הדרך לזכך את ההתנהגות החיצונית על ידי טוהר ולבסס פעילות רוחנית היא יוגה. זהו מצב של שיווי משקל או איזון. כאשר אנו נפטרים מהיצמדויות, ומתייחסים לרווח ולהפסד במידה שווה של שוויון נפש, אנו נמצאים במצב אמת של איזון. איזון זה הינו יוגה. וכאשר מגיעים עוד ועוד אל העצמי במצב מאוזן, נמצאים בסמאדהי^[1]. במצב ראשוני זה יכול האדם לקרוא מחשבות, לתקשר טלפתית וכו'.

בהאתה יוגה, הקאפאל בהאדריקה (תרגיל האתה יוגה) השכיח והפשוט מעלה את הפראנה^[2] של המתרגל לאורך עמוד השדרה עד לאג'נה^[3]. לפעולה זו, הפראנאיאמה^[4] אינה הכרחית אך על המתרגל להיות טהור ממאכלים ועליו לבצע בראשונה את תרגילי ההאתה יוגה: נתי, דהותי ובהאשתי^[5]. כאשר מגיע המתרגל אל הפראנה, חלקו התחתון של גופו משתחרר לאט לאט מתחושות, ליבו מפסיק לפעום ואין לו דופק. במצב זה כוח ההכרה של המאנאס נמצא בגולגולת כאשר הוא במצב של 'אפס'. 'אפס' הינו מצב, בו משוחרר האדם מידיעה באמצעות חושיו. במצב זה של אי-ידיעה וחוסר מודעות, הוא מאבד את מטרתו ומשימתו גם יחד. זהו הסמאדהי של האתה יוגה, וידוע גם כג'אראסמאדהי (סמאדהי אידיאלי). זהו רק אמצעי של תרגיל הקאפאל בהאדריקה. מי שעניינו במטרה הרוחנית, רצוי שיהיה מודע לכך, שכן זהו אינו המצב הסופי^[6]. תרגיל הקאפאל בהאדריקה או הישגים אחרים ברמה נמוכה יותר, הינם חסרי תועלת בהתנסות הרוחנית.

לפי שמונת השלבים של האשטנגה יוגה, המתוארים בספרו של החכם המואר פטנג'לי (יוגה דארסהאן), קיימים שני סוגים של סמאדהי: סאמפראג'יאת ואסאמפראג'יאת.

סאמפראג'יאת ואסאמפראג'יאת הם הסמאדהים של המשוחררים המוארים. על מנת להגיע לרמות אלו, אין צורך לעשות מודרה^[7] או תרגול קשה אחר. הן באות אוטומטית אחרי דהארנה^[8] ודיהאנה^[9]—בין אם המתרגל הולך בדרכי קארמה יוגה^[10],בהקטי יוגה^[11] או תפילות ו/או ג'יאן יוגה^[12]!

הסמאדהי הינו השלב והמצב העמוק ביותר של דיהאנה (מדיטציה), בו מאבד המודט לחלוטין את מודעותו החיצונית וחוזר למצבו הטבעי, מצב של 'אפס'. על-ידי תרגול מתמשך במדיטציה עמוקה מגיעה התודעה למצב זה, בו נהיה המודט מודע לזהות הנפרדת, המתקבלת מהמהות של הגוף והחומר. מצב ההתנתקות מהחושים של הגוף ומהחומר ידוע כסמאדהי ונקרא גם יוגה.

אחרי אימון רצוף בדיהאנה (מדיטציה), המודט מגיע לדרגה הראשונה של הסמאדהי, בה לא קיימת ידיעת הגוף והחומר, אך ישנה וידועה הסיבה (דיהאנה) והמטרה. היא שם! כמובן שלפעמים קורה שמאבדים את הסיבה או את המטרה, אך שוב הן מופיעות וזהו מצב של ג'אגראת סמאדהי (סמאדהי של מודעות). זוהי ההתחלה של הסמאדהי.

כאשר תלמיד (סדהאק) ברמה גבוהה יותר מתאמן במדיטציה על מנורה (נר), הוא 'מתמזג' לאט לאט באור או בלהבה. כאשר אימון זה מעמיק יותר ויותר, מגיע המתאמן לכך מהר מאד. כאשר התלמיד רוצה לראות צורה או דמות, הוא יראה, או ישמע את הקול הפנימי. זהו שלב ראשון של היוגה, ומכאן ואילך האלוהי והחוכמה הרוחנית מתחילים להתגלות.

בשלב ראשוני זה, המאנאס יציב ומרוכז ביעד ובמטרה בלבד, הוא אינו מוטרד על ידי כל דבר אחר ואין כל דבר הקרוב אליו יותר מן המטרה. כאן אין הבדל בין המודט לבין המטרה, כאן הם בלתי נפרדים והמודט אינו מודע למצבו. בשלב זה, בו משיג המודט במדיטציה שלו ריכוז קבוע ומוצק, נותרת המטרה לבדה. כל האינסטינקטים, התפיסות והטבע שלו, נסוגים או נרגעים ומתכוונים אל המטרה. המודט מתחיל ליהנות מים של אושר ושמחה יוצאי דופן, והוא כאילו אובד ונטמע בתוך התנסות זו. בשלב זה המודט חש כי הוא נמשך אל עבר אושר עילאי.

מדוע המודט נמשך לכך ומנין באה משיכה זאת? הדבר איננו ידוע וגם לא מובן. המודט רוצה להישאר במצב של הרגשה שמימית זו ולהמשיך 'לשתות את הנקטר'. כאן, גם רחש קל של נקישה או הפרעה קלה ביותר הינם כרעם ומכאיבים ללבו. בשום אופן המודט איננו רוצה להשתחרר ממצב זה או לעזוב מצב אקסטזה זה, אך כאשר הוא נמוג כענן, המודט הופך להיות מבולבל ומכונס בעצמו.

מטרה הלובשת דמות או צורה אצל המודט, ידועה בשם בהקטי יוגה. במצב זה קיימת שניות (אני והמטרה). השניות (דואליות) קיימת, כיוון שבשלב זה המודט והמטרה הסופית שלו נפרדים זה מזו. ביסוס מצב המדיטציה (בשלב הדיהאנה), יוכל להיות בצורה גשמית (סטהולה), או גם בצורה של אור או של קול. זהו השלב הראשון.

[1] סמאדהי (Samadhi) — השלב השמיני והגבוה ביותר על פי פטנג'לי. מצב תודעה עילאי, אחדות עם אלוהים ואקסטזה של אי שניות.