עבור מי שיצעדו בשבילי היוגה וההתפתחות הרוחנית, אנו חייבים לומר מספר מילים על ההרגלים שעליהם לנהוג על פיהם בחיי היום יום. והעצה הטובה ביותר שאפשר לתת בשתי מילים היא: חיו במתינות.

כל מי שמאמין שתרגול יוגה מחייב אימוץ דרך חיים של נזירות או סגפנות, טועה. נזירוּת, סיגופים, חיי פרישות וביטול עצמי מוחלט יכולים להיות טכניקות מצוינות להשתחררות מתאווֹת הבשרים הרבות, אולם הדבר אינו טוב כשלעצמו. ישוע אמר: "וְהַמִּין הַזֶּה לֹא יֵצֵא כִּי אִם־בִּתְפִלָּה וּבְצוֹם".[1] בכך הוא מחזק את המסר שחובה לדחות ולסלק את כל תאווֹת הבשרים כדי להגיע לטיהור של הווייתנו. וברגע שאנו מטוהרים ומשוחררים מהרוע של האגו הכוזב, אין עוד צורך לאמץ דרך חיים נזירית כדי להתפתח בראג'ה-יוגה. להיפך, בבהגוואד גיטה אומר קרישנה: "איש אינו יכול להיות יוגי אם הוא מפריז באכילה או ממעיט בה מדי, או ישן יתר על המידה או פחות מן הדרוש". אכילה מועטה מדי או שינה מועטה מדי, מחלישות את הגוף וגורמות להפרעות ולנזקים, בעיקר במערכת העצבים. יוגה מפתחת את מערכת העצבים, אבל הדבר אפשרי רק בתנאי שהאדם הוא בריא וחסין. אם אנו שואפים להתפתחות טובה ביוגה, עלינו לפתח את גופנו עד לשיא יכולתו, ולהביאו למצב שבו הוא בריא לחלוטין.

בודהה מלמד: "משני דברים הימנע, הוֹ נווד, מתאווֹת שווא ומסיגופים". הליכה לקצוות היא טעות והיא גם מסוכנת. הפרזה באכילה, בשתייה ובשינה, היא מכשול גדול בהתקדמות ביוגה. עליונותו של הצד הגשמי, ואנרגיית החיים המוגברת הדרושה לעיכול כמות המזון המופרזת הנקלטת בגוף, מהווים מכשול בהתפתחות המנטלית. לכן עלינו לאכול ולשתות מתוך תיאבון בריא – ומעל הכול, בתחושת נינוחות ושמחה – אך עלינו לאכול רק את הכמות הנדרשת כדי לשמור על בריאות גופנו. סל המזון שלנו צריך להיות פשוט ומורכב בעיקר מפירות, ירקות ירוקים ומוצרי חלב, ויש להימנע ככל האפשר מאכילת בשר. אמנם אכילת בשר אינה מהווה בהכרח מכשול בהתפתחותנו הרוחנית, אך עובדה היא שכשאנו נמנעים מאכילת בשר, יש ביכולתנו להתגבר על התאווֹת ביתר קלות. במוקדם או במאוחר, מי שמתרגלים יוגה מאבדים את תאוותם לאכילת בשר ואוכלים ממנו רק תחת כורח הנסיבות. אולם גם כאן הפנאטיות מזיקה וגורמת תמיד לפירוד במקום לאיחוד. המזון הוא רק אמצעי להשגת מטרה ולא מטרה בפני עצמה. אנו יודעים על קיומם של יוגים גדולים שנאלצו לאכול בשר בתנאים מסוימים, ומצד שני פגשנו אנשים מאוד לא מפותחים ולא טהורים שהיו צמחונים. התזונה נקבעת, במידה מסוימת, על ידי האקלים וגורמים נוספים שהם מחוץ לשליטתנו. היכולת להשיג את מצב האושר המוחלט וליהנות ממנו אינה תלויה באקלים. אילו היה זה תלוי בתפריט שאינו כולל בשר, ההתנסויות הרוחניות הנפלאות היו קלות מאוד להשגה. עלינו להיזהר מהסקת מסקנות חפוזות בכל תחום בחיים, ולא לאפשר לדעותינו הקדומות לגרום לנו לשים דגש על הטפל. אל לנו לשכוח את הדבר העיקרי - "הרוח הפנימית" שצריכה לנבוע מתוכנו וללוות אותנו בכל תפקיד ומשימה שאנו לוקחים על עצמנו.

יש לחיות במתינות ולמצוא את שביל הזהב גם בחיי האהבה שלנו. כפי שנאמר: "... יֵשׁ סָרִיסִים שֶׁנּוֹלְדוּ כָּךְ מִבֶּטֶן אִמָּם, יֵשׁ סָרִיסִים שֶׁנַּעֲשׂוּ סָרִיסִים עַל־יְדֵי בְּנֵי אָדָם, יֵשׁ סָרִיסִים אֲשֶׁר עָשׂוּ עַצְמָם לְסָרִיסִים לְמַעַן מַלְכוּת שָׁמַיִם. מִי שֶׁבִּיכָלְתּוֹ לְקַבֵּל, שֶׁיְּקַבֵּל".[2] נאמר כאן בבירור שישנם מי שמקריבים את חיי האהבה שלהם בכדי להגיע למלכות גן העדן. אלו שמפותחים דיים כדי לקבל על עצמם חיי פרישות מוחלטים ומוכנים לחיות בדרך זו, יכולים להשיג את המטרה מהר יותר. ועבור אלו שעדיין לא למדו לנתב את האנרגיה המינית למרכזי עצבים גבוהים יותר, יהיה זה חסר תועלת לנסות ולכפות על עצמם לחיות חיי פרישות. אסור שתאווה מינית תדוכא, כי הדבר יכול לגרום לנזק גדול. האנרגיה המינית חייבת לעבור התמרה, או במונחי הפסיכולוגיה המערבית – סובלימציה, עידון. עלינו לחיות חיים טהורים ככל האפשר, אולם מצד שני, אם כיבוש היצר גורם לנו לאי שקט תמידי, עדיף שינותב לאפיק של חיי מין נורמליים. מספר מיסטיקנים מימי הביניים חיו חיי מין נורמליים, ועם זאת השיגו את המטרה.

הדבר החשוב הוא שנצליח, בעזרת המודעות, להוביל את מחשבותינו ורגשותינו לעבר כיוונים רוחניים, ושלא ניתן למחשבותינו להילכד ברעיונות ארוטיים, כי אז גופנו יפנה בעקבות תודעתנו. גופנו לא ימשוך אז את תודעתנו מטה, ולא יפר את שלוותנו על ידי תאוות ארוטיות. אין זה אומר שעלינו לדכא תאוות אלו על ידי כוח הרצון. הכוונה היא שעלינו לאמן את הכרתנו ואת גופנו להגיע למקום שבו התאוות הארוטיות אינן מתעוררות. החושניוּת אינה שוכנת בגוף או בחושים, אלא במחשבותינו. לכן, כשנלמד לשלוט במחשבתנו – הגוף יציית לנו בכול!

תרגול הראג'ה-יוגה מתבצע בתוך תודעתנו. אין לו כל ביטוי חיצוני ואף אחד אינו יכול לראות מה מתרחש בתוכנו. משום כך אנו יכולים לתרגל ראג'ה-יוגה בכל מקום ובכל עת שנחפוץ – בשעת נסיעה ברכבת, בטיול, על סיפון אונייה, בחדר ההמתנה, באוויר הפתוח, על שפת בריכה או אגם, ביער, בבית או בחוץ לארץ, במקום שקט או בלב ההמולה וטרדות העולם. כמובן שיהיה לנו קל יותר לתרגל בסביבה מתאימה, כגון יער מוצל או חדר שקט ונקי. סביבה רועשת אינה מהווה מכשול, אלא רק קושי שניתן להתגבר עליו על ידי ריכוז עמוק, שמהווה כשלעצמו תרגיל מצוין בשליטה עצמית. כל צעד קדימה בראג'ה-יוגה, כל תוצאה שאנו משיגים, נשארים אתנו לעד ואינם יכולים ללכת לאיבוד. אם אנו קוטעים את התרגול ומפסיקים אפילו למשך מספר שנים, באפשרותנו להתחיל שוב בדיוק מהנקודה בה עצרנו. שום נסיגה אינה מתרחשת. התודעה מתרחבת כל הזמן, אפילו במהלך חיי היום יום. הראג'ה-יוגה מאיצה התרחבות זו. ברור שאדם שמתרחק מרעש העולם ומקדיש את כל חייו לראג'ה-יוגה, הוא בעל סיכוי רב יותר להשגת המטרה מהר יותר מאשר אותו אדם שמתאמן בתוך הקצב הקדחתני של חיי העיר.[3] מצד שני, התפתחותנו נשלטת על ידי חוקי התודעה. אנשים שחיים בעיר יכולים גם הם להשיג את המטרה אם תשוקתם לחופש ולאושר חזקה דיה. יהיה זה חסר תועלת להסתלק למערה מבודדת בהרי ההימלאיה כדי להתאמן, אם אנו לוקחים עמנו את אנוכיותנו ואת כמיהתנו להנאות העולם החומרני. להיפך, אלו יהוו מכשול גדול יותר מאשר התנאים החיצוניים הקשים. אלו שאינם כבולים עוד לשום דבר חיצוני יכולים להגיע למצב ההארה המבורך בתוך חיי העיר הסואנים – בדירה שכורה בין רהיטים חדישים, עם הרעש של השכנים והמוזיקה הבוקעת מהרדיו המשפחתי – כאילו היו לבדם בלב היער. נקודה זו חייבת להיות ברורה, משום שהרבה אנשים סבורים שחיי העיר מהווים מכשול. מה שמעכב את מי שסבורים כך הוא אמונתם בדבר, ולא חיי העיר עצמם.

אנו חוזרים ואומרים: המכשולים להתפתחותנו נמצאים תמיד בתוכנו, ולא מחוצה לנו!

הראג'ה-יוגה היא תרגול מתאים למי שמאמינים שהיא תוביל אותם להשגת המטרה מהר יותר. המטרה יכולה להיות מושגת על ידי כל אחד, ולמעשה כל אחד חייב להשֹיגהּ, והוא אכן ישֹיגהּ. השאלה היחידה היא – מתי? והתשובה תלויה בנו. על ממדי הזמן והמרחב ניתן לגבור. כל אחד זכאי להאמין שהוא יצליח להגשים את המטרה. היכולת להצליח נמצאת בכל אחד מאתנו – וזוהי עובדה פסיכולוגית – אלא אם חוסר האמונה חוסם בפנינו את הדרך. חוסר אמונה נובע מבורוּת, והבורוּת מוכרעת דרך התרגול של הראג'ה-יוגה שמובילה אותנו להבנה פנימית ולאמונה.

אף כי אומרים שהנתיב של הראג'ה-יוגה הוא הפשוט ביותר, ושכל אחד יכול להתקדם בו, הוא באותה מידה גם הדרך התלולה, הצרה והקשה ביותר מכולן. היסח הדעת של האנושות הוא כה גדול עקב השעבוד לאלפי דברים, עד שכאשר אדם אמור לא לעשות כלום, אלא רק להיות, הוא מתקשה לעשות זאת.

יוגי גדול אמר פעם לתלמידו: "שב מולי באופן שבו תרגיש נוח עם גופך, כך שהוא לא יפריע לך בכלל. עצום את עיניך והפנה את תודעתך מראשך אל לבך, שהוא משכנו של העצמי שלך. אל תחשוב על דבר מלבד על העצמי, עד אשר תהיה העצמי שלך ממש" – זה הכול!

כל הראג'ה-יוגה כולה מסתכמת במילים אלו. וכאשר אנו מצליחים לבצע זאת, כבר השגנו את המטרה. היוגי לא נתן שום הסבר נוסף. רק כאשר לתלמיד הייתה התנסות כלשהי, הוא נתן לו הדרכה קלה שבדרך כלל נשמעה כך: "אם אתה רואה, שומע או מתנסה במשהו בתוכך, התעלם ממנו, הוא שולי. רק שמור על ריכוז כל תשומת לבך בעצמי שלך השוכן בלבך".

כשיוגי בהודו מורה למישהו לשבת, כוונתו היא לישיבה על הקרקע בתנוחה הנקראת "ישיבת לוטוס". זוהי התנוחה הטובה ביותר לאימון ראג'ה-יוגה גם עבור אירופאים. בתנוחה זו קל מאוד להשיג שלווה פנימית מוחלטת והרמוניה. הכוחות והזרמים הפועלים בתוך הגוף מגיעים לאיזון מושלם, וללב יש פחות עבודה לבצע, שכן פחות דם צריך לעבור לרגליים. והחשוב מכול, תנוחה זו היא הטובה ביותר לעמוד השדרה, שהוא כלי חיוני ביותר בדרך המובילה לעולם שמעבר לתודעה. אבל אם תנוחה זו אינה נוחה לנו, עלינו להיזהר מהפעלת כוח תוך כדי הניסיונות לבצעה. יתר על כן, אין זה הכרחי להצליב את רגלינו בפַּאדמָאָסָאָנָה – "ישיבת הלוטוס". אנו יכולים להתאמן גם בתנוחה הנקראת סִידְהָאָסָאנָה, הדומה לפאדמאסאנה מלבד העובדה שרגל אחת מונחת על השנייה. ואם גם תנוחה זו אינה נוחה לנו ומשום כך גורמת לנו להסחת הדעת, אנו יכולים לתרגל ראג'ה-יוגה בישיבה בכורסה נוחה. בכל תנוחה שנבחר, חשוב מאוד לשמור על עמוד שדרה זקוף, אך בשום אופן לא נוקשה. מומלץ מאוד להניח את הידיים על הברכיים. ואז אנו עוצמים עיניים ומובילים את תודעתנו פנימה אל העצמי שלנו.

הבה ננסה כעת למצוא היכן ממוקם העצמי שלנו. כל אדם, גם הפשוט ביותר, מרגיש שמושב העצמי שלו נמצא בלב. כשמישהו מדבר על עצמו בגוף ראשון כ"אני", ורוצה להדגיש זאת, הוא מצביע על מרכז בית החזה שלו. באופן טבעי הוא חש שמושבו של העצמי שלו – מקור כל הכוח שלו – נמצא בתוך לבו. אם איננו מסתפקים בתחושת ידיעה חלקית לגבי מיקומו של העצמי, כלומר אם אנו רוצים לגלות את המרכז המדויק, נהיה מופתעים בתחילה על שאיננו מצליחים בכך. לא קל כל כך לחדור אל מרכז העצמי שלנו. אם נרכז את כל תשומת לבנו בעצמי שלנו וננסה לחדור אליו בכוח, נגלה דבר מוזר: העצמי עטוף בהרבה שכבות. רק בעזרת סבלנות וריכוז מאומצים נוכל לקלף שכבה אחר שכבה. תחושה מוזרה זו היא הסיבה שמיסטיקנים בכל התקופות השוו את העצמי לפרח בעל עלי כותרת רבים. עלי הכותרת נפתחים אט-אט, אחד אחרי השני עד אשר הפרח פורח בשלמותו, ובלב לבו אנו מוצאים את האני העליון הקורן. בהודו הוא מתואר בציורים כפרח לוטוס, שבמרכזו מופיע העצמי האלוהי בדמות אדם הנקרא "אִישְוָורָה" או "קרישנה". באירופה תיארו המיסטיקנים של ימי הביניים את העצמי כשושנה, ודמות האדם הקורנת שבמרכזה נקראה "המשיח". המיסטיקנים הסינים מכנים את העצמי האלוהי בשם "טָאו". כל הסמלים והשמות הללו מייצגים עובדה פסיכולוגית אחת.

אם איננו יכולים למצוא את מרכז העצמי שלנו בקלות ובמהירות, אל לנו לוותר. עקשנות, סבלנות והתמדה יובילו אותנו אל המטרה בניצחון. העצמי האלוהי הקורן מצוי בתוכנו וממתין עד אשר אנו, כרבים אחרים לפנינו, נפלס את דרכנו אליו, ועד אשר כל המחשבות ההרסניות ישתתקו סופית. מאז ימי קדם ועד היום, המחשבות הן בעצם אותו נחש מימי בראשית והן מסיטות אותנו מהשביל שבו אנו רוצים לצעוד. פעם אחר פעם מאז הנפילה מגן העדן, אנו חוזרים ומגלים שנקלענו לסבך מחשבות. ופעם אחר פעם מחשבותינו מסיטות את תשומת לבנו לעבר גורמים החיצוניים לנו. אך אין זה חשוב! אנו שואלים: מיהו זה שחושב את המחשבות? והתשובה "אני", מחזירה אותנו למוקד הריכוז שלנו. כאשר, לאחר אימון קפדני, נצליח להתקרב לעצמי שלנו, אפילו למשך זמן קצר, תודעתנו תחדור פנימה עמוק יותר ויותר. אנו ניווכח לדעת כמה עמוק חדרנו רק כשנעצור את התרגול ונחזיר את תודעתנו חזרה אל אישיותנו. רק אז אנו נוכל להבחין במרחק שגמענו. התחושה דומה לשינה עמוקה. אף אחד אינו מרגיש מתי היא מתחילה, משום שתודעתנו חומקת מהמישור הארצי מבלי שנבחין בה.

תהליך דומה מתרחש בזמן נהיגה, כאשר אנחנו מרגישים שאנו עומדים במקום בעוד שאר העולם חולף על פנינו. אנו חשים שתודעתנו עוצרת מלכת והרובד הארצי נושר מעלינו. רק כשאנו מתעוררים אנחנו יודעים שהיינו שרויים במצב של שינה. מכל מקום, בתרגול הראג'ה-יוגה, תודעתנו אינה שוקעת למצב תרדמה, אלא להיפך!

ככל שהתודעה חודרת עמוק יותר לתוך העצמי אנו הופכים ליותר מודעים ויותר ערניים. מצב ה"על-תודעה" העילאי הוא מצב של מודעות מושלמת. בהשוואה אליו, חיינו הרגילים הם רק מצב מסוים של שינה, והחוויות הארציות של תודעתנו אינן אלא חלומות!

אחדות עם העצמי האלוהי, המצב המושלם של המודעות, הוא מצב של אושר מוחלט. האדם מפסיק להיות ברוא והופך להיות הבורא עצמו. אך כל עוד הוא מלא במחשבות, הוא – ביחד עם תודעתו – מנותק מהעצמי ומזהה את עצמו עם מחשבותיו. מכל מקום מטרתנו היא להגיע למצב של "הוויה". מצב זה מושג לא על ידי מחשבה על דבר מה, אלא על ידי היות הדבר עצמו.

כדי להבהיר מה הכוונה בביטוי "מצב הוויה", נשתמש בדוגמה הבאה: נניח שאני יושב על שפת אגם, מביט במים ומתרכז בהם. אני יכול לחשוב כל מיני מחשבות על המים – על כך שהם נוזליים, שהם מורכבים משני סוגי גזים, שההרכב הכימי שלהם הוא H₂O; אם אטבול בהם מדחום אדע גם מהי טמפרטורת המים, וכן הלאה. אולם כל הדברים הללו הם רק המחשבותשלי על המים. נכון שפעולות אלו מתרחשות בתוך ראשי ובתוך מחשבותי, אבל, עדיין, אני איני המים, ולכן אין זה מצב הוויה. אני יכול גם לחוות את תחושת המים אם אטבול בתוכם. אני ארגיש שהם נוזליים, אחוש עד כמה הם סמיכים, חמים או קרים. אבל, גם כאן, עדיין איני המים. מצד שני, אם הייתי מפסיק להיות נפרד מהמים, אם הייתי מתמוסס אל תוך המים, כלומר אם גופי היה נהפך למים ממש, כי אז הייתי יכול לומר "אני הוא מים" – ואז היה זה מצב של הוויה.

הבה ננסה לממש את מצב ההוויה עם העצמי שלנו. כל עוד אני חושב על עצמי, אינני העצמי שלי! במצב זה אני הוא הדבר שעליו אני חושב, שכן אני מזהה את עצמי עם המחשבות. יצאתי אל מחוץ לעצמי – מהאני החושב, אל הדבר שעליו אני חושב. אני הוא האדם שקיים רק מכיוון שהעצמי – הבורא – חושב אותו כל הזמן. עלינו לזכור כל הזמן באופן ברור שהווייתנו האמיתית היא הבורא עצמו, משום שבמציאות – אני הוא זה שחושב, זה שבורא את אישיותי כל העת. אולם, ביחד עם תודעתי, יצאתי אל מחוץ לעצמי האמיתי הזה – אל מחוץ לבורא. אני מזהה את עצמי עם הדבר שעליו אני חושב, עם הדבר הנברא, עם האישיות. אני מאמין שאני הוא האישיות, במקום לדעת שאני הוא החושב, הבורא, וזוהי הנפילה מגן העדן! כיצד אוכל לחזור? אם מחשבותיי גרמו לי ליפול, הדרך חזרה היא להפסיק לחשוב. כשאיני חושב יותר, מחשבותי אינן יכולות עוד להפילני ואני נשאר בתוך עצמי. אינני יכול להיות הדבר שעליו אני חושב, משום שאיני חושב יותר כלל. מכאן שאני חוזר שוב להיות מה שהנני באמת. ואז אנו יכולים להבין מדוע, כאשר משה שאל את אלוהים "מי אתה?" הוא ענה לו במילים, שלא פעם הובנו בצורה שגויה: "אהיה אשר אהיה". המחשבות הן הנחש, הפיתוי, והאפשרות ליפול ממצב הוויה עילאי אל הדבר שעליו אני חושב – לנברא. לאכול מפירותיו של עץ הדעת טוב ורע משמעו שאני מזהה את עצמי עם מחשבותי. הבה נזכור שכאשר אנו אוכלים דבר מה, אנחנו הופכים להיות הדבר עצמו. לפיכך, כאשר אני מזדהה עם מחשבותי, כלומר "אני אכלתי", משמע שנפלתי ממצב ההוויה שלי והפכתי להיות הדבר שעליו אני חושב. נפלתי מהעצמי האמיתי שלי החוצה, מהנצחי אל הארעי, אל תוך מגבלות הזמן והמרחב, למחוזות המוות. הדרך חזרה חסומה בפני, עד שאאחד את תודעתי עם הווייתי האמיתית, ואתעורר מהחלום, שבו אני הוא הדבר שעליו אני חושב, אל המציאות, שבה אני הוא זה שבורא.

כשעובדה זו מתבהרת להיגיון שלי, אני הופך לפחות להיות מודע להיותי במצב תמידי של מה שמכונה בתנ"ך "נפילה מגן עדן". בנוסף, אני יודע שאין זה משנה כמה אני חושב על החזרה לגן העדן, כל עוד אני חושב – לא אמצא את הדרך! המחשבות הוציאו אותי אל מחוץ לגן העדן. רק כשאפסיק לחשוב אוכל למצוא את עצמי שוב, ולהתאחד בשנית עם הווייתי העילאית. כך שאיני יכול ולא צריך לחשוב על העצמי האלוהי. מחשבה זו מזיקה לי. לעומת זאת, עלי להיות העצמי האלוהי שלי!

אולם כיצד אוכל להיותמשהו שאיני יודע אותו? כיצד אהיה ה"עצמי שלי", אם איני מכיר את המצב הזה?

לפחות אני יודע שהדרך לבצע זאת היא על ידי הפסקת המחשבות. אולם כל מי שאי פעם ניסה להפסיק לחשוב מחשבות, מאמין שהדבר אינו אפשרי. ואף-על-פי-כן, זה אפשרי!

הבה נתחיל להתאמן ולחוות את מצב ההוויה דרך דברים קלים יותר. וכאשר נבין מהו מצב ההוויה, יהיה לנו מושג מה זה אומר להיות זהים לעצמי שלנו. הבה נבחר מצב שאנו מכירים, ונתרגל אותו עד שנהיה זהים לו. כולנו יודעים שחשיבה מורה על תנועה, והיפוכה של תנועה הוא מנוחה. אם איני יכול להפסיק לחשוב – הצעד הראשון בכיוון זה יהיה להרגיע את מחשבותי, להאט את קצבן. הבה ננסה לתרגל שלווה בתור מצב הוויה. הכוונה היא שבהתחלה אחשוב על מנוחה – זהו הצעד הראשון. כשאני עושה זאת בריכוז מוחלט, אני נכנס לאט למצב של שקט, של מנוחה, וזהו הצעד השני. אם אתמיד בתרגול איווכח שאיני חושב עוד על מנוחה כי אין יותר על מה לחשוב. אני מגיע למצב שאני יכול לבטא כ"אני הוא המנוחה". זהו מצב הוויה!

לחשוב על מנוחה, להיות במצב של מנוחה ולהיות המנוחה עצמה, אלו מצבים שונים מאוד זה מזה. ניקח לדוגמה אדם שיש לו אופי רגוע לגמרי. הוא אינו צריך לחשוב על מצב השלווה – והוא אכן אינו חושב עליו – הוא השלווה עצמה. כל מה שהוא חושב, אומר ועושה, נעשה בשלווה ובשקט. הוא פועל בשלווה ובשקט. הוא לא מתפרץ ולא יוצא מכליו לעולם. הוא רגוע, משום שהוא השלווה והשקט עצמם. לפיכך, בכל הנוגע למנוחה, אדם זה שרוי במצב הנשגב של הקיום.

ניקח דוגמה נוספת. כל אחד רוצה להיות מאושר. אך כל עוד אני מצפה שהאושר יבוא מבחוץ, לעולם לא אוכל להשיגו. ואפילו אם ארגיש מאושר לפעמים, במוקדם או במאוחר אאבד את הרגש הזה שוב. להיות מאושר, משמעו ש"אני" וה"אושר" הם נפרדים – שתי ישויות עצמאיות שאינן זהות. עלי להיות לא רק "מאושר", אלא להיות "האושר עצמו", אם ברצוני להתנסות באושר כמצב הוויה. אם אני הוא האושר עצמו לעולם לא ארגיש עוד אומלל, משום שאומללות אינה יכולה להתקרב לאושר, כפי שחושך אינו יכול לגעת באור. וכל מי שיהיה לידי או יחיה לצדי, יהיה גם הוא מאושר!

כאשר אני מבין את התרגילים הללו, אז, ורק אז, אני יודע כיצד לתרגל ראג'ה-יוגה. "ראג'ה" פירושו מלך. אולם מיהו מלך מלכי המלכים? העצמי האלוהי – אלוהים. הנתיב העובר דרך העצמי שלי יוביל אותי חזרה לגן העדן אל אלוהים. "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי".[4]

מהו אלוהים?

באופנישדות, החכם וָגְ'נָאוָאלְקִיָה מלמד אותנו:

הוא אשר שוכן בארץ, הוא שהארץ אינה מכירה, זה שגופו הוא הארץ, אשר שולט בארץ שבתוכו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי.

הוא אשר שוכן בגן-עדן, ובתוך גן-העדן, הוא שגן-העדן אינו מכיר, זה שגופו הוא גן-העדן, אשר שולט בגן-העדן שבתוכו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי. הוא אשר שוכן באור, ובתוך האור, הוא שהאור אינו מכיר, זה שגופו הוא האור, אשר שולט באור שבתוכו– הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי.

הוא אשר שוכן בנשימתך, ובתוך נשימתך, הוא שהנשימה אינה מכירה, זה שגופו הוא הנשימה, אשר שולט בנשימה שבתוכו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי.

הוא אשר שוכן בתודעה, ובתוך התודעה, הוא שהתודעה אינה מכירה, זה שגופו הוא התודעה, אשר שולט בתודעה שבתוכו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי.

הוא זה אשר שוכן בידע, ובתוך הידע, הוא שהידע אינו מכיר, זה שגופו הוא הידע, אשר שולט בידע שבתוכו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי.

בלתי נראה, אך רואה. לא נשמע, אך שומע. בלתי נתפס, אך תופס. בלתי ידוע, אך יודע. אין עוד רואה אחר מלבדו, אין עוד שומע מלבדו, אין עוד תופס מלבדו, אין עוד יודע מלבדו – הוא העצמי, שליטך הפנימי, הנצחי".

- אום -

כל מה שנוצר ונברא איננו "הוא" אלא בריאתו בלבד. כל דבר שנברא, כלומר כל מה שהוא כבר "משהו", צריך היה פעם להיהפך למשהו, ולפי חוקי הבריאה – באחד הימים הוא גם יחלוף מן העולם. לפיכך יש לו קיום ארעי וחולף בלבד, ולא קיום אמיתי. לכן איני יכול לדמיין את אלוהים כ"משהו" וגם לא לתת לו שם, משום שכל מה שנוצר יש מאין הוא רק הנברא ולא הבורא עצמו. רק אלוהים הוא ההוויה הנצחית, ורק עליו אני יכול לומר בהווה הנצחי: "הוא קיים!" כתוצאה מכך, מנקודת מבטו של האדם, אני יכול לבטא את רעיון האלוהות רק כך: אלוהים הוא הרִיק הנצחי אשר ממנו נובע כל החולף. וכאשר אני מצליח לעזוב את מצב הנברא כדי לחזור אל מצב הבורא, אני מתנסה לרגע בצעידה אל תוך האַיִן, אל תוך הרִיק, או במילים אחרות, אני מרגיש כאילו אני עצמי הופך ללא כלום – מוכחד. הרגשה זו של כיליון היא זו שהמיסטיקנים המערביים כינו "מוות מיסטי". ורק כאשר אני פוסע דרך המוות המיסטי, אני יכול להתנסות בתחייה מחדש. רק אז אני יכול להשתנות מנברא לבורא. וכאשר אני מתאחד עמו, אינני מדבר עליו עוד בגוף שלישי, אינני אומר עוד "יהא אשר יהא", אלא להיפך, אני מממש את המצב "אהיה אשר אהיה". משה חווה את ההתנסות הזו, הוא התאחד עם אלוהים, עם העצמי האמיתי שלו, והרצון שלו הפך זהה לרצון האלוהים. אך הוא ידע שאנשים לא יבינו את המצב הזה, ולכן הוא אמר: "האל האמיתי שלח אותי אליכם, אלוהי כל הבריאה ששמו הוא "אהיה אשר אהיה". מי שחוו התנסות דומה יודעים שמשה ביטא מצב זה בצורה מדויקת למדי.

רבים ניסו לתאר מצב זה שלהוויה, את האושר הגדול הנחווה במצב הגבוה של הגשמה ושלווה, אולם מילים לא יוכלו לבטא את האמת. אלו שהתקרבו למצב הגבוה הזה באמצעות תודעתם ניצבים בשערי האושר. מאחוריהם, העולם הנברא עם המעגל הנצחי של לידה ומוות, ולפניהם, הרִיקשמתוכו הכול נברא. רִיק זה שבתוכו מוכל הכול נקרא נירוונה. המושג "נירוונה" לחלוטין אינו מובן כהלכה על ידי מי שמבלבלים אותו עם כיליון. לא קיים ביטוי מדויק עבורו, אולם נתקרב לכך אם נכנה אותו "להפוך להיות הכול". אלו שייכנסו לכאן חייבים להשליך מעליהם כל מחשבה שכובלת אותם לעולם הנברא, אפילו את המחשבה ואת התחושה של ה"אני". משום שהעצמי הוא החיים, "המילה היוצרת", ולמרות שהוא מאוחד עם אלוהים, עדיין, עיקרון הבריאה – מהות הכול – עוטה על עצמו תמיד את חוק הלידה והמוות. מי ששואף להיות חופשי לחלוטין חייב לנטוש את הרעיון הממשי האחרון, שהוא התודעה האישית שלו עצמו. "אני" זו המחשבה הראשונה שנולדת באדם כפרט שהופך מודע לעצמו, וזו המחשבה האחרונה המלווה אותו לשער: "אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו... הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא" [5]נכתב בברית החדשה. "אני הראשית, האחרית וגם התווך" נכתב בבהגוואד גיטה. אולם אפילו תודעה זו של העצמי צריכה להישמט. השער פתוח, התודעה מתמזגת כליל עם האב, מתמוססת לתוכו, אל תוך המוחלט, הנצחי.

מצב זה בלתי ניתן לתיאור, ניתן רק לחוות אותו. היוגים ההודים מכנים מצב זה בשם: "נִירְוִיקָלְפָּה סָמָאדְהִי" בעוד שהמיסטיקנים הנוצרים מכנים אותו "אקסטזה קדושה" או "איחוד מיסטי". השמות יכולים להיות שונים, אך ההתנסות היא זהה. בגיטה, מצייד קרישנה את המחפש אחר האלוהים בהנחיות אלו:

"כך ישב, לבד ונפרד, בהרהור קדוש ובהתבוננות באלוהים,
שולט בחושיו ובמחשבותיו, חופשי מתשוקה, מקומו זך
ואינו נמוך מדי או גבוה מדי.
שם ישב על עשבי קוסה ועור-צבי, רכושו יהיה פיסת הבד שלחלציו,
הוא יניע את מחשבתו ולבו אך ורק לעבר האחד, אדון לחושיו ולמחשבותיו,
נח בישיבתו, חופשי מכל דאגה, כך יתרגל יוגה -
כדי להגיע לטוהר נשמתו הדבקה באלוהים.
על גופו, ראשו וצווארו לעמוד ללא ניע, על מבטו להיות קבוע ויציב בקצה אפו.
עליו להיות בפרישות מוחלטת וללא כל דאגה.
נשמתו מלאת- שלווה, חופשיה מפחד, ובלתי מעורער בנדרו,
הוא חושב רק עלי ומתבונן רק ביבכל הוויתו נכנע לי.
כך הוא נח בתוכי תדיר, שליט רם בממלכתו שלו,
הוא בא בשערי השלווה, אל הנירוואנה.
שמחה עילאית שורה על פני רוחו כשלבו - כרוך באלוהים
וחופשי מחטא- שוב לא עולה בו בקשה נוספת.
הוא אשר מתאחד עם אלוהים תמיד, ומקריב את עצמו,
מרגיש בתוך תוכו שמחה אין-קץ מלא בנוכחותו הנצחית של אלוהים.
רוחו היא רוח אלוהים השוכנת בכל, והדברים כהוויתם שוכנים בו.
הוא אשר יודע אותי כאחד, כעליון, וכל אשר בי,
הוא אשר לפתתי- ולא השליכני, יהיה אורח חייו אשר יהיה.
הוא שמכיר בי כאחד ויחיד, השוכן בכל יציר-נברא,
בו אני שוכן, והוא שוכן בי, יהיו דרכו וגורלו על פני האדמה אשר יהיו".[6]