עמוק בנפש כל יצור אנוש, חי צָמָא בלתי רווי לחירות מוחלטת.

מאז שפקח את עיניו לראשונה עלי אדמות, אין הוא מרוצה. הוא חש עצמו כאסיר נסיבות חייו. הוא אומלל, כיוון שאינו יכול לעשות כרצונו, ואין הוא מרוצה מכישוריו משום שאינו מסוגל להשתמש בהם ביעילות כדי לשחרר את עצמו מכלאו. הוא נכסף לאינסוף חסר הגבולות הבלתי כבול. הוא נכסף לעוף ולשוטט בחלל כציפור, ללא הגבלה או מעצורים: הוא נכסף להיות חופשי לגמרי.

תשוקה זו לחירות, מבוטאת במישור הפרימיטיבי של חיי אנוש ממש כמו במישור המתקדם ביותר, בלי קשר לשאלה אם הפרט האמור מודע לכך אם לאו! איש המערות שעיצב לעצמו אלה להגברת כוחו, או אדם בן זמננו המשתמש בכל הישגי המדע והטכנולוגיה כדי להגדיל את נוחיותו ולקדם את מטרותיו האישיות – שניהם משתוקקים תת–הכרתית לחירות. עם זאת, לרוע מזלו, כיוון שאינו מחפש את החופש במקום האחד והיחיד בו ניתן למצאו, הוא שוקע יותר ויותר במעמקי העבדות. אפילו המאבק הבלתי פוסק לכסף ועוצמה, נובע מהאמונה, שהם יביאו לנו את החופש שאנו נכספים אליו בלהט כה רב. אנו משיגים תוצאה הפוכה בדיוק, מבזבזים את כל חיינו בריצה אחרי כסף, כוח ועמדה; משתמשים בכל כוח תבונתנו, כדי להמציא דרכים ואמצעים לניצול עמיתינו בני האדם, ולתכנון שיטות יעילות לדחיפתם הצידה, אם חוסמים הם את דרכנו. אחר כך, אם אומנם הצלחנו לצבור הון, הופכים אנו עבדים לעושרנו ולעמדתנו. אנו משליכים החוצה את כל ערכנו הפנימיים והורסים לגמרי את החיים, עבור עצמנו ועבור כל סובבנו.

כשאנו מביטים סביבנו בחיי היומיום, אנו יכולים לראות עד כמה סובלים האנשים הכבולים בשרשראות מעשי ידיהם, וזאת למרות היותם מלאים בכמיהה לחירות. אפילו כמיהה זו מחשלת אזיקים חדשים לרגליהם.

היש אם כן לאדם, דרך כלשהי להשתחרר?

כן, אכן יש ויש! אך חייבים אנו לשחרר את עצמנו מאישיותנו, כיוון שהשאיפות והתשוקות החבויות עמוק בתוכה, הן שמחזיקות אותנו בשבי.

רק כששיחררנו את עצמנו מהן, מסוגלים אנו להשיג חירות מושלמת.

החירות האמיתית, המושלמת והיחידה, היא היעדרה המוחלט של תשוקה!

להיות חופשי מתשוקה פירושו להיות חופשי מהקסם המתעתע של העולם החומרי. היעדר תשוקה פוקח את עינינו ומשנה את נקודת השקפתנו מן היסוד.  הוא מאפשר לנו להיות ללא משוא פנים, ולשפוט כל דבר על בסיס ערכו הפנימי העצמי. להיות חופשי מתשוקה פירושו להינצל ממוות, כיוון שהמעגל המתמשך והאינסופי כביכול, של היוולדות ומוות נפסק עבורנו מיד כשאנו מפסיקים להיסחף כלפי מטה על ידי תשוקותינו, לתוך העולם החומרי. כשכך הוא המקרה, מסוגלים אנו ליהנות מהחופש הנצחי הניצב מעל לזמן ולמרחב. אנו יכולים לחוות זאת אפילו בגופנו הפיזי; כי למרות שגופנו שייך לעולם הפיזי, הרי תודעתנו מסוגלת להינשא לדרגה רוחנית כל-יכולה ויודעת-כל, ע"י התמזגות מלאה איתה. כשנשיג זאת, תתגשם עבורנו הבטחת הביבליאה: "כל הדמעות תיבשנה מעיני האנשים, ולא יהיה עוד מוות, לא בכי מר, לא קינות, ולא עוד כאב.."

האדם הוא מכשיר המעוצב להפליא להתגלמות הרוח בעולם החומרי. למרות שגופו שייך לעולם החומרי, הרי משימתו היא, לשאוב את האמיתות הניצחיות, הגדולות, שהוא מוצא בתחומי התבונה העליונים באמצעות תודעתו, וליישמם בחומר המוחשי. טרגדיית הקיום האנושי מתחילה בכך שבני האדם מאבדים את מטרת קיומם הנעלה, ומתחילים לזהות את עצמם עם הגוף ועם תשוקותיו. האדם שוכח שה"אני" העצמי שלו הינו רוחני ובן אלמוות, והינו חלק מההוויה הנצחית והאינסופית המנפישה את היקום כולו. כשהוא מזהה את עצמו עם הגוף, הוא חדל להיות אדון על כוחות הטבע העצומים הפועלים בתוך גופו; להיפך, הוא הופך לעבדם, מעגן את עצמו עמוק בתוך העולם החומרי ומתמרן את עצמו לתוך העבדות השפלה ביותר. הביבליאה מבטאת זאת בבהירות כה רבה: "במקום בו נמצא אוצרך, שם נמצא גם לבך".

כל עוד משאלותינו קושרות אותנו לחומר, איננו יכולים להיות חופשיים; אנו אסירי התחום הארצי. התוצאה היא חוסר שביעות רצון ואומללות יען כי בעיוורוננו, מפרידים אנו את עצמנו מאחדות היקום. על ידי התנתקותנו מהאחדות היקומית, אנו מתנתקים, מסתגרים ומבודדים את עצמנו, מפחיתים את כוחותינו וגולשים מטה לכאב הגדל בהתמדה ולריקנות המייסרת של בדידות, עד שלבסוף נאלצים אנו לחפש עזרה. אך גם כאן שוגים אנו לעיתים קרובות: אנו מחפשים עזרה מחוץ לעצמנו, במקום לשאוב ממקורות הכוח הבלתי נדלים שבתוכנו. מעיינות אנרגיה פנימיים אלה ניתנים להשגה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו ומוכנים הם ליצירת המגע, אך בלתי נגישים הם לפרט הממוצע, בהיותם מחוץ לתחומי הכרתו. גם "אנשים רגילים" מגלים לפעמים את הכוחות היצירתיים הפנימיים, ואז משתמשים הם בהם למטרות זדוניות. במקום להפעילם למטרות חיוביות בונות, הם משתמשים בהם כדי להרוס את שהפיקו הוגי הדעות והמנהיגים הגדולים לתועלת האנושות.

תמיד לאורך היסטוריית פעילותו של המין האנושי עלי אדמות, ציינה הולדתו של כל ענק תבונה, את ראשיתה של התפתחות רוחנית גדולה. אנו יכולים להבחין בזאת אם נעקוב אחרי עלייתן של תרבויות גדולות והדתות שליוו אותן. לאחר שהגיעו לרמה גבוהה, המשיכו לפעול לתקופת-מה שהיתה רבת הוד, ולאחריה ללא יוצא מן הכלל- אבוי! – באה השקיעה, שיבה למצב של חומרנות, התנוונות וחורבן.

עם זאת, יש בעולם איזור שתנאיו הגיאוגרפיים והטופוגרפיים אינם מאפשרים למאורעות כאלו להתרחש. זהו אזור ההימליה על פסגותיו מרקיעות השחקים, היוצרות את גג העולם פשוטו כמשמעו; מימדיו העצומים, אקלימו העויין והבלתי חדיר, הם רק כמה מהגורמים הנוגעים בדבר. איזור ההימליה אינו בדיוק המקום, שיכולה להתרחש בו ההיסטוריה במובנה הרגיל. אך דווקא מסיבה זו, הוא מתאים ביותר לנזירים השוכנים באינספור עמקיו ומערותיו. הוא מציע להם הגנה טבעית מההמונים הסקרנים, החקרנים והחטטניים. במשך אלפי שנים פרשו אנשים אלה אל ההרים. הם היו טיפוסים שלא התעניינו כלל בחיצוניות ובמלאכותיות. תשומת ליבם היתה נתונה תמיד, אז ככעת, אל מהות הדברים, תמצית החיים עצמם. מאז ימי קדם התרכזו נזירים אלה במסתורי אדם וחיים, נאבקים תמיד קדימה, תמיד במעלה חיפוש האמת, עד שגילו הם לבסוף את משמעות החיים. האמת העליונה התמסרה בפני עקביותם הבלתי נלאית; הם הפכו למוארים, הם הבינו את החיים, הם הבינו את הסיבה העליונה. נפתח לפניהם הנתיב המוביל מתוך הייסורים אל החירות, אל השמחה, אל האושר בר הקיימא. כשנוכחו שאושר נצחי עשוי ואף חייב להיות מושג על ידי הכל, החלו מתוך חמלה על האנושות הסובלת, ללמד את המתייסרים ולהראות להם את הדרך לגאולה, לחירות מלאה ומושלמת!

כשאנו נערכים לטיפוס על הר, אנו יכולים לבחור בנתיבים שונים. מספר מטפסים בוחרים בדרך הדרגתית ומתפתלת, כיוון שכוחם הפיזי אינו מספיק להם להליכה בדרך תלולה יותר. אחרים מתקדמים בדרך תלולה יותר, הנראית להם כקיצור דרך החוסך זמן. ושוב, ישנם אחרים הבוחרים בנתיב הקצר והישיר ביותר המצריך טיפוס על קירות סלע, כדי להגיע למטרתם בזמן הקצר ביותר.

באותו האופן בדיוק יכולים אנו להמשיך ולנוע בנתיבים שונים לקראת מטרתנו הפנימית, תלוי במצבו הגופני, השכלי והרוחני. המורים הדגולים עיבדו שיטות שונות ורבות כדי שהישג זה יוכל להיות נחלתו של כל אחד. שיטות אלו מקצרות את נתיבנו ומאפשרות לעוקב אחריהן להגיע אל המטרה הרבה יותר מהר.

השם הכולל של שיטות אלו הוא, יוגה.

מורה דגול שהשיג את המטרה בדרך זו, נקרא יוגי.

קורה בהודו כמעשה של יומיום, שאדם יעזוב לפתע את ביתו, ילבש את הגלימה הצהובה של העולה לרגל ויצא לבקש את מורו. אדם כזה הגיע כבר לרמה, שכל רצונו מופנה לתפיסת משמעות החיים. הוא רוצה לחיות רק למען תמציתה של המהות, לא למען מאורעות היום יום וחוויותיהם, אשר רק מסתירים במעמקיהם, בתוך תוכם, את המשמעות האמיתית של החיים. אנשים כאלה נחושים בדעתם לחפש – ולמצוא – את המציאות האמיתית, הפנימית, של החיים; הם רואים את החיים הארציים שלנו, רק כהזדמנות לפקוח את עינינו ולתפוס את המהותי. חיים אלה דומים הם לקריאת סיפור, על כל שמחותיו ויגונותיו, שכל מטרתו היא להעביר לקורא תפיסה פנימית נסתרת כלשהי. אך מדוע יזדקק לסיפור זה, מישהו שעיניו נפקחו כבר? הוא חפץ באמת העירומה, מרוכזת וחסרת קישוטים! הוא אינו רוצה לבזבז את זמנו על דברים בטלים.

הוגה הדעות המפורסם ד"ר ארווין באקטאי, היה עד ראייה לשינוי פתאומי והחלטי שהתחולל בהודי רם מעלה. הדבר קרה במהלך מסיבת צייד באחוזתו של המהראג'ה מפטילה. מזועזע עמוקות למראה חיה פצועה וגוססת השרועה למרגלותיו, הניח הג'נטלמן ההודי את רובהו ועזב בשקט, כדי להקדיש ליוגה את שארית חייו. אין איש בהודו המנסה לעצור בעד אדם כזה, כיוון שכל אחד יודע שהארה פנימית הובילה אותו לדרך זו. אפילו בני המשפחה היקרים והאהובים שנותרו מאחור, אינם מתנגדים לפרישתו; להיפך, הם נותנים לו את ברכתם.

כמו כן שכיח למדי, שאדם יוצא למסע עלייה לרגל, לאחר שקיבל הודעה טלפתית ממורה גדול, מיוגי גדול, המבשרת לו שהגיע הזמן לבוא וללמוד, לחפש ולמצוא את משאת נפשו, תשובה לכיסופיו הגדולים. הודעה טלפתית כזו אינה תוצר הדמיון, אלא תשובה ממשית המבוססת על עקרונות טבעיים כה ברורים ומובנים, כמו אלה השולטים בטלגרף וברדיו אלחוטיים. גם למחשבות יש אורכי גל, משדרים ומקלטים ייחודיים משלהן ברחבי העולם. כשאנו עולים בעת מדיטציה על התדר המדוייק של מחשבה המוקרנת ממורה דגול, נוצר לנו קשר איתו, אוטומטית. אנשים נעלים, יוגים, רישים ומהרישים משדרים מחשבות, אשר בזכות מעלות כוחם השכלי, הן יוצאות דופן בטווחן ובעוצמת חדירתן. הם משדרים את הודעתם מבית ההר שלהם, לכל אלו שבגרו דיים כדי להיות מוכנים למהות החיים...

כל השומע את הקול הולך בעקבותיו, נחוש בדעתו ומוכן לסבול כל מחסור. הוא עוזב מאחוריו את מעמדו היציב ואת ההגנה שאורח חייו הרגיל סיפק לו, הוא יוצא בעוז אל הבלתי נודע הגדול שלפניו, כדי להיווכח בשליטתו על הזמן והמרחב. מטרתו היא להתגבר במודע על עולם הגוף ולכבוש את אוצרות עולם הרוח. בנדידתו מכפר אחד למשנהו, עוצר הוא על מדרגות המקדשים, כדי לנוח לצידם של מחפשי אמת אחרים. המשכילים שבהם לומדים את ספרי הקודש העתיקים של הודו, את הוודות, האופנישדות והסוטרות; וככל שיראה הדבר מוזר, הם לומדים גם את התנ"ך וגם את הקוראן.

בדומיית היער פוגש עולה הרגל בנזירים, ומאנשים חכמים אלה הוא לומד להבין את תעלומת השקט והבדידות. הוא חודר הלאה והלאה לעמקי הטבע הלא נודע. הלאה והלאה הוא מגביה לטפס על הרים, בחיפוש אחר מורו. הוא דורך על קרקע שלעיתים נדירות נגעו בה רגלי אנוש. הלאה והלאה דרך מחסור, מבחנים ופיתויים, אוכל הוא תותים ושורשים, עובר בקירבת חיות בר, מפלס את דרכו קדימה בסבך שיחים בלתי חדירים, כביכול. הוא פוסע קדימה בעקבות הקול הבלתי נראה הקורא לו, שאין הוא יכול לעמוד בפניו. ואז, לפתע פתאום, על סף אובדן התקווה והויתור, הוא מוצא את מושבת היוגה החבויה בעמקי היער. הוא ממהר בשמחה לפגוש את מורו, המקבל את פניו באהבה, כחבר חדש במשפחה. אז מתחילה התקדשותו.

מושבה מסוג זה שיש בה מורה דגול המוקף במספר אנשים, נקראת אשרם. החיים כאן פשוטים ביותר. הנזירים מכירים את מכמני אוצרות היער, הנמצאים בו בשפע: צמחים, שורשים, פטריות ודבש בר. הדבר עלול להיראות לכם מוזר אך בכל זאת נכון הדבר, שהציוויליזציות בעלות התרבות הרוחנית הגבוהה ביותר הינן אלו, שהם חיים בהן. רחצה יומית ותירגול רוחני שיטתי, מבטיחים טוהר גופני ושכלי. תהיה זו השפלה גדולה לאנשים אלה, אם יהיה עליהם לשוב למה שנקרא "חיי תרבות" עירוניים.

האווירה כולה קדושה היא, טהורה ומסייעת למדיטציה. קרינתם הנפשית של המורים הרוחניים הגדולים החיים כאן, מרחיקה מסיגי גבול למרחק של כמה ק"מ, ובמיוחד את אלו המשמידים בזדון בעלי חיים. כיוון שניחנו ברגישות גדולה, מסוגלים יוגים אלו לחוש בהתקרבותם של זרים אפילו ממרחק של כמה ק"מ. הם מפתחים רגישות זאת בתרגול סדיר. תכונה זו שגורה למדי בין בעלי החיים. קופים למשל יכולים לחוש בהתקרבותו של נחש או נמר ממרחק שלא יאמן. חיות צמאות חשות במציאות מים ממרחק של כמה ק"מ והן רצות אליהם בקו ישר לריווי צימאונן, במעלה הגבעה ובמורד העמק.

גם ליוגים יש רגישות מפותחת שכזאת, והם "יודעים" כשמישהו מתקרב, ואם הביקור רצוי או לא. אם לא, הם שולחים קרינה מהפנטת, הגורמת לכך שהמתקרב יחטיא את השביל המוליך אל האשראם, או גורמת לו שהוא ידמיין לעצמו צוק גבוה או מפל מים הנמצאים במקומו של השביל. למסיג הגבול אין שמץ של מושג שהצוק או מפל המים הינם אך ורק חזיונות הנראים רק לו, ואינם קיימים למעשה במציאות. פשוט לא יעלה על דעתו לעולם, לנסות ולהתמיד בעקשנות באותו כיוון. באופן זה, משמר האשראם את שלוותו ואת טהרת אווירתו.

כאן ביער, חיים בני האדם ובעלי החיים בהרמוניה מושלמת, וכולם מצייתים בקפידה מרובה לחוקי היער. התלמיד החדש לומד תחילה את שפת החיות. הוא חייב ללמוד את שפת הנחשים, הנמרים, הלאופרדים, הצ'יטות וחיות אחרות, כדי להימנע מלהיקרע על ידם לגזרים כתוצאה מבורותו. אפילו תלמידים מאירופה יכולים ואף לומדים זאת. כל שעל אדמה, כל קנה עשב, כל צמח, כל פיסת טבע, ממלאים את נפשם של אלה החיים שנים מספר במושבת יוגה. הם חשים שהם מאוחדים עם היקום כולו!

הבה נדמיין לעצמנו את מצבו של תלמיד חדש, שזה עתה עזב מאחוריו את הפעילות הקדחתנית – את "גזע החולדות" – של חיי היומיום המתורבתים.

כשהוא מתיישב לו עכשיו כדי להתרכז בשלווה הפנימית, מתקבצים לתוך תודעתו אלפי רשמים מחייו הקודמים ואינם נותנים לו מנוח. עם התרחבות הכרתו, לא די שמצב זה אינו משתפר הוא אפילו מחמיר. חוסר מנוחתו גובר למעשה, כיוון שהעולם שנח עד כה מאחורי מסך תודעתו, מתחיל עתה להתקהל בתוך שכלו המודע. בעצם, כל זיכרונותיו מאז נולד – דברים שמזמן שכח וקבר – חוזרים שוב לתחייה, ומציפים אותו בכוח כה רב, עד שהוא מרגיש שהוא שב אכן ומתנסה בכל מחדש.

זהו השלב הקשה ביותר. החניך החדש חייב להגיע לעמק השווה עם כל זיכרונותיו, לעבד ולעכל את כל רשמיו, עד כי לא יחוש עוד בעברו כשרשרת של חוויות אישיות. כל מאורעות חייו בין טובים ובין רעים, חייבים להתברר ולהתגבש לכלל התנסות. כשהוא מביט אחורה אל נקודות המפנה בחייו, חייבות הן להיראות בעיניו כהזדמנויות ללימוד לקחים. יהיה עליו לזהות מאחורי החוויות הבודדות עצמן, את הגורמים והכוחות שקרבוהו עוד ועוד אל מטרתו. גורמים וכוחות אלה פיתחו את כוח הבחנתו ועוררו בקרבו את הערגה להתעלות מעבר לתחומים הארעיים. הם עוררוהו לנער מעליו את כבליו ולהשיג שחרור מלא ומושלם בנצחי.

בתקופה זו של עיכול שכלי ורוחני, לאחר שהתקדם עד לנקודה שהוא רואה בכל זיכרון, רק הזדמנות לרכישת ניסיון – ממש כאילו קרה הדבר למישהו אחר – או אז, אין הוא כבול עוד על ידי זיכרונות אלו, כיוון שיחסיהם אל אישיותו חדלו מלהתקיים.

הזיכרונות נותקו מתודעתו. הוא עיכל אותם והמירם ואין הם מטרידים אותו יותר. חניך היוגה החדש – או ה"צ'לה", כפי שהוא נקרא – משיג לכן שלווה פנימית. הוא הגיע לאיחוד עם הטבע הבראשיתי ועם שלוותו הריבונית והמקודשת.

הוא יכול עתה להתחיל ולהתרכז במרכזי האנרגיה הנקראים "צ'קרות" בסנסקריט. הוא חייב ללמוד ולכבשם שעל אחר שעל באמצעות התודעה, כלומר, על ידי רצונו המודע. במילה "צ'קרות" מתכוונים אנו למרכזי האנרגיה הנמצאים בגופו של הפרט וממוקמים במרכזי העצבים של הגוף. בשלב ההתפתחות הנוכחית של האנושות נמצאות רוב הצ'קרות במצב רדום, במיוחד אלו הכרוכות בכוחות "נפשיים" או "מאגיים". ומכאן, שמרכזי עצבים הקשורים אליהם שרויים בחוסר פעולה: דבר זה נחשף במידת מה על ידי מחקר שבוצע לאחרונה במסגרת מדע הרפואה המערבי, שגילה מרכזי עצבים אלו החבויים בגופנו, מוכנים לפעולה אך רדומים. עם זאת לא גילו הם עדיין, למה משמשים מרכזי עצבים אלו וכיצד אפשר להפעילם.

זה אלפי שנים שהיוגים מהמזרח ידעו את סוד הצ'קרות והתועלת הרבה שניתן להפיק מהפעלתם. במסירות אוהבת חותרים הם ללמד את רעיהם בני האדם, על האפשרויות הכבירות הגלומות בהם. אך מאחר והתנסות אישית חיונית בהחלט להבנת צ'קרות אלו, ניתן להוכיחן רק לאלו המוכנים להקדיש את הזמן והסבלנות הדרושים, לניסוי אישי והתנסות.

זה זמן רב שאנשי המזרח הורגלו לפגוש ספק ולעג, בדברם על כוחות, שעקרונותיהם אמנם נסתרים הם ואינם מובנים עדיין למערב, אך ניתנים הם למעשה להשגה, על ידי כולם. יוגים גדולים הדגימו בהודו פעמים רבות את כוחותיהם יוצאי הדופן, לצורך מחקר מדעי. התוצאה היתה בדרך כלל, שמדעני המערב שנכחו במקום לא היו מסוגלים להסביר את ה"נס" שהתרחש לנגד עיניהם, ושפטו את הכל כסוג של מאגיה שחורה, וסיכמו את העניין בכך, שהיוגי הערים עליהם באמצעות תכסיס מתוחכם של "הוקוס-פוקוס".

יש הבדל בסיסי באורח המחשבה של אנשי המזרח והמערב: איש המערב אינו מאמין בדברים שאינו רגיל בהם והוא פוטרם כבלתי אפשריים ומגוחכים, ללא מבחן או בדיקה. איש המזרח לא יטען לעולם שמשהו אינו אפשרי והוא ימנע מלהטיל ספק בדבר, כל עוד לא ניסה אותו בעצמו. הוא מודה בענווה שיש עדיין הרבה מאוד מהבלתי ידוע לאדם, וזאת עבורו סיבה מספקת שלא ירצה לבוז ל"דברים חדשים" ולהגדירם כבלתי אפשריים.

בהרצאה שניתנה בשיקגו ב-1893 על ידי היוגי הגדול סוואמי ויווקאננדה, הוא סיפר את העובדות על היוגה כפי שהוא עצמו הכירן. בין השאר הצביע על כך שיש לאדם מרכזי עצבים המאפשרים לו לבצע פעולות ממרחק, וכן לשלוח ולקבל הודעות טלפתיות. הוא הסביר שהדבר נעשה באמצעות קרינות הדומות לגלי החשמל, המשודרות ונקלטות בין אנשים ללא מגע פיזי ביניהם. מלומדי המערב ששמעוהו לעגו להצהרותיו וסירבו להאמין לדבריו, כיוון שהיה ברור לכולם שחשמל אינו יכול להיות מועבר ללא כבלים או חוטים. אך תוך תקופה שלא ארכה יותר מחמישים שנה, התברר לכולם שהיוגי הגדול צדק.

סוואמי ויווקאננדה הכיר דברים אלה כעובדות, כיוון שהתנסה בהם בעצמו, אך מסתבר שהיה זה מוגזם לצפות ממדעני המערב שנכחו באולם, לנסות בעצמם את הדברים שהוא דיבר עליהם, ולהקדיש את הזמן והסבלנות הנחוצים לעריכת ניסויים אישיים. תמיד קל יותר ללעוג לדבר, שאינו מובן לך. היוגים מוכנים להדגים גם כיום באותו האופן, ותחת פיקוח מדעי חמור, שיש לאדם יכולת לעזוב את גופו ולשוב אליו, כחפצו. מזרחיים נולדים וגדלים בקרב תופעות כאלו, ואינם מוצאים בהן כל דבר מוזר או יוצא דופן.

פעם כילד, צפיתי בקבצן שהרוויח את נדבות האנשים על ידי ביצוע הדגמה משונה ביותר. אחרי שהוציא את לשונו למלוא אורכה, הוא החל לחתוך בסכין חדה, עמוק לתוכה. מלא אימה, ראית בברור כיצד נחתך בשר לשונו העבה לרצועות, וחושף תוך כדי כך את המבנה הפנימי של הלשון ואפילו את עורקיו. אחר כך היה מלטף את הפצעים פעמים מספר בידו הימנית, וראה איזה פלא! הם היו נעלמים מיד בשלמות כזאת, עד שלא נותרה בלשונו אפילו צלקת זעירה.

רצתי אל אבי שהיה רופא ושאלתיו, כיצד יתכן הדבר?

"בני", ענה הוא, "אין כאן דבר שאינו טבעי. תהליך הריפוי רגיל הוא לגמרי, אך הקבצן יודע כיצד להכניס את גופו לקצב שונה של זמן.

מיליוני שנים נדרשו לה לפרוטוזואה הזעירה בעלת התא הבודד, עד שהתפתחה לזוחלים, ציפורים, יונקים, ולבסוף לאדם. אך העובר האנושי עובר את כל התהליך האבולוציוני הזה, במרווח זמן קצר של תשעה חודשים שבין התעברות ללידה. בתהליך ההתפתחותי קיימת תמיד המשכיות. הטבע אינו מבצע לעולם קפיצות כלשהן, אך הזמן הנדרש לתהליך נתון, עשוי להיות מופחת בהרבה.

"השכל מנצח את הזמן והמרחב, כיוון שהוא בא מאלוהים והוא נצחי. לאדם היכולת לשלוט בזמן כרצונו, להאיץ או להאט תהליך נתון, כגון החלמה שזה עתה ראית. באותה דרך הוא יכול להשיג שליטה על המרחב, כשהוא מפתח את סגולתו הטלפתית. הוא יכול להקרין את עצמו לכאן ולשם, בזמן ובמקום שיחפוץ לעשות כן. מאסרו של האדם בזמן ובמרחב יכול להיפסק עבורו, אפילו כאן עלי אדמות".

עם זאת, אין מטרת היוגים לעורר את הצ'קרות המפיקות תופעות גופניות. חשיבותן משנית היא להערת הצ'קרות המפעילות כוחות רוחניים. חניך היוגה מעורר צ'קרות אלו באמצעות תרגילים מיוחדים ולומד להכפיפן לרצונו. במקביל להתקדמותו מפתח התלמיד ראייה פנימית ושמיעה פנימית, וכוחות נפשיים רדומים אחרים מתחילים להגיע לידי שימוש מעשי.

הדבר החשוב הוא הרחבת התודעה. החניך לומד לשלוט בכל מחשבותיו, בכל רגשותיו, בכל תנועה, אפילו בתנועת האיברים הפנימיים. בהכירו את גורמי הכוחות האלה, הוא יכול לאחזם בשורשיהם ולהנחותם על ידי רצונו. עם התקדמות התפתחותו יהיה מסוגל לשלוט גם בטבע. הכוחות הפועלים בקרב האדם, הם אותם כוחות הפועלים בטבע סביבו, ואלה המסוגלים להנחותם בתוך עצמם, יודעים להשתמש באותם כוחות גם בטבע שבחוץ. אלו הם כוחות יצירתיים, וככל שתודעת האדם קרבה אל המוחלט, כך שולט הוא על העיקרון היצירתי.

דרגת התפתחות זו אפשרית לגבי כל אחד, למרות שהיא עשויה להיראות לרוב בני האדם כבלתי מושגת, כיוון שככלל, אין הם רוצים לשלוט בתשוקותיהם הגופניות אפילו לפרק זמן קצר, והם מבזבזים בזדון את הכוחות היצירתיים המתגלמים בקרבם.

אך יוגים אינם פרושים. תהיה זו טעות גדולה לחשוב, שיוגה מתורגלת רק על ידי אנשים, המתכחשים לכל הדברים הטובים של החיים. בדיוק ההיפך! יוגים רוצים הרבה יותר משרוצים אנשים ארציים. הם רוצים הכל! הם רוצים את החיים עצמם, אלמוות, אושר מושלם ונצחי! אין הם מרוצים עם חלק; הם רוצים הכל! כוח ארצי, תענוגות חושיים, אושר ארצי – כל אלה הם תופעות, חזיונות תעתועים, חלום שאנו מתעוררים ממנו במוקדם או במאוחר. רוחנו הנכספת לאינסופי ולאלמוות, יכולה למצוא את סיפוקה רק בנצחי, כיוון שהיא עצמה נצחית!

אל לנו לדמות בשום מקרה, שהיוגים חמוצי פנים הם וחיים בעולם אחר. הם פשוט, גברים ונשים שנרפאו מכל מחלות הרוח והגוף – אנשים בריאים לחלוטין! הם התגברו על כל הצרות, הבעיות והייסורים הארציים. הם חופשיים ממרירות, מיהירות פגועה, מגאוות שווא, משאפתנות, מקנאה ומתשוקה בלתי מסופקת לעושר. אם כן מדוע יהיה עליהם להיות כעוסים או חמוצים? בהכירם את מכלול חולשות האנוש, יש להם חוש הומור מהנה ביותר, ובמצב רוחם העליז הם מקרינים חדווה ואושר טהורים לכל הסובב אותם. ההודי הגדול, הקדוש ראמאקרישנה, שם לב לכמה מתלמידיו שהיו להוטים להיות "קדושים" ולא נראו לו מאושרים. הוא אמר להם בפשטות: "ילדי, אל תטעו בארשת פנים חמוצה ותייחסו לה קדושה!"

בכל הדורות והמקומות נותרה היוגה כפי שהיא, מהיותה מבוססת על חוקי הטבע הבלתי משתנים. היא ישימה במערב בדיוק כמו במזרח. אותם תרגילי האתה יוגה להשגת בריאות פיזית ונפשית, מתורגלים שווה בכל מקום ברחבי העולם. אך בני אדם שהשיגו דרגה מתקדמת של יוגה, והפכו לכן ל"יוגים" אמיתיים, נדירים הם וניתן למוצאם בהודו וטיבט, רק לעיתים נדירות.

בהודו ובמקומות אחרים ברחבי העולם, היו תמיד ותמיד יהיו מחפשי אמת, שעם שומעם את הקול הפנימי, עוזבים הם את בתיהם, כדי ללכת בעקבות הקריאה הפנימית. יערות בראשיתיים והרי ההימליה הנישאים, הם מקומות המשכן המתאימים ביותר לבתי ספר ליוגה. לאנשים שגברו על גופם הופך האשראם לבית, שהם חיים בו לפי חוקי היוגה. בסבלנות ובהתמדה ללא גבול מתאמנים הם בתרגיליהם, עד שמגיע לבסוף היום הגדול, כאשר מתמוטטות חומותיה המגבילות של התודעה האנושית, והם חווים את אושר ההתמזגות עם הנצחי. אז, כשהפכו מבני תמותה לבני אלמוות, מקדישים הם את עצמם לשירות העולם, בשמה הקדוש של האהבה, החוכמה והאמת.

כדי להגיע לדרגה זו, נדרשות שנות עבודה רבות, אך הזמן אינו מהווה גורם בעיני בעלי תודעה אלו. הם יודעים שבדרך היוגה לא נעשה אף צעד לשווא. מה שאינם מסוגלים להשיג בחיים אלה, ישיגו הם בחיים מאוחרים יותר, בתנאי שיעשו כל שביכולתם יום אחר יום, כדי לזכות בהגשמת מטרתם.

כילד צעיר ומתבגר, באתי תחת הדרכתו של מורה דגול. ילדותי חלפה עלי בייסורים מתמשכים שבאו לי ממספר הפרעות גופניות, עם תקווה קלושה להחלים מהם אי פעם. מורי, מוהאן סינג, לקחני אל היער והחל להדריכני שם, בסבלנות ובאהבת אין קץ. הוא לימדני כיצד לחזק ולבנות את גופי, את עצמי, רק באמצעות הדרכת התודעה, מבלי שיכביד על לבי החלש בתרגילי התעמלות נמרצים.

לא הייתי מסוגל ממילא לבצע תרגילים כאלה. מורי לימדני את משמעותם הפנימית של תרגילי היוגה, את הפיכת הגוף למודע, את מסתרי חוט השדרה, וכיצד להביא את הכוחות החיוביים והשליליים לכלל שיווי משקל – בקיצור, הוא לימדני כיצד להשיג בריאות מושלמת, תוך הנחייתי קדימה לתוך מהות חיי הרוח.

התחלתי להתוודע לתעלומות הפנימיות ביותר של עצמי ושל העולם, להבין את האני האלוהי בן האלמוות, ולהעריך את מקום משכנו, את מכשירו המופלא – הגוף האנושי. מורי לימדני את פלאי הטבע, והובילני בנתיב המוביל להגשמה עצמית וגאולה. תמיד אזכור אותו באהבה והכרת תודה אינסופיים, על שעמד לצידי כאב, במאבקים הגופניים והרוחניים הקשים שנאלצתי לנהל בדרך, ממש כשם שיהיה חייב לעשות כל אחד, העומד על דעתו להשגת שלווה פנימית. הוא החל להשיבני אל עצמי ברוח אצילית, והראה לי, שהנתיב היחיד המוביל אל החרות הוא: התעלות האדם מעל לתשוקותיו הגופניות, והפיכתו לאחד עם עצמו האלוהי, הרוחני. עצמאי מתלות באדם אחר ובכל דבר, כמו השמש, אינו מצפה לעזרה מאיש ואינו חייב לאיש דבר. הוא עצמו הינו, המקור הנובע היחיד והנצחי של החיים: התחייה, האלמוות, החיים עצמם.

באדיבות "חדקרן הוצאה לאור"