ספר ההיסטוריה צהוב הדפים של הודו מכיל קטע מעורפל, שאותו השתדלתי להבהיר למען הקורא המערבי. מטיילים שביקרו כאן קודם שבו לביתם שבאירופה כשבפיהם סיפורים מוזרים על פאקירים הודים, וגם המטיילים בימינו מביאים עימם לעיתים סיפורים דומים.

מהי האמת המסתתרת באגדות המספרות לנו על אותם אנשים מסתוריים, הנקראים יוגים בפי אחדים ופאקירים בפי אחרים? מהי האמת מאחורי הרמזים על כך שבהודו קיים ידע עתיק יומין, המבטיח לאלה הנוהגים על פיו התפתחות בלתי רגילה של כוחות מנטליים? יצאתי למסע ארוך בחיפוש אחר התשובות, והעמודים הבאים מסכמים את אשר חוויתי, כתבתי ותיעדתי.

אני אומר "מסכמים", משום שהזמן והמקום המועטים שעמדו לרשותי אילצו אותי לספר על יוגים אחדים, אף שפגשתי רבים. מסיבה זו בחרתי לספר על אלה מהם שעיניינו אותי ביותר, ונראה לי שהיו מעוררים את עניינו של הקורא המערבי.

שמועות רבות על אנשים קדושים, בעלי חוכמה עמוקה וכוחות על־טבעיים, עשו להן כנפיים. רבים יצאו למסעות מפרכים ובילו ימים תחת שמש יוקדת ולילות ללא שינה בחיפוש אחריהם; אך אלה שמצאו התגלו כשוטים בעלי כוונות טובות, משועבדים לכְתָבים קדושים, בורים המסתתרים מאחורי מסכות מכובדות, קוסמים רודפי בצע, להטוטנים עלובים או נוכלים מתחסדים. למלא את מחברתי בסיפורים על אנשים אלה – זו משימה חסרת ערך לקורא וחסרת טעם עבורי. לא אַלאֶה את הקורא בסיפורים מסוג זה.

אוכל לומר, במלוא הענווה, כי זכיתי להכיר אותו פן נסתר של הודו אשר מטיילים אחרים ראו רק לעיתים נדירות, ולעיתים נדירות עוד יותר גם הצליחו להבין. מבּין תושביה האנגלים של ארץ רחבת ידיים זו, מעטים מאוד טרחו ללמוד את הנושא, ומתוכם בודדים בלבד היו פתוחים מספיק כדי לחקור אותו לעומק ולהציג את ממצאיהם, משום שהכבוד הרשמי חייב להישמר בקפידה. לכן, אותם אנגלים שכתבו על הנושא נתקלו בספקנות גלויה, שמטבעה גרמה להודים בעלי ידע מעמיק להירתע מלדון בו עם זרים, וכך הפכו מקורות מידע רבים לבלתי נגישים. ברוב המקרים היתה לאדם המערבי רק היכרות חלקית עם היוגים, אם בכלל, ובוודאי לא עם הנעלִים שביניהם. אלה האחרונים מהווים כיום קבוצה מצומצמת ביותר אפילו בארץ מוצאם. הם נדירים ביותר, מסתירים את כשרונותיהם האמיתיים מעיניים זרות ומעדיפים להעמיד פנים שאינם יודעים דבר. בהודו, טיבט וסין הם נוהגים להיפטר מהתייר המערבי המקרי, הפולש לפרטיותם, על ידי לבישת ארשת מתוחכמת של חוסר חשיבות ובורות. ייתכן שהיו מוצאים משמעות כלשהי במשפטו של אמרסון, "להיות גדול פירושו להיות בלתי מובן", אינני יודע. מכל מקום, רובם מתבודדים ואינם מעוניינים להתערב בין הבריות. אפילו כאשר נפגשים עימם, אין הם נוהגים לשבור את שתיקתם אלא לאחר תקופה של היכרות. לכן, מעט מאוד נכתב במערב על אודות חייהם התמוהים של היוגים, וגם המעט הזה נשאר מעורפל.

אמנם קיימים תיעודים של כותבים ממוצא הודי, אך יש לקרוא בהם בזהירות רבה. עובדה מצערת היא שההינדים חסרים כל גישה ביקורתית בעניינים מסוג זה, ונוטים לערבב שמועות עם עובדות בלי להפריד ביניהן. לכן, כתבים אלה אינם בעלי ערך תיעודי רב. כשהבחנתי במסך התמימות המכסה עיניים מזרחיות כה רבות, הודיתי לאל על ההכשרה המדעית שקיבלתי במערב, ועל גישת השכל הישר שאותה פיתחתי במהלך הניסיון העיתונאי שלי. תחת האמונות הטפלות המזרחיות קיים בסיס עובדתי, אך דרושה ערנות רבה על מנת לחשוף אותו. בכל אשר הלכתי נאלצתי לפקוח עין ביקורתית אך לא עוינת. אלה שקלטו את ההתעניינות שלי במסתורי ובמופלא בנוסף לעניין הפילוסופי, הוסיפו קישוטים ועיטורים כיד הדמיון לעובדות המעטות שהיו בידיהם. רבים לא היססו להפליג בהגזמות עוצרות נשימה. יכולתי לבזבז את זמני בניסיון ללמדם שהאמת חזקה מספיק ויכולה לעמוד על רגליה בזכות עצמה, אך היו לי דברים אחרים לעשות. אני מרוצה מן העובדה שהעדפתי לרכוש את הידע שלי על פלאי המזרח ממקור ראשון, בדיוק כפי שאני מעדיף את חוכמת התנ"ך על פני בורותם של הפרשנים השונים. בתוך ערב־רב של אמונות טפלות אוויליות, מתחזים שאי אפשר להאמין להם ויומרות עתיקות יומין, חיפשתי אחר האמת אשר תעבור את המבחנים החמורים שחקירות יסודיות יעמידו בפניה. אני מחמיא לעצמי, אך משוכנע שלעולם לא הייתי מסוגל לעשות זאת אלמלא כָּלַל אופיי המורכב שתי תכונות שבדרך כלל נמצאות במאבק זו בזו – ספקנות מדעית ורגישות רוחנית.

קראתי לספר זה "מסעות בהודו המסתורית", מכיוון שמסופר בו על אותה הודו אשר הוסתרה, במשך אלפי שנים, מעיניהם הפולשניות של זרים, ואשר שמרה על עצמה סגורה ומתבדלת, עד כדי כך שכיום לא נותרו ממנה אלא שרידים בלבד, וגם אלה נעלמים במהירות. הדרך שבה דאגו היוגים לשמור את הידע שלהם בחוגים מצומצמים יכולה להתפרש בימינו הדמוקרטיים כאנוכית, אך הדבר עוזר להבין את מה שנראה כהיעלמותם ההדרגתית מעל בימת ההיסטוריה. אלפי אנגלים חיים בהודו ומאות מבקרים בה מדי שנה, ועדיין רק מעטים מאוד יודעים על מה שיתגלה יום אחד כאוצר, שאת ערכו העצום עבור האנושות אין להשוות לערך הפנינים ואבני החן המיובאות מהודו באוניות. מעטים עוד יותר טרחו לערוך מסעות חיפושים אחר המורים הגדולים ליוגה,[1] ובוודאי לא יימצא אפילו אנגלי אחד מתוך אלף שיהיה מוכן להשתחוות אפיים לפני אדם כהה־עור וערום למחצה באיזו מערה מרוחקת או בחדר מלא תלמידים. המבנה החברתי של הודו, המכתיב חלוקה לכיתות ולמעמדות, יצר מחסומים בלתי נמנעים הקובעים נורמות התנהגות. לכן, אנגלי אשר ימצא עצמו לפתע עומד מול מורה רוחני מקומי במערה, הרחק מאזור מגוריו שבאחד הרבעים הבריטיים, ירגיש, קרוב לוודאי, שלא בנוח במעמד זה, ויתקשה להבין או לקבל את אשר ישמע, גם אם הוא אדם בעל אופי נדיב ואינטלקט מפותח.

עם זאת, לא הייתי מאשים את התושב האנגלי בהודו – בין אם הוא חייל, עובד ציבור, איש עסקים או תייר – בכך שבשל גאוותו אין הוא מוכן לשבת לרגלי היוגי. מלבד העניין של שמירת היוקרה הבריטית (הליך חשוב ובלתי נמנע לכל הדעות), מפגש עם אותם הודים המכונים אנשים קדושים הוא מהסוג שיכול להיות דוחה יותר מאשר מושך, כך שאין זה הפסד כלל להימנע מלהכירם. אף על פי כן, חבל שלאחר שהות רבת שנים בהודו עוזבים רוב האנגלים כשאין להם מושג, שלא באשמתם, על המתרחש במוחם של חכמים מקומיים.

אני זוכר בבירור ראיון שהעניק לי אנגלי קוקְני בצילהּ של מצודת האבן הענקית של טריכונופולי. למעלה מעשרים שנה הוא החזיק במשרה בכירה בנתיבי הרכבת של הודו. הִמטרתי עליו שאלות על חייו בארץ חרוכת שמש זו, ולבסוף, כבדרך אגב, שאלתי את השאלה החביבה עלי: "האם פגשת יוגים?"

האיש הביט בי במבט ריקני והשיב:

"יוגים? מה זה? סוג של חיה?"

ניתן היה לסלוח על בורות כזו, אלמלא חי איש זה בהודו עשרים ושש שנים. עבורי היתה התייחסותו סימן לחיי שלווה מאושרים בתוך בועה סגורה. הנחתי לו להישאר בבועתו באין מפריע.

במסעותי בין העמים השונים המיישבים את הינדוסטן הנחתי את גאוותי בצד. התייחסתי אליהם בהבנה ובאהדה, משוחרר מדעות קדומות; התייחסתי לאופיו של אדם ולא לצבעו. כל חיי חיפשתי אחר האמת, והייתי מוכן לקבל את מה שהיא מביאה עימה. בזכות כל אלה הריני מסוגל לכתוב ספר זה. פילסתי את דרכי בין המוני שוטים, בעלי אמונות טפלות וכאלה המתהדרים בתואר פאקירים, רק כדי לשבת לבסוף לרגליהם של חכמים אמיתיים וללמוד ממקור ראשון את התורה האמיתית של היוגה.

ישבתי במקום מושבם של מתבודדים בעודי מוקף פרצופים חומים ומקשיב לניבי־שפה משונים. ביקשתי למצוא את האנשים המרוחקים והמתבודדים האלה, את טובי היוגים, והקשבתי בענווה לדבריהם בעלי המשמעות הנסתרת. שוחחתי שעות עם הברהמינים המלומדים של בָּנארס על שאלות נצחיות של אמונה ופילוסופיה – שאלות שייסרו את נפשו של האדם והטרידו את ליבו מאז החל לחשוב. מדי פעם עצרתי והרשיתי לעצמי להשתעשע בחברתם של קוסמים, להטוטנים או עושי נפלאות למיניהם, ומקרים מוזרים נקרו בדרכי.

רציתי לאסוף עובדות אמיתיות על היוגים של היום בדרך של מחקר ממקור ראשון. אני גאה על כך שנסיוני העיתונאי עזר לי לקבל את המידע שחיפשתי בזמן קצר יחסית; בכך ששעות הכתיבה ליד שולחן המערכת הפכו אותי לביקורתי ללא סייג בכל הנוגע להפרדת העיקר מן הטפל; בכך שמקצועי איפשר לי לבוא במגע עם אנשים ונשים בני מעמדות חברתיים שונים, מפּושטי־יד לובשי סחבות ועד למיליונרים, והֵקֵל עלי לנוע בין המוני האדם הרבגוניים של הודו, שביניהם חיפשתי אחר אותם אנשים מיוחדים – היוגים.

מאידך, חיַי הפנימיים היו מנותקים ומרוחקים מהנסיבות החיצוניות. חלק גדול מזמני הפנוי ביליתי בלימוד ספרים עתיקים ובניסויים פסיכולוגיים מן הפחות ידועים, והתעמקתי בנושאים שהיו עטופים תמיד בהילה של מסתורין, ולכל אלה יש להוסיף את המשיכה הטבועה בדמי אל כל הקשור במזרח. נפשי נשבתה בקסמי המזרח עוד בטרם ביקרתי שם לראשונה. כך הגעתי לחקר ספרי הקודש של אסיה ולכתבים מעמיקים המכילים את מחשבותיהם של חכמיה ואת פרשנותם של מלומדיה, ככל שהתרגום האנגלי היה בר־השגה.

ההתנסויות הכפולות התגלו כבעלות ערך רב. הן לימדו אותי לעולם לא להניח לאהדה שיש לי כלפי השיטות האוריינטליות לחקר סודות החיים לחתור תחת שאיפתי המדעית להגיע לעובדות באופן ביקורתי ובלתי משוחד. ללא אהדה זו, לעולם לא הייתי מגיע אל האנשים ואל המקומות שהביקור בהם לא היה עולה בדעתו של אנגלי ממוצע בהודו; ללא הגישה המדעית המדויקת הייתי יכול להימשך אל השממה של האמונה הטפלה, כפי שקרה לרבים מן ההודים, כנראה. לא קל לחבר יחד איכויות הנחשבות בדרך כלל לסותרות, אך אני, בכנות, ניסיתי למצוא איזון שפוי ביניהן. 

* 

אני מכיר בכך שלמערב אין הרבה מה ללמוד מהודו של היום, אבל אני טוען בלהט כי נוכל ללמוד רבות מן החוכמה ההודית העתיקה ומן החכמים המועטים החיים כיום. אפשר אולי להבין את התייר המערבי, העובר במסלול נסיעתו באתרים ההיסטוריים ובערים המרכזיות ואז ממהר לברוח הביתה בסלידה מן התרבות ה'מפגרת' של הודו ובחוסר הערכה כלפיה; אך יום אחד יבוא נוסע חכם יותר, כזה שלא יחפש את חורבותיהם המתפוררות של מִקדשים חסרי תועלת ולא את ארמונות השיש של מלכים הוללים שמתו מזמן, אלא את החכמים בעלי הידע שאינו נלמד באוניברסיטאות שלנו.

האם ההודים הם לא יותר מאשר בטלנים המכלים את ימיהם תחת השמש הטרופית היוקדת? הייתכן שהם לא תרמו לָעולם דבר בעל ערך בתחום העשייה או בתחום המחשבה? זר המסוגל לראות רק את הניוון החומרי ואת הרפיון השכלי של הודו אינו רואה לעומק. אילו היה ממיר יחס מזלזל ביחס של הבנה והתחשבות, יכול היה לפתוח שפתיים חתומות ודלתות נעולות.

הבה נכיר בכך שהודו נמצאת בתרדמה זה דורות, ואפילו היום מיליוני איכרים במדינה זו סובלים מבּוּרות ותפיסת החיים שלהם מהולה בדעות קדומות אוויליות ובאמונות ילדותיות, בדומה לאיכרים באנגליה של המאה הארבע־עשרה. יתר על כן, נכיר בכך שבמרכזי־הלימוד המקומיים מבזבזים חכמים ברהמינים שנים רבות בהתפלפלות חסרת תועלת בהִלכות קדוּשה ובדקויות של מטאפיזיקה, התפלפלות המזכירה למדנים של ימי הביניים. אולם, עדיין, נותר חלק קטן אך יקר ערך של התרבות המקומית – המכונה בשם הכללי יוגה – שבדרכו המיוחדת מציע לאנושות תועלת שערכּה אינו נופל מזה שמציע המדע המערבי. היוגה יכולה לקרב את גופנו למצב של בריאות, כפי שהתכוון הטבע. יש בכוחה לתת מענה לאחד הצרכים הדחופים ביותר של הציוויליזציה המודרנית – שלווה מושלמת לרוח ולנפש. היוגה יכולה להוביל אל אוצרות רוחניים נצחיים את אלה המוכנים להשקיע מאמץ ולהתמיד בדרך. אני מודע לכך שהידע הרב הזה כמעט שאינו מהווה חלק מחייה של הודו כיום, והוא שייך יותר לעברה. הידע השמור של היוגה פורח אך מעט בהודו של היום, בעוד שבעבר נראה כי היה נחלתם של מורים גדולים והופץ על ידי תלמידיהם הנאמנים. ידע עתיק זה נשמר ביראת קודש ובסודיות רבה, וייתכן שאלה מנעו את הפצתו; אינני יודע.

אם כן, לא תהיה זו טעות לבקש מהחוקר המערבי לחפש במזרח לא אחר אמונה חדשה, אלא אחר רסיסי ידע שיכולים להתווסף למצבור הידע שלנו ולהעשירו. כאשר חוקרי מזרח כמו בּוּרְנוֹף, קוֹלֶבְּרוּק ומקס מילר הופיעו מעל בימת ההשכלה והציגו בפנינו כמה מאוצרותיה הספרותיים של הודו, המלומדים האירופאים החלו להבין כי עובדי־האלילים שהתגוררו בארץ זו לא היו כה חסרי תרבות כפי שהניחו קודם בבורותם שלהם. אותם אנשי דעת, המאמינים כי מחשבת אסיה ריקה מכל תועלת עבור המערב, אינם מצביעים בכך אלא על ריקנותם שלהם. אותם אנשים 'מעשיים', המכנים בבוז את לימודי המזרח 'מטופשים', מוכיחים בעצם את צרוּת המוחין שלהם עצמם. אם העובדה (המקרית) שנולדנו באירופה ולא באסיה היא הקובעת את השקפת עולמנו, הרי שאיננו זכאים להיקרא בני תרבות. אלה הסוגרים את עולם המחשבה שלהם בפני כניסתו של כל רעיון מן המזרח – סוגרים אותו גם בפני מחשבות נעלות, אמיתות עמוקות וידע פסיכולוגי בעל ערך. כל מי שיתעמק בידע עממי עתיק מן המזרח, בתקווה למצוא כמה פניני חוכמה מיוחדת במינה ועובדות בלתי רגילות, חיפושו לא יהיה לשווא. 

* 

נסעתי מזרחה בעקבות היוגים והידע הסודי שלהם. עלתה בדעתי גם מחשבה על האפשרות להגיע להארה רוחנית ולחיים נעלים יותר, אם כי זו לא היתה מטרתי העיקרית. במסעי שוטטתי לאורך נהרותיה הקדושים של הודו – הגנגס השקט, הירוק־אפור; ג'אמונה הרחב וגוֹדָווארי הציורי. הסתובבתי לאורכה ולרוחבה של ארץ זו. הודו אימצה אותי אל ליבה, ואחרוני חכמיה ההולכים ונעלמים פתחו יותר מאשר דלת בפני הזר המערבי.

לפני זמן לא רב כל כך נמניתי גם אני עם אלה שבעיניהם המושג אלוהים לא היה אלא הזיה פרי הדמיון האנושי; אמת רוחנית היתה מעין ערפילית בעינַי, והשגחה עליונה – המצאה עבור אידיאליסטים ילדותיים. אף אני נהגתי במידה של חוסר סבלנות כלפי אלה הבונים גני־עדן תיאולוגיים ולאחר מכן מוכנים לערוך לכם שם סיור מודרך כאילו היו סוכני הנדל"ן של אלוהים. בזתי בליבי ליוצרי מה שנראה לי כתיאוריות קנאיות, עקרות וחסרות ביקורת.

ואם התחלתי לחשוב באופן שונה בעניינים מסוג זה, יכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים שניתנה לי סיבה טובה לכך. עדיין, אינני נשבע אמונים אף לא לאחת מן הדתות והאמונות המזרחיות; למעשה, את החשובות שבהן כבר למדתי וחקרתי זמן רב קודם לכן. כן הגעתי לתפיסה חדשה של האלוהי (divine). הדבר יכול להיראות כעניין אישי וחסר חשיבות, אך כמי ששייך לדור המודרני, המסתמך על עובדות מוצקות והיגיון קר, והוא חסר התלהבות בענייני דת או אמונה, אני מתייחס לכך כאל הישג בלתי מבוטל. אמונתי זו שבה על כנה לא בעקבות טיעונים משכנעים אלא הודות להתנסות בחוויות יוצאות דופן, שהן הדרך היחידה שאותה יהיה הספקן מוכן לקבל.

מי שגרם לשינוי מהותי זה שחל בדרך החשיבה שלי היה חכם־יערות צנוע, שבעבר התבודד במשך שש שנים במערה בהרים. מאוד ייתכן שהאיש לא היה עובר את בחינות הבגרות אצלנו, אך איני מתבייש להביע מעל דפי ספר זה את הכרת התודה העמוקה שלי אליו. קיומם של חכמים מסוג זה, מן הראוי שיזַכֶּה את הודו בתשומת ליבם של אנשי מערב אינטליגנטיים. חייה הרוחניים המסתוריים של הודו עדיין קיימים, אף כי נדמה שהם מוסתרים תחת גלי הסערות הפוליטיות העכשוויות. אני ניסיתי לספק עדות אמינה על אותם גדולי רוח אשר הגיעו אל הכוח והשלווה שאליהם אנו, בני התמותה הקטנים, כה משתוקקים.

הייתי עֵד לדברים נוספים, מופלאים ומסתוריים, וגם הם מתוארים בספר. עכשיו, כאשר אני יושב ומדפיס את סיפורי, מוקף באווירה הפרוזאית של אנגליה הכפרית, אני מתקשה להאמין שהדברים אכן התרחשו. ובאמת, אני תוהה על התעוזה שלי לפרושׂ את סיפורי בפני קהל הקוראים הספקן; אולם אינני מאמין שאותם רעיונות חומריים השולטים כיום בעולם, הם שיישארו לכל הזמנים. כבר עתה ניתן לחוש בסימנים נבואיים המצביעים על שינוי עתידי במחשבה. עדיין, בכנות, אינני מאמין בניסים וכך גם רוב בני דורי, אך אני מאמין שהידע שלנו על חוקי הטבע אינו מושלם, וכאשר טובי המדענים יתקדמו בְּחקר הלא־נודע ויגלו כמה חוקים נוספים, אזי נהיה כולנו מסוגלים לעשות דברים שכיום הם בגדר ניסים.