אצל המאסטר. הוא התרשם עמוקות משני ביקוריו הראשונים אצל האיש המופלא הזה. הוא חשב בקביעות על המאסטר, ועל הדרך הפשוטה בה הוא ביטא את האמיתות העמוקות של החיים הרוחניים והסביר אותן. מעולם לפני כן הוא לא פגש איש שכזה.
שרי ראמאקרישנה ישב על הספה הקטנה. החדר היה מלא במאמינים מסורים[3], אשר ניצלו את חופשת היום כדי לבוא ולראות את המאסטר."מ." עדיין לא הכיר איש מהם , לכן הוא התיישב בפינה. המאסטר חייך בשעה שדיבר עם המאמינים המסורים.
הוא הפנה את דבריו במיוחד לאיש צעיר בן תשע-עשרה, שמו היה נָרנֶדְרָנָט[4], שהיה סטודנט בקולג’ והרבה לבקר בסָדְהָרָן בְּרָהְמוֹ סָמָג’. עיניו היו בהירות, דבריו מלאי רוח ומראהו כשל אוהב אלוהים.
"מ." ניחש שהשיחה נסבה על אנשים חומרניים, המזלזלים באלו השואפים לחיים רוחניים. המאסטר דיבר על מספרם הרב של אנשים כאלו בעולם, ואיך להתמודד איתם.
מאסטר (לנָרנֶדְרָנָט): "איך אתה מרגיש בקשר לכך? אנשים חומרניים אומרים כל מיני דברים על אלו הנוטים לרוחניות. אבל ראה! כשפיל הולך לאורך הרחוב, כלבים וחיות קטנות אחרות יכולים לנבוח ולצעוק אחריו; אבל הפיל אפילו אינו מסתכל עליהם. אם אנשים מדברים עליך דברים רעים, מה תחשוב עליהם?"
נָרֶנדְרָא: "אחשוב שכלבים נובחים אלי".

מאסטר (מחייך): "הו, לא! אתה לא צריך ללכת כל כך רחוק, ילדי! (צחוק). אלוהים נמצא בכל הדברים. אבל אתה צריך להיות קרוב רק לאנשים טובים; אתה חייב להתרחק מאלו שחושבים רעה. אלוהים נמצא אפילו בנמר; אבל אינך יכול לחבק את הנמר בשל כך. (צחוק). אתה יכול לומר ’למה לברוח מהנמר, שגם הוא התגלמות של אלוהים?’ התשובה לכך היא: ’אלו האומרים לך לברוח גם הם התגלמויות של אלוהים – ולמה שלא תשמע להם?'
"תן לי לספר לך סיפור. ביער גר אדם קדוש שהיו לו תלמידים רבים. באחד הימים הוא לימד אותם לראות את אלוהים בכל היצורים, וכשהם ידעו זאת – לקוד קידה עמוקה בפניהם. תלמיד אחד הלך ליער לאסוף עצים לאש הקורבן. לפתע הוא שמע זעקה: ’הסתלקו מהדרך! פיל משוגע מגיע!’. כולם, חוץ מתלמידו של האיש הקדוש, נשאו רגליהם. הוא חשב שהפיל היה גם כן אלוהים בצורה אחרת. ואם כך, מדוע עליו לברוח מפניו? הוא עמד שקט, השתחווה בפני החיה, והחל לשיר את שבחיה. המָהוּט של הפיל צעק: ’ברח! ברח!’ אבל התלמיד לא זז ממקומו. החיה תפסה אותו עם החדק שלה, השליכה אותו הצידה והמשיכה בדרכה. מוכה וחבול שכב התלמיד חסר הכרה על האדמה. מששמעו המורה ואחיו התלמידים את שאירע, הם באו ולקחו אותו למעון המבודד ביער. בעזרת כמה תרופות חזרה אליו עד מהרה הכרתו. מישהו שאל אותו: ’ידעת שהפיל מתקרב – למה לא עזבת את המקום’? ’אבל’, הוא אמר, ’המורה שלנו אמר לנו שאלוהים בעצמו מתגלם בכל הצורות, של חיות ושל בני אדם. לכן, חשבתי שהיה זה רק אלוהים הפיל שהתקרב, ולא ברחתי’.  כשהמורה שמע זאת הוא אמר: ’כן, בני, נכון שאלוהים הפיל התקרב; אבל אלוהים המָהוּט אסר עליך להישאר שם. מאחר שכולם הם התגלמויותיו של אלוהים, למה לא האמנת לדבריו של המָהוּט? היית צריך לשים לב לדבריו של אלוהים המָהוּט’. (צחוק)

"בכתבי הקודש נאמר שמים הם צורה של אלוהים. אבל יש מים שניתן להשתמש בהם לפולחן, יש מים המתאימים לרחוץ בהם את הפנים, ומים אחרים מתאימים רק לשטיפת צלחות או כלי מיטה מלוכלכים. סוג אחרון זה אינו יכול לשמש לשתיה או למטרות קדושות. בדרך דומה, אין ספק שאלוהים שוכן בליבותיהם של כולם – קדושים ולא קדושים, צדיקים ושאינם צדיקים; אבל האדם לא צריך להתעסק עם שאינם קדושים, עם הרשעים ועם הבלתי טהורים. אסור לו להיות קרוב אליהם. עם חלק מהם הוא יכול לדבר, אבל עם אחרים אסור לו אפילו להגיע לידי כך. הוא צריך לשמור מרחק מאנשים כאלו".
מאמין מסור: "אדוני, אם אדם רשע עומד לעשות דבר רע, או ממש עושה זאת, האם אנחנו צריכים לשתוק?"

מאסטר: "אדם החי בחברה צריך להפגין טאמאס כדי להגן על עצמו מאנשים חורשי רעה. אבל אסור לו להרע לאיש מתוך ציפיה שייתכן ורעה כזו תיגרם לו.
"הקשיבו לסיפור. כמה רועים צעירים נהגו לרעות את הפרות שלהם באחו בו גר נחש ארסי מסוכן. כולם פחדו ונזהרו ממנו. באחד הימים עבר בְּרָהמָצָ’רי אחד לאורך האחו. רצו אליו הנערים ואמרו: ’אדון נכבד, בבקשה ממך אל תלך בדרך הזו. נחש ארסי נמצא שם’. ’מה זה קשור, ילדי הטובים?’ אמר הבְּרָהמָצָ’רי, ’אני לא מפחד מהנחש. אני יודע כמה מנטרות’. ובאמרו זאת הוא המשיך בדרכו לאורך האחו. אבל הנערים הרועים שפחדו לא הצטרפו אליו. בינתיים זחל אליו הנחש בזריזות, זקר את ראשו ופרש את צווארו. ברגע שהוא התקרב הוא דיקלם מנטרה, והנחש נשכב לרגליו כמו תולעת. אמר הבְּרָהמָצָ’רי: ’הסתכל הנה. למה אתה מסתובב וגורם רעה? בוא, אני אתן לך מילה קדושה. כשתחזור עליה תלמד לאהוב את אלוהים. לבסוף תבין אותו וכך תיפטר מטבעך האלים’. באומרו זאת, הוא לימד את הנחש מילה קדושה וחנך אותו לחיים רוחניים. הנחש השתחווה בפני המורה ואמר: ’אדון נכבד, איך אתרגל משמעת רוחנית?’ ’חזור על המילה הקדושה’, אמר המורה, ’ואל תפגע באיש’. וכשהוא עמד לעזוב, אמר הבְּרָהמָצָ’רי, ’אני אפגוש אותך שוב’.

עברו כמה ימים והנערים הרועים הבחינו שהנחש לא מעז להכיש. הם זרקו עליו אבנים. הוא עדיין לא הפגין שום כעס; הוא התנהג כאילו הוא היה תולעת. באחד הימים התקרבו אליו הנערים, תפסו אותו בזנבו, סובבו אותו סביב, חבטו בו שוב ושוב על האדמה והשליכו אותו. הנחש הקיא דם ואיבד את הכרתו. הוא היה מזועזע. הוא לא יכול היה לזוז. לכן, הנערים שחשבו שהוא מת, הלכו לדרכם.

"מאוחר בלילה שבה הכרתו של הנחש. לאט ובקושי רב הוא גרר עצמו למאורתו; עצמותיו שבורות והוא כמעט לא יכול לזוז. ימים רבים עברו. הנחש הפך כמעט לשלד מכוסה בעור. מדי פעם, בלילה, הוא היה יוצא ומחפש אוכל. מפחד מפני הנערים הוא לא היה מעז לעזוב את מאורתו במשך היום. מאז שקיבל את המילה הקדושה מהמורה, הוא הפסיק לפגוע באחרים. הוא התקיים מעפר, עלים והפירות שנשרו מהעצים.

"כשנה מאוחר יותר, עבר הבְּרָהמָצָ’רי שנית באותה הדרך וחיפש את הנחש. הנערים הרועים אמרו לו שהוא מת. אבל הוא לא יכול היה להאמין להם. הוא ידע שהנחש לא ימות לפני שישיג את פירותיה של המילה הקדושה אליה הוא עבר חניכה. הוא מצא את דרכו אל המקום, חיפש פה ושם, וקרא לו בשם שהוא נתן לו. מששמע הנחש את קולו של המורה הוא יצא מחורו והשתחווה בפניו בכבוד גדול. ’מה שלומך?’ שאל הבְּרָהמָצָ’רי. ’אני בסדר, אדוני,’ ענה הנחש. ’אבל,’ שאל המורה, ’למה אתה כל כך רזה?’ ענה הנחש: ’אדון נכבד, ציווית עלי לא לפגוע באיש. לכן חייתי רק על עלים ופירות. ייתכן וזה גרם לי להיות רזה’.
הנחש פיתח תכונה של סָטְוָה; הוא לא יכול היה לכעוס על איש. הוא שכח לגמרי שהנערים הרועים כמעט והרגו אותו.

"הבְּרָהמָצָ’רי אמר: ’לא יכול להיות שרצון פשוט לאוכל צמצם אותך כל כך. חייבת להיות סיבה נוספת. חשוב מעט’. אז נזכר הנחש שהנערים חבטו והשליכו אותו על האדמה. הוא אמר: ’כן, אדון נכבד, עכשיו אני נזכר. באחד הימים הנערים ריסקו את גופי באלימות על האדמה. הם נבערים מדעת, אחרי הכל. הם לא הבינו איזה שינוי גדול עבר על המיינד שלי. איך הם יכולים היו לדעת שאני לא אכיש או אפגע באיש?’  קרא הבְּרָהמָצָ’רי: ’איזו בושה! אתה כל כך טיפש! אינך יודע איך להגן על עצמך. ביקשתי ממך לא לפגוע באיש, אבל לא אסרתי עליך להשמיע קול נשיפה. למה לא הפחדת אותם עם הנשיפה ססס?’
"לכן אתה חייב לנשוף ססס כלפי אנשים רעים. אתה חייב להפחיד אותם אחרת הם יפגעו בך. אבל לעולם אל תזריק להם את הארס שלך. אסור לאחד לפגוע באחרים.
"בבריאה הזו של אלוהים יש מגוון של דברים: בני אדם, חיות, עצים, צמחים. בין החיות ישנן טובות, ישנן רעות. יש חיות אכזריות כמו הנמר. חלק מהעצים מניבים פירות מתוקים כנקטר, ואחרים מניבים פירות רעילים. באותה הדרך, בין בני האדם, ישנם הטובים וישנם הרעים, ישנם הקדושים ושאינם קדושים. ישנם כאלה המסורים לאלוהים, ואחרים צמודים לעולם.
"את בני האדם ניתן לחלק לארבע קבוצות: אלו הקשורים לכבלי העולם, המחפשים את השיחרור, המשוחררים והמשוחררים לתמיד.
"בין המשוחררים לתמיד אנחנו יכולים למנות קדושים כמו נָרַדַא. הם חיים בעולם למען טובתם של אחרים, כדי ללמד את האנשים אמת רוחנית.
"אלו הכבולים שקועים בחומרנות ולא מתחשבים באלוהים. אפילו בטעות הם לא חושבים על אלוהים.
"המחפשים את השיחרור רוצים לשחרר עצמם מהצמידות לעולם. חלק מהם מצליחים ואחרים לא.
"הנשמות המשוחררות, כמו הסָאדְהוּ והמָהָטְמָה, אינן מסובכות בעולם, ב’אישה וזהב’. המיינד שלהם חופשי מענייני היומיום. מעבר לכך, הם תמיד מודטים על רגלי הלוטוס של אלוהים.

"נניח שהושלכה רשת אל האגם כדי לתפוס דגים. חלק מהדגים כל כך חכמים עד שהם לעולם לא נתפסים ברשת. הם כמו המשוחררים לתמיד. אבל מרבית הדגים מסתבכים ברשת. חלק מהם מנסים להשתחרר ממנה, והם כמו אלו המחפשים את השיחרור. אבל לא כל הדגים הנאבקים מצליחים. מעטים מאד קופצים החוצה מהרשת, מתיזים נתזים גדולים של מים. אז הדייג צועק, ’הסתכלו! הנה בורח לו אחד גדול!’ אבל מרבית הדגים שנתפסו ברשת אינם יכולים לברוח  והם גם לא עושים שום מאמץ כדי לצאת. להיפך, הם חופרים בבוץ כשהרשת בין שיניהם ונחים שם בשקט, חושבים ’אנחנו לא צריכים לפחד יותר; אנחנו בטוחים למדי כאן’. אבל הדגים המסכנים לא יודעים שהדייג יגרור אותם החוצה עם הרשת. הם כמו האנשים הכבולים לעולם.
"הנשמות הכבולות קשורות לעולם על ידי כבלי ’אישה וזהב’. הם קשורים בידיהם וברגליהם. בחושבם ש’אישה וזהב’ ישמחו אותם ויעניקו להם בטחון, הם לא מבינים שהם יובילו אותם לאבדון. כשאדם כזה הקשור כך לעולם עומד למות, אישתו שואלת, ’אתה עומד לעזוב, אבל מה עשית למעני?’ ושוב, כזו היא צמידותו לחפצים שבעולם שכשהוא רואה מנורה דולקת באור בהיר, הוא אומר ’עמעמו את האור. יותר מדי שמן נשרף’. והוא על ערש דווי!
הנשמות הכבולות לעולם אינן חושבות על אלוהים. אם יש להן זמן פנוי הן מתמכרות לרכילות חסרת ערך ודיברי שטות, או שהן מתעסקות במלאכה חסרת תועלת. אם אתה שואל אחד מהם מהי הסיבה, הוא עונה: ’הו, אני לא יכול לשבת בשקט, לכן אני בונה גדר’. כשהם ישתעממו, ייתכן שהם יתחילו לשחק בקלפים".

שתיקה עמוקה השתררה בחדר.
מאמין מסור: "אדוני, האם אין תקווה לאדם כזה?"
מאסטר: "וודאי שיש. הוא צריך לחיות מידי פעם בחברתם של אנשים קדושים, ולפעמים להתבודד כדי למדוט על אלוהים. יתרה מכך, הוא צריך לתרגל הבחנה ולהתפלל לאלוהים, ’תן לי אמונה ומסירות’. ברגע שלאדם יש אמונה הוא השיג הכל. אין דבר גדול מאמונה.
(לקֶדָאר) "שמעת בוודאי על כוחה העצום של האמונה. בפּוּרָאנה נאמר שראמה, שהיה אלוהים בעצמו – התגלמותו של בראהמן המוחלט – היה צריך לבנות גשר כדי לחצות את הים לציילון. אבל הָאנוּמָאן, שהאמין בשמו של ראמה, עבר את הים בקפיצה אחת והגיע לצד השני. לא היה לו כלל צורך בגשר. (כולם צוחקים)
"איש אחד עמד פעם לחצות את הים. בִּיבְּהִישְמָה כתב את שמו של ראמה על עלה, קשר אותו לקצה הבגד של אותו איש ואמר לו: ’אל תפחד. האמן ולך על המים. אבל ראה – ברגע שתאבד את האמונה אתה תיפול מטה’. האיש הלך בקלות על המים. לפתע הוא חש בתשוקה עזה לראות מה היה קשור לבגדו. הוא פתח את הקשר ומצא רק עלה ושמו של ראמה כתוב עליו. ’מה זה?’ הוא חשב. ’בסך הכל השם של ראמה!’ ברגע שעלה הספק במיינד שלו הוא שקע תחת המים.
"אם אדם מאמין באלוהים, אפילו אם הוא עשה את החטאים הנתעבים ביותר – כמו להרוג פרה, ברהמין או אישה – אין ספק שהוא יינצל בעזרת אמונתו. הוא רק צריך לומר לאלוהים, ’הו, אלוהים, אני לא אחזור על מעשה שכזה’, והוא לא צריך לפחד משום דבר".

כשאמר זאת, שר המאסטר:
 
"לו רק יכולתי למות כשאני חוזר על שמה של דורגה,
איך יכול אתה אם כן, הו מבורך הינך,
למנוע ממני את השיחרור,
מעורר רחמים ככל שאהיה?
אולי גנבתי לגימת יין, או הרגתי ילד שטרם נולד,
או הרגתי אישה או פרה,
או אפילו גרמתי למותו של ברהמין;
אבל, למרות שיתכן וכל אלו נכונים,
דבר מכל אלו אינו יכול לגרום לי לחוש אי נוחות;
משום שבעזרת כוח שמך המתוק
נשמתי מעוררת הרחמים עדיין שואפת
להיות שווה לבראהמן."
 
כשהוא מצביע על נָרֶנדְרָא, אמר המאסטר: "הסתכלו כולכם על הנער הזה. הוא מתנהג כאן בדיוק כך. ילד שובב נראה מנומס מאד כשהוא עם אביו. אבל הוא מתנהג כמישהו אחר לגמרי כשהוא משחק בצָ’נְדְנִי. נָרֶנדְרָא ואנשים כמוהו שייכים לקבוצה של החופשיים לתמיד. הם לעולם אינם מסתבכים בעולם. כשהם מתבגרים מעט הם מרגישים בהתעוררות של מודעות פנימית ופונים ישירות כלפי אלוהים. הם באים לעולם רק כדי ללמד אחרים. הם לעולם אינם משקיעים תשומת לב בשום דבר יומיומי. הם לעולם אינם צמודים ל’אישה וזהב’.
"הוודות מדברות על הציפור הוֹמָה. היא חיה גבוה בשמים ושם היא מטילה את ביציה. ברגע שהביצה הוטלה היא מתחילה ליפול; אבל היא נמצאת מאד גבוה ולכן הנפילה נמשכת ימים רבים. כשהיא נופלת היא בוקעת והגוזל נופל. כשהגוזל נופל עיניו נפתחות והוא מצמיח כנפיים. ברגע שעיניו נפתחות, הוא מבין שהוא נופל והוא עומד להתרסק לרסיסים ברגע שיגע באדמה. ואז בבת אחת הוא יורה עצמו חזרה אל אמא ציפור גבוה בשמים".

בנקודה זו עזב נָרֶנדְרָא את החדר. קֶדָאר, פְּרָנְקרישנה, "מ." ורבים אחרים נשארו.
מאסטר: "אתם רואים, נָרֶנדְרָא מצטיין בשירה, בנגינה על כלים, בלימודים ובכל דבר. לפני כמה ימים הוא התווכח עם קֶדָאר וניפץ את טיעוניו לרסיסים. (כולם צוחקים)
(אל "מ.") "האם יש איזה ספר באנגלית על הסקת מסקנות?"
"מ.": "כן אדוני, יש. הוא נקרא ’הגיון’".
מאסטר: "ספר לי מה הוא אומר".
"מ." היה נבוך מעט. הוא אמר: "חלק אחד של הספר עוסק בירידה מן הכלל אל הפרט. לדוגמא: כל בני האדם הם בני תמותה. לכן מלומדים הם בני תמותה. חלק אחר עוסק בשיטה של הסקת מסקנות מהפרט אל הכלל. לדוגמא: העורב הזה שחור. העורב ההוא שחור. העורבים שאנו רואים סביבנו הם שחורים. לכן כל העורבים הם שחורים. אבל יכולה להיות טעות במסקנה המגיעה בדרך זו; משום שאם מישהו יחקור ייתכן והוא ימצא עורב לבן בכמה מדינות. קיימת הטעיה נוספת: אם יורד גשם, סימן שקיים עכשיו או היה קיים ענן. לכן הגשם מגיע מהענן. ודוגמא נוספת: לאיש הזה יש שלושים ושתיים שיניים. לכל האנשים שאנו רואים יש שלושים ושתיים שיניים. לכן לבני אדם יש שלושים ושתיים שיניים. ההגיון האנגלי עוסק בהכללות ובהפחתות".

שרי ראמאקרישנה כמעט ולא שמע את המילים האלו. בזמן שהקשיב הוא שקע בהלך רוח פזור דעת. לכן השיחה לא המשיכה.
כאשר הופסקה הפגישה, טיילו המאמינים המסורים להנאתם בגינת המקדש. "מ." הלך לכיוון הפָּאנְצָ’אוָאטִי. השעה היתה כמעט חמש אחרי הצהרים. אחרי זמן קצר הוא חזר לחדרו של המאסטר, ושם, על המרפסת הקטנה הצפונית, הוא צפה במראה מדהים.

שרי ראמאקרישנה עמד דומם, מוקף בכמה מאמינים מסורים, ונָרֶנדְרָא שר. "מ." מעולם לא שמע מישהו פרט למאסטר שר בקול מתוק כל כך. כשהוא הביט בשרי ראמאקרישנה הוא הוכה בתדהמה; משום שהמאסטר עמד ללא תנועה, עיניו משותקות. נראה שהוא אפילו לא נושם. אחד מהמאמינים המסורים אמר ל"מ." שהמאסטר היה בסמאדהי. "מ." מעולם לפני כן לא שמע או ראה דבר שכזה. שותק בתדהמה, הוא חשב: "האם יכול אדם להתעלם עד כדי כך מהעולם החיצוני כשהוא נמצא במודעות אלוהית? כמה עמוקות צריכות להיות אמונתו ומסירותו כדי שיוכל להגיע למצב שכזה".

נָרֶנדְרָא שר:
 
"מדוט, הו מיינד שלי, על הלורד הארי,
האחד שאין בו דופי, הרוח הטהורה לִפְנַי וְלִפְנִים.
כמה מיוחד במינו האור שבתוכו זורח!
כמה מכשפת את הנשמה היא דמותו המופלאה!
כמה יקר הוא לכל מאמיניו המסורים!
תמיד יפיפה יותר בפריחתה הרעננה של האהבה
המבייש את זוהרם של מיליון ירחים,
כמו ברק מבהיקה תפארת דמותו,
מסמרת השיער לכל שימחה."
 
המאסטר היה אחוז צמרמורת כשהושרה השורה האחרונה. שערו סמר ודמעות זרמו מעיניו על לחייו. מפעם לפעם נפתחו שפתיו בחיוך. האם הוא ראה את יופיו המיוחד במינו של אלוהים "המבייש את זוהרם של מיליון ירחים?" האם היה זה חזיונו של אלוהים, מהות הרוח (spirit)? כמה סיגופים ומשמעת, כמה אמונה ומסירות נחוצים לחזיון שכזה!
השיר המשיך:
 
"סגוד לרגליו בלוטוס שבליבך
במיינד רגוע ובעיניים בורקות
באהבה שמיימית, הבט במראה הזה שאין דומה לו."
 
ושוב החיוך המכשף הזה. הגוף חסר תנועה כמקודם, העיניים עצומות למחצה, כאילו הן רואות חזיון פנימי מוזר.
השיר הגיע לסיומו. נָרֶנדְרָא שר את השורות האחרונות:
 
"שבוי בכישוף באקסטזת אהבתו של אלוהים,
השקע עצמך לעולמי עולמים, הו מיינד,
בו, באלוהים, שהינו ידע טהור ואושר טהור."
 
מראה הסמאדהי והאושר האלוהי בו הוא חזה, הותירו רושם עז במיינד של "מ.". הוא חזר לביתו נרגש עמוקות. מפעם לפעם הוא יכול היה לשמוע בתוכי תוכו את הדהודיהן של השורות המשכרות את הנשמה:
"השקע עצמך לעולמי עולמים, הו מיינד,
בו, באלוהים, שהינו ידע טהור ואושר טהור."
 
גם יום המחרת היה יום חופש עבור "מ.". הוא הגיע לדָקְשִינְסְוָור בשעה שלוש אחרי הצהרים. שרי ראמאקרישנה היה בחדרו; נָרֶנדְרָא, בְּהָוָנָט וכמה מאמינים מסורים אחרים ישבו על מחצלת שהיתה פרושה על הרצפה. כולם היו צעירים, בני תשע-עשרה או עשרים. יושב על הספה הקטנה, שרי ראמאקרישנה דיבר איתם וחייך.
ברגע ש"מ." נכנס לחדר, צחק המאסטר בקול ואמר לנערים, "הנה! הוא הגיע שוב". כולם הצטרפו לצחוקו. "מ." קד קידה עמוקה בפני המאסטר והתיישב. לפני כן הוא בירך את המאסטר בידיים משוכלות, כאחד שקיבל חינוך אנגלי. אבל ביום הזה הוא למד ליפול לרגליו כמנהג ההינדי השמרני.
כעת הסביר המאסטר למאמיניו המסורים את הסיבה לצחוקו. הוא אמר: "פעם איש אחד נתן לטווס כדור של אופיום בשעה ארבע אחרי הצהרים. למחרת, בדיוק באותה השעה, חזר הטווס. הוא הרגיש את ההשתכרות מהסם וחזר בדיוק בזמן כדי לקבל מנה נוספת". (כולם צוחקים)

"מ." חשב שזו היתה המחשה מתאימה ביותר. גם בבית הוא לא הצליח לגרש את המחשבה על שרי ראמאקרישנה אפילו לרגע קט. המיינד שלו היה כל הזמן בדָקְשִינְסְוָור והוא ספר את הדקות עד שיוכל לשוב לשם.

כעת השתעשע המאסטר וצחק צחוק גדול עם הנערים, כשהוא מתייחס אליהם כאל חבריו הקרובים ביותר. צלילים של צחוק אדיר מילאו את החדר, כאילו היתה זו מסיבה שמחה. כל העניין היה חידוש עבור "מ.". הוא חשב: "האם לא היה זה רק אתמול שראיתי אותו שיכור מאלוהים? האם הוא לא שחה בים האהבה האלוהית – מראה אותו מעולם לא ראיתי לפני כן? והיום, אותו איש מתנהג כמו בן אדם רגיל! האם לא הוא זה שגער בי ביום הראשון לבואי לכאן? האם לא הוא זה שנזף בי ואמר, ’ ואתה אדם יודע!’. האם לא היה זה הוא שאמר לי שאלוהים שיש לו צורה הוא אמיתי באותה המידה כמו אלוהים חסר הצורה? האם לא הוא אמר לי שרק אלוהים לבדו הוא האמת וכל השאר אשליה? האם לא היה זה הוא שיעץ לי לחיות בעולם ללא צמידות, כמו המשרתת בביתו של אדם עשיר?".
שרי ראמאקרישנה צחק צחוק גדול עם המאמינים המסורים הצעירים; מפעם לפעם הוא העיף מבט ב"מ.". הוא הבחין ש"מ." ישב בשקט. המאסטר אמר לרָאמְלַל: "אתה רואה, הוא קצת יותר מבוגר ולכן רציני במידה מסוימת. הוא יושב בשקט בזמן שהצעירים יותר עושים שמח". "מ." היה אז בערך בן עשרים ושמונה.
השיחה גלשה להָאנוּמָאן שתמונתו היתה תלויה על הקיר בחדרו של המאסטר.

שרי ראמאקרישנה אמר: "רק תארו לעצמכם את הלך רוחו של הָאנוּמָאן. לא אכפת היה לו מכסף, כבוד, נוחות  או כל דבר אחר. הוא רק ערג לאלוהים. כשהוא ברח עם הנשק השמיימי שהוטמן בעמוד הקריסטל, החלה מָנְדוֹדָרִי לפתות אותו בפירות שונים, כדי שאולי ירד מטה ויפיל את הנשק[5]. אבל אי אפשר היה להערים עליו כל כך בקלות. בתשובה למילות השכנוע שלה, הוא שר את השיר הזה:
 
"האם אני צריך פירות?
יש לי את הפרי ההופך את החיים האלו
פוריים באמת. בתוך ליבי
עצו של ראמה צומח
נושא את השחרור כפירותיו.
תחת העץ ממלא המשאלות
של ראמה הרי אני יושב בנחת,
קוטף את הפרי שבו אחפוץ.
אבל אם את מדברת על פרי –
לא קבצן, אני, המבקש את הפרי המצוי.
הביטי, אני הולך,
מותיר פרי מר עבורך".
 
כששרי ראמאקרישנה שר את השיר הוא נכנס לסמאדהי. שוב העיניים העצומות למחצה והגוף חסר התנועה כפי שרואים בתמונתו. רגע אחד לפני כן, המאמינים המסורים עשו שמח בחברתו. עתה כל העיניים היו מרותקות אליו. זו היתה הפעם השניה ש"מ." ראה את המאסטר בסמאדהי.
אחרי זמן ממושך חזר המאסטר למודעותו הרגילה. פניו הוארו בחיוך, וגופו רגוע; חושיו החלו לתפקד בדרך המקובלת. הוא הזיל דמעות של אושר בחזרו על שמו הקדוש של ראמה. "מ." תהה האם הקדוש הזה הוא אותו האיש שדקות ספורות קודם לכן התנהג כילד בן חמש.

המאסטר אמר לנָרֶנדְרָא ול"מ.", "הייתי רוצה לשמוע אתכם מתווכחים ומדברים באנגלית". שניהם צחקו. אבל הם המשיכו לדבר בשפת האם שלהם. "מ." לא יכול היה להמשיך ולהתווכח בפני המאסטר. למרות התעקשותו של המאסטר, הם לא דיברו אנגלית.
בחמש אחר הצהרים עזבו כל המאמינים המסורים את המאסטר פרט לנָרֶנדְרָא ו"מ.". כשהתהלך "מ." בגינת המקדש, הוא פגש לפתע את המאסטר משוחח עם נָרֶנדְרָא על שפת בריכת האווזים. שרי ראמאקרישנה אמר לנָרֶנדְרָא: "ראה. בוא לעיתים קרובות יותר. אתה חדש כאן. כשמתחילים להכיר, אנשים מבקרים אחד את השני לעיתים קרובות, כמו שאוהב מבקר את אהובתו. (נָרֶנדְרָא ו"מ." צחקו) אז בבקשה, בוא. האם תעשה זאת?"
נָרֶנדְרָא, חבר הבְּרָהְמוֹ סָמָג’, היה מאד קפדן לגבי הבטחותיו. הוא אמר בחיוך, "כן אדוני, אני אנסה".

כשהם שבו לחדרו של המאסטר, אמר שרי ראמאקרישנה ל"מ.": "כשהאיכרים הולכים לשוק לקנות שוורים לחרישה, הם יכולים לומר בקלות מי טוב ומי לא על ידי נגיעה בזנבם. כשנוגעים בהם בזנב, חלקם רובצים בהכנעה על האדמה. האיכרים מזהים שאלו שוורים שאין להם אופי ולא קונים אותם. הם בוחרים רק את השוורים המתרוצצים סביב ומפגינים אומץ כשנוגעים בזנבם. נָרֶנדְרָא הוא כמו שור בקבוצה האחרונה. הוא מלא ברוח ואומץ בתוכו".
המאסטר חייך כשאמר זאת, והמשיך: "ישנם אנשים שאין להם אומץ כלל וכלל. אין להם חוסן פנימי!".

היה זה בין הערביים. המאסטר מדט על אלוהים. הוא אמר ל"מ.": "לך דבר עם נָרֶנדְרָא. אחר כך תגיד לי מה אתה חושב עליו".
פולחן הערב הסתיים במקדשים. "מ." פגש את נָרֶנדְרָא על גדת הגאנגא והם החלו לשוחח. נָרֶנדְרָא סיפר ל"מ." על לימודיו בקולג’, על היותו חבר הבְּרָהְמוֹ סָמָג’ וכו’.
היה זה כבר מאוחר בערב והגיע זמנו של "מ." לעזוב; אבל הוא לא רצה ללכת ובמקום זה הלך לחפש את שרי ראמאקרישנה. הוא הוקסם משירתו של המאסטר ורצה לשמוע עוד. לבסוף הוא מצא את המאסטר פוסע לבדו בנָאטְמָאנְדיר לפני מקדש קאלי. מנורה דלקה במקדש בכל אחד מצידי פסלה של האמא האלוהית. המנורה היחידה בנָאטְמָאנְדיר רחב הידיים ערבבה אור וחושך למעין דמדומים מסתוריים, ביניהם נראתה במעומעם דמותו של המאסטר.

"מ." הוקסם מהמוסיקה המתוקה של המאסטר. בהיסוס קל הוא שאל אותו האם תהיה שירה נוספת הערב. "לא, לא הערב", אמר שרי ראמאקרישנה אחרי הרהור קצר. ואז, כמו נזכר במשהו, הוא הוסיף: "אבל אני מגיע בקרוב לביתו של בָּלְרָם בּוֹס בכלכותא, בוא לשם ותשמע אותי שר". "מ." הסכים לבוא.
מאסטר: "אתה מכיר את בָּלְרָם בּוֹס?"
"מ.": "לא אדוני. אני לא מכיר אותו".
מאסטר: "הוא גר בבּוֹסְפָּרַא".
"מ.": "זה בסדר, אדוני, אני אמצא אותו".
כששרי ראמאקרישנה הלך לאורכו ולרוחבו של האולם עם "מ.", הוא אמר לו: "תן לי לשאול אותך משהו. מה אתה חושב עלי?"
"מ." נותר דומם. ושוב שאל שרי ראמאקרישנה: "מה אתה חושב עלי? כמה annas של ידע אודות אלוהים יש לי?"
"מ.": "אינני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר annas. אבל אני בטוח בזה: מעולם לפני כן לא ראיתי כזה ידע, כזו אהבה נלהבת, כזו אמונה באלוהים, פרישות ופתיחות דעת בכל מקום."
המאסטר צחק.

"מ." השתחווה לפניו ועזב. הוא הגיע עד לשער הראשי של גינת המקדש כשהוא נזכר לפתע במשהו וחזר לשרי ראמאקרישנה, שהיה עדיין בנָאטְמָאנְדיר. באור המעומעם, המאסטר צעד באולם לגמרי לבד, שקוע בשמחה בברהמן – כפי שהאריה גר ושואג לבדו ביער.
בדממה והשתאות סקר "מ." את הנשמה הדגולה.
מאסטר (ל"מ."): "מה גרם לך לחזור?"
"מ.": "אולי הבית שאמרת לי ללכת אליו שייך לאיש עשיר. ייתכן שהם לא יתנו לי להיכנס. אני חושב שמוטב שלא אלך. אני מעדיף לפגוש אותך כאן".
מאסטר: "הו, לא! למה אתה צריך לחשוב כך? רק תזכיר את שמי. תגיד שאתה רוצה לראות אותי; מישהו יקח אותך אלי".
"מ." הנהן בהסכמה ואחרי שבירך את המאסטר, עזב.


[1] אחיינו של שרי ראמאקרישנה וכוהן במקדש קאלי
[2] המונח 'אישה וזהב’ שהשתמשנו בו במובן כוללני, מופיע שוב ושוב בדברים אותם לימד שרי ראמאקרישנה כדי לציין את המכשול העיקרי להתקדמות הרוחנית. הביטוי הזה האהוב על המאסטר, "קָמיניקָנְצָ’ן",  הובן לעיתים שלא כהלכה. הוא התכוון בו רק ל"תאווה וחמדנות", שההשפעה ההרסנית שלהם גורמת לנסיגת צמיחתו הרוחנית של השואף. הוא השתמש במילה "קָמיני", או "אישה", כמונח מוחשי לאינסטינקט המיני כשהוא פנה למאמיניו המסורים הגברים. מצד שני, לנשים הוא יעץ להתנזר מ"גבר". "קָנְצָ’ן", או "זהב", מסמלים חמדנות, שהיא המכשול הנוסף לחיים רוחניים.
שרי ראמאקרישנה מעולם לא לימד את תלמידיו לשנוא אישה כלשהי, או נשים באופן כללי. ניתן לראות זאת בבירור בכל הדברים אותם לימד תחת הכותרת הזאת ולשפוט אותם בצורה כוללת. המאסטר הסתכל על כל הנשים כעל דמויותיה השונות הרבות של האמא האלוהית של היקום. הוא רחש כבוד והערכה גדולים מאד למין הנשי והוכיח זאת כשקיבל אישה כמדריכה שלו כאשר תירגל את שיטת המשמעת המעמיקה ביותר של הטאנטרה. אישתו, שנודעה כאמא הקדושה וזכתה לכבוד גדול, היתה בת לוויתו הקבועה ותלמידתו הראשונה. בסוף תרגולו הרוחני הוא ממש סגד לאישתו כהתגלמותה של האלה קאלי, האמא האלוהית. אחרי מותו הפכה האמא הקדושה למדריכה רוחנית לא רק למספר רב של בעלי משפחות, אלא גם לנזירים רבים חברי מסדר ראמאקרישנה.
[3] המילה מוזכרת בדרך כלל בטקסט כדי לציין מאמין מסור לאלוהים, סוגד לאלוהים האישי או אחד שהולך בנתיב האהבה. מאמין מסור של שרי ראמאקרישנה הוא אחד המסור לשרי ראמאקרישנה וממלא את הוראות הדברים אותם מלמד שרי ראמאקרישנה. המילה "תלמיד" כשהיא מוזכרת בקשר לשרי ראמאקרישנה מתכוונת לאחד שקיבל חניכה לחיים רוחניים מידי שרי ראמאקרישנה והרואה בו את הגורו שלו.
[4] מאוחר יותר הוא נודע בעולם כסוואמי ויווקאננדה.
[5] הסיפור אליו מתייחסים כאן מסופר ברָאמָאיָאנָה. רָוַנָה קיבל ברכה וכתוצאה מכך הוא יכול היה להיהרג רק על ידי נשק שמיימי מסוים. הנשק הזה הוחבא בעמוד קריסטל בארמונו. באחד הימים, האנומן מחופש לקוף רגיל, בא לארמון ושבר את העמוד. כשהוא ברח עם הנשק, פיתתה אותו מָנְדוֹדָרִי, אישתו של רָוַנָה, בפירות כדי שישיב לה את הנשק. עד מהרה הוא לבש חזרה את דמותו ושר את השיר המופיע בטקסט.
תגיות: