לכל אשר נפנה בניסיונותינו להבין את הדברים כהווייתם, אם נרחיק לכת מספיק בניתוח הדבר, נמצא שלבסוף אנו מגיעים למצב מוזר הנראה כסתירה, למשהו שההיגיון שלנו אינו יכול לקבלו, אך עדיין הוא עובדה.

נתבונן על כל דבר שהוא בטבע. אנו יודעים כי הוא סופי, אך ברגע שאנו מתחילים לנתח אותו, אנו מובלים אל מעבר לגבולות ההיגיון שלנו, ומוצאים כי אין כל דרך להגיע אל קצה כל האיכויות שלו, האפשרויות שלו, הכוחות שלו והיחסים שלו עם סביבתו. הוא הופך לאינסופי.

קחו אפילו פרח פשוט. אין ספק שהוא סופי. אך מי הוא זה שיגיד כי הוא יודע כל שניתן לדעת על פרח זה? לאיש אין אפשרות למצות את כל הידע הקיים לגבי הפרח. הפרח הפך לאינסופי. אותו פרח שבתחילה היה סופי.

קחו גרגר של חול. נתחו אותו. אנו מתחילים בהנחה כי הוא סופי, ולבסוף אנו מגלים שאין זה כך, למעשה הוא אינסופי, הכול אותו דבר, הסתכלנו עליו כעל דבר סופי. התייחסנו גם אל הפרח באופן דומה, כדבר סופי.

כך, עם כל מחשבותינו וניסיוננו, הפיזי והמנטלי, אנו עשויים לחשוב בתחילה, בטווח מצומצם, ולתפוס את אותם הדברים כקטנים, אך מהר מאוד הם חומקים מתחום הידע שלנו וצוללים אל מעמקי האינסוף, והדבר המופלא והראשון שמורגש או נתפס, הוא אנו עצמנו. גם אנו חלק מאותה הדילמה לגבי הקיום. אנו קיימים. אנו רואים כי אנו ברואים סופיים. אנו חיים ומתים. האופק שלנו צר. אנו כאן, מוגבלים, עומדים בפני היקום המקיף אותנו מכל עבר. הטבע יכול לנפץ אותנו אל מחוץ לקיום בן רגע. הגופות הקטנים שלנו בקושי מוחזקים כיחידה אחת, מוכנים להתפרק לחתיכות בהתראה של שנייה. אנו יודעים זאת. כמה חלשים אנחנו בתחום העשייה! רצוננו מסוכל בכל פניה. כל כך הרבה דברים אנו רוצים לעשות, וכמה מעט מהם אנו אכן יכולים לעשות! אין כל גבול לרצונותינו. אנו יכולים לרצות כל דבר, לחשוק בכל דבר, אנו יכולים להתאוות להגיע עד לכוכבים. אך כמה מעטות הן שאיפותינו הבאות לידי מימוש. הגוף לא ירשה זאת. ובכן, הטבע פועל כנגד מימוש רצונותינו. אנו חלשים.

מה שנכון לגבי הפרח, לגבי גרגר החול, לגבי העולם הפיזי ולגבי כל מחשבה, נכון פי מאה יותר לגבי עצמנו. אנו שרויים באותה דילמה של קיום, בהיותנו סופיים ואינסופיים בו בזמן. אנו כגלים באוקיינוס; הגל הוא האוקיינוס ובה בעת הוא אינו האוקיינוס. אין כל חלק של הגל עליו אינך יכול לומר "זהו האוקיינוס". השם "אוקיינוס" מתייחס לגל ובאופן שווה לכל חלק אחר של האוקיינוס, ובכל זאת הוא נפרד מן האוקיינוס. כך, בתוך האוקיינוס האינסופי של הקיום אנו משולים לאדוות הגלים. ברגע שאנו רוצים באמת לתפוס את עצמנו, איננו יכולים – הפכנו לאינסופיים.

אנו כמי שמהלכים בחלומות. החלומות הם טובים בזמן החלימה, אך ברגע בו אתה רוצה לתפוס אחד מהם, הוא נעלם. מדוע? לא מכיוון שהייתה זו בדיה, אלא מכיוון שהבנת החלום היא מעבר לכוחם של ההיגיון ושל האינטלקט. כל דבר בחיים אלה הוא כה נרחב, עד כי האינטלקט הינו לא-כלום בהשוואה אליו. אותו הדבר מסרב להיכבל לחוקי האינטלקט! הוא צוחק לכבלים בהם מנסה האינטלקט לכפות אותו. וכאשר מדובר בנשמת האדם, ניתן להכפיל זאת פי אלף. "אנו עצמנו" – זהו המסתורין הגדול ביותר של היקום.

כמה נפלא כל זה! הבט על העין האנושית. באיזו קלות ניתן להרוס אותה, ועדיין השמשות הגדולות ביותר, קיימות רק בשל עיניך הרואות אותן. העולם קיים שכן עיניך מאשרות כי הוא קיים. חשוב על המסתורין הזה! העיניים הקטנות והאומללות הללו! אור חזק או סיכה יכולים להרוס אותן. ובכל זאת מנועי ההרס החזקים ביותר, האסונות העוצמתיים ביותר, צורות הקיום המופלאות ביותר, מיליוני שמשות, כוכבים, ירחים וכדור הארץ – קיום כולם תלוי, וחייב לקבל אישור משני הדברים הקטנים הללו!! הן אומרות, "טבע – אתה קיים", ואנו מאמינים כי הטבע קיים. כך גם שאר החושים.

מהו זה? היכן היא החולשה? מי הוא החזק? מהו גדול ומהו קטן? מהו גבוה ומה נמוך, בתלות ההדדית המופלאה הזו של הקיום, בו האטום הקטן ביותר הכרחי עבור קיומו של השלם? מיהו דגול ומי חסר חשיבות? כל אלה הם מעבר ליכולתנו לגלות! ומדוע? שכן דבר אינו גדול ודבר אינו קטן. כל הדברים חדורים באותו האוקיינוס; המציאות שלהם היא אותו האינסוף; וכל מה שנמצא על פני השטח הוא אינסוף גם כן. העץ הוא אינסופי; כך גם כל מה שאתה רואה או חש – כל גרגר של חול, כל מחשבה, כל נשמה, כל דבר קיים הוא אינסופי. אינסוף הוא סופיות וסופיות היא אינסוף. זהו הקיום שלנו.

כעת, כל זה יכול להיות נכון, אך התחושות הללו לגבי האינסוף, מתקיימות בעיקר בתת המודע. זה לא ששכחנו את טבענו האינסופי: איש לעולם אינו יכול לעשות זאת. מי יכול לחשוב כי הוא עלול להיכחד באחד מן הימים? מי יכול לחשוב כי הוא עתיד למות? איש אינו יכול. יחסינו אל האינסוף פועל בתוכנו באופן בלתי מודע. במובן מסוים, על כן, אנו שוכחים את הווייתנו האמיתית, ומכאן נובעת האומללות כולה.

בחיי המעשה היום יומיים, אנו נפגעים מדברים קטנים; אנו משתעבדים על ידי אנשים קטנים. סבל מגיע כי אנו חושבים שאנו סופיים – שאנו קטנים. ועדיין, כמה קשה לנו להאמין כי אנו ישויות אינסופיות! במרכזם של כל האומללות והצרות הללו, כשדבר פעוט עלול לערער את שיווי המשקל שלי, זו חייבת להיות משימתי – להאמין כי אני אינסופי. זוהי עובדה. באופן מודע או בלתי מודע אנו כולנו מחפשים אחר אותו הדבר האינסופי; אנו תמיד מחפשים אחר אותו החופש.

מעולם לא היה גזע אנושי שלא החזיק באמונה כלשהי או שלא עבד סוג כלשהו של אל או של אלים. השאלה, האם אותו אל או אלים קיימים או לא – מעולם לא נשאלה. אך מהו הניתוח של תופעה פסיכולוגית זו? מדוע כל העולם מנסה למצוא, או מחפש אחר אלוהים? מדוע? מכיוון שעל אף כל הכבלים הללו, על אף הטבע ועל אף האנרגיה העצומה של חוקיות הכותשת אותנו מטה, על אף שהחוקיות הזו אינה מאפשרת לנו לעולם לפנות לצד כשלהו – לא חשוב לאן נלך, או מה נרצה לעשות, פעולותינו מסוכלות על ידה בכל מקום – על אף כל זאת, נשמת האדם לעולם אינה שוכחת כי היא חופשיה ולעולם מבקשת אחר חופש זה.

החיפוש אחר החופש הוא חיפושן של כל הדתות, בין אם הן מודעות לכך ובין אם לאו, בין אם הן מנסחות זאת באופן נהיר או לקוי, הרעיון קיים שם. אפילו האדם הנמוך ביותר או הבור ביותר, מחפש אחר משהו בעל כוחות הגוברים על חוקי הטבע. הוא רוצה לראות שד, רוח רפאים, אל - מישהו היכול לשעבד את הטבע, מישהו שעבורו הטבע אינו כל-יכול ושעבורו אין כל חוק. "הו ,אחר מישהו היכול להשתחרר מן החוק!" זוהי הזעקה המגיעה מלבו של האדם. אנו תמיד מחפשים אחר מישהו שיפרוץ את החוק. המנוע הנחפז נוסע במהירות רבה על פסי הרכבת; התולעת הקטנה מזדחלת הצידה מן הדרך. אנו מיד אומרים, "המנוע הוא חומר מת, מכונה; התולעת חיה" מכיוון שהתולעת ניסתה להיחלץ מן החוק. המנוע, עם כל כוחו ועוצמתו, לעולם לא יכול לצאת או לפרוץ את החוק. הוא נוצר לדהור לכל כיוון בו ירצה האדם, ואין הוא יכול לפעול אחרת; אך התולעת, קטנה וזעירה ככל שהייתה, ניסתה להיחלץ מן החוק ולחמוק מהסכנה. היא ניסתה להגן על עצמה כנגד החוק, לעמוד על זכותה לחופש. שם היה הסימן העתידי לאלוהות בתוכה.

בכל מקום אנו רואים את התביעה הזו לחופש, לחירותה של הנשמה. זה משתקף בכל דת בצורה של אלוהים או אלים; אך עבור אלה שעודם רואים את האל מחוץ להם - כל זה עדיין חיצוני. האדם החליט כי הוא לא כלום. הוא פחד מכך שלעולם לא יוכל להיות חופשי, ולכן הלך לחפש אחר מישהו, מחוץ לטבע, שהוא חופשי. בהמשך הוא חשב כי ישנן ישויות חופשיות רבות מאוד ובהדרגה הוא מיזג אותן לאל אחד שהוא אלוהי האלים ואדון האדונים. אפילו זה לא סיפק אותו. הוא הגיע מעט קרוב יותר אל האמת, ובהדרגה מצא כי כל מה שהיה הוא, האדם, היה קשור באופן כלשהו עם אותו אלוהי האלים, אותו אדון האדונים. הוא מצא כי הוא, על אף שתפס עצמו ככבול, שפוף וחלש, היה באופן כלשהו קשור לאותו אלוהי האלים. אז חזיונות נגלו לפניו; מחשבה התעוררה והידע החל לצמוח. הוא החל להתקרב יותר ויותר לאותו האלוהים, ולבסוף גילה כי אלוהים וכל האלים, שכל התופעה הפסיכולוגית הזו הקשורה בחיפוש אחר נשמה חופשיה כל-יכולה, הייתה רק השתקפות של הרעיון שלו באשר לעצמו. ואז הוא גילה שאין זו רק אמת ש"אלוהים יצר את האדם בדמותו" אלא ישנה אמת נוספת והיא שהאדם יצר את אלוהים בדמותו שלו. זה מה שהוביל לרעיון של חופש אלוהי. הישות האלוהית הייתה תמיד בפנים, קרובה מכל. הוא, אותו חיפשנו תמיד מחוץ לנו ולבסוף מצאנו כי הוא שוכן בליבנו.

אולי אתה מכיר את הסיפור על האיש, שטעה לחשוב כי פעימות ליבו שלו הן דפיקות על דלת ביתו. הוא הלך אל הדלת ופתח אותה, אך לא מצא שם איש, ועל כן שב למקומו. שוב נדמה היה לו כי הוא שומע נקישות, ושוב לא היה שם איש. רק אז הבין שהיו אלה פעימות ליבו, אותן פירש בטעות כנקישות על הדלת. באותו האופן, האדם, לאחר חיפושיו, מוצא שאותה חירות אינסופית, אותה מיקם בדמיונו כל הזמן בטבע שמחוץ לו, היא למעשה הטבע הפנימי שלו, נשמתן הנצחית של הנשמות כולן. מציאות זו, היא הוא עצמו.

כך, לבסוף, הוא מכיר בדואליות המופלאה של היקום: הסובייקט הוא אינסופי וסופי כאחד - הישות האינסופית היא גם אותה הנשמה הסופית. האינסופי נתפס, כביכול, ברשת האינטלקט, ולכאורה מתבטא כישויות סופיות, אך המציאות נותרת ללא שינוי.

זהו, על כן, ידע אמיתי: נשמת הנשמות שלנו, המציאות השוכנת בתוכנו, היא זו שאינה משתנה, נצחית, מבורכת תמיד, חופשיה תמיד. זוהי הקרקע היציבה, היחידה, עליה אנו יכולים להישען.

זהו אם כן, סופו של כל מוות, ותחילתה של כל אלמותיות, סופה של כל אומללות. והוא אשר רואה את האחד בין כל הרבים, את האחד הבלתי משתנה ביקום זה של שינויים, הוא הרואה אותו כנשמת נשמתו, הוא זה שיזכה לשלווה נצחית – הוא ולא אחר.

במרכזם של מעמקי האומללות וההשפלה, הנשמה שולחת קרן של אור, והאדם מתעורר ומוצא כי מי שהוא באמת, לעולם לא יאבד. לא, איננו יכולים לעולם לאבד את מה שהוא באמת שלנו. מי יכול לאבד את היותו? מי יכול לאבד את קיומו? אם אני טוב, ראשית ישנו קיום ורק אחר כך הוא נצבע בצבעי איכותו של הטוב. אם אני מרושע, ראשית ישנו קיום ורק אחר כך הוא נצבע באיכותו של הרוע. הקיום הוא ראשון, אחרון ותמידי; הוא לעולם אינו אובד, אלא נוכח תמיד.

לפיכך, יש תקווה לכולם. איש אינו יכול למות; איש אינו יכול להיות מושפל לנצח. החיים אינם אלא מגרש משחקים, ואין זה משנה עד כמה גס המשחק, כמה מכות נקבל, ועד כמה חבוטים שלא נהיה, הנשמה שם והיא לעולם אינה נפגעת. אנו עד כדי כך אינסופיים.

כך שר חסיד הוודנטה: "מעולם לא היה בי פחד ולא ספק, המוות מעולם לא פגש בי. מעולם לא היו לי אם או אב: שכן מעולם לא נולדתי. היכן הם אויביי? שכן אני הוא הכל. אני הוא הקיום המוחלט, הידע המוחלט והאושר המוחלט. אני הוא זה. אני הוא זה. כעס, תשוקה, קנאה, מחשבות רעות וכל הדברים הללו מעולם לא נגעו בי, שכן אני הוא הקיום המוחלט, הידע המוחלט, האושר המוחלט. אני הוא זה. אני הוא זה."

זוהי התרופה לכל המחלות, זהו הנקטר המרפא אף ממוות. הנה אנו בעולם זה, והטבע שלנו מתמרד. אך הבה נחזור: "אני הוא זה. אני הוא זה. אין בי כל פחד, לא ספק, לא מוות. אין לי לא מין, לא דת ולא צבע. איזו דת יכולה להיות לי? איזו כת היא זו, אליה עליי להיות שייך? איזו כת יכולה לאחוז בי? אני בכל הכתות!"

אין זה משנה עד כמה מתמרד הגוף ועד כמה המאנאס מתמרד, במרכזה של האפלה העמוקה ביותר, במרכזם של הייסורים המענים ביותר ובייאוש הכבד ביותר, חזור על כך פעם, פעמיים, שלוש ולתמיד: האור מגיע לאט ובעדינות, אך לבטח יגיע!

פעמים רבות הייתי במלתעותיו של המוות, תשוש לחלוטין; גווע ברעב; רגליי פצועות; ימים על ימים שמזון לא הגיע אל פי ורגליי לא נשאוני אף לא צעד אחד נוסף. הייתי קורס תחת עץ, וחיי היו נדמים כדועכים. לא יכולתי לדבר, יכולתי אך בקושי לחשוב, אך לבסוף הכרתי הייתה שבה אל הרעיון: "אין בי לא פחד, לא מוות; לעולם איני רעב או צמא. אני הוא זה! אני הוא זה! הטבע כולו אינו יכול לרמוס אותי; הוא משרתי. עמוד על כוחך, אתה מלך המלכים ואל האלים! כבוש מחדש את ממלכתך האבודה! קום ולך ואל תעצור!" והייתי מתרומם, מחוזק, והנה אני כאן היום - חי. כך, בכל פעם שמגיעה החשיכה, הכרז על מציאות זו וכל דבר אשר שולל אותה - עליו להיעלם. שכן, אחרי הכל, כל זה הוא רק חלום. גם אם הקשיים מיתמרים כהרים, עגומים ונוראיים, הם אינם אלא מאיה – אל תפחד – ניתן לגרש אותה. רמוס אותה, והיא תיעלם. דרוך עליה, והיא תמות. אל תפחד. אל תחשוב על מספר הפעמים בהם נכשלת. אין זה חשוב. הזמן הוא אינסופי. המשך קדימה: חזק את עצמך שוב ושוב והאור יהיה חייב להפציע. אתה יכול להתפלל לכל אחד שנוצר אי פעם, אך מי יבוא לעזרתך? ומה עם השביל המוביל אל המוות? ממנו לא ידוע על איש שחמק. עזור לעצמך להיחלץ בכוחות עצמך. איש מלבדך לא יוכל לסייע לך, חברי. שכן אתה לבדך הוא אויבך הגדול ביותר, אתה לבדך הוא חברך הקרוב ביותר. אחוז ב'עצמי' אם כך. עמוד על שלך. אל תפחד. במרכזם של כל הייסורים ושל כל החולשות, תן ל'עצמי' לזרוח, חיוור ובלתי נתפס ככל שיהיה בתחילה; אתה תאסוף את האומץ, ולבסוף, כמו אריה, תשאג "אני הוא זה! אני הוא זה!" "אני איני גבר, איני אישה, איני אלוהים ואיני שד; לא, גם לא אף אחת מן החיות, הצמחים או העצים. אני איני עני ואף לא עשיר, לא מלומד ולא בור. כל הדברים הללו מצומצמים מאוד בהשוואה למה שאני: שכן אני הוא זה! אני הוא זה! הבט בשמש, בירח ובכוכבים: אני הוא האור הקורן מהם! אני הוא יופייה של האש! אני הוא כוחו של היקום! שכן, אני הוא זה! אני הוא זה!
"מי שחושב שאני קטן - טעות בידיו, שכן ה'עצמי' הוא הכל. השמש קיימת, כי אני מצהיר על קיומה, העולם קיים כי אני מצהיר על קיומו. בלעדיי אין להם כל קיום, שכן אני הוא הקיום המוחלט, הידע המוחלט, והאושר המוחלט – תמיד מאושר, תמיד טהור, תמיד יפה. ראה, השמש היא הסיבה לראייה, אך היא עצמה מעולם לא מושפעת על ידי כל ליקוי בעיניו של איש; כך גם אני. אני פועל דרך כל האיברים, פועל דרך כל דבר, אך הטוב או הרע שבעבודה לעולם אינם נוגעים בי. עבורי אין כל חוק, אין כל קארמה. חוקי הקארמה הם בבעלותי. תמיד הייתי ואני תמיד ישנו.

"תענוגותיי האמיתיים מעולם לא היו בדברים הארציים – בבעל, אישה, ילדים, או דברים אחרים, שכן אני כמו השמיים הכחולים האינסופיים: עננים בצבעים שונים חולפים דרכי ומשחקים לרגע; הם נעים הלאה, והנה אותו הכחול הבלתי משתנה. אושר וצער, טוב ורע, עשויים לעטוף אותי לרגע, מסתירים את ה'עצמי', אך אני עדיין שם. הם חולפים להם הלאה שכן הם ברי שינוי. אני זורח, שכן איני משתנה. אם צער מגיע, אני הולך. אני לבדי אינסופי ובלתי ניתן למגע על ידי דבר. שכן אני הוא האינסוף, העצמי הנצחי והבלתי משתנה." – כך שר אחד המשוררים.

הבה נשתה מכוס זו, כוס זו המובילה אל כל מה שהוא אלמותי, אל כל מה שאינו בר שינוי. אל תפחד. אל תאמין שאנו מרושעים, שאנו סופיים, שאנו בני תמותה – אין זה נכון.

"על כך יש לשמוע, אחר כך לחשוב, ולבסוף למדוט." כאשר הידיים עובדות, על המאנאס לחזור שוב ושוב: "אני הוא זה. אני הוא זה." חשוב על כך, חלום על כך, עד שזה יהפוך לעצם מעצמותיך, לבשר מבשרך, עד שכל החלומות המזוויעים על קטנות, על חולשה, על סבל ועל רוע, ייעלמו לחלוטין, ואז לא תוכל עוד האמת להסתתר מפניך, אף לא לרגע."

למאמר באנגלית