תרגום: דיויה (שחר לב)

זהו רגע ההווה. כמה זמן נשארת ברגע ההווה ומה עשית בשביל לאבד אותו?
ניסיתי לנתח מה התרחש.

מה שנמצא קרוב מדי, קשה לנו להקדיש לו תשומת־לב. העיניים רואות הכל, אך הן לא רואות את עצמן. באותו אופן העצמיות רואה את העולם דרך ההכרה, אך הכרה אינה שבה הביתה להיות העצמיות.
איך מתגברים על הפחד?
על ידי ויתור על כל השתדלות בַּכּיוון הזה.
ברגע ההוא, שבו הפחד גדול – (מקיש באצבעות) מה לעשות?
ברגע ההוא, שבין הצמדת האצבעות לבין ההקשה, מה עשית? מאין בא צליל ההקשה? הצליל בא מפירוק ההצמדה. עשה זאת (מצמיד את האצבעות בהכנה להקשה), ואז פַּרֵק. כל מה שעשית, שמעת, ראית וקראת – לרגע אחד שכח הכל ואמור לי, מהם פניך? מה אתה רואה? לְמה אתה מגיע פשוט על־ידי פירוק?
לכלום.
זה מחזיר אותנו אל השאלה שלך: מה לעשות? פַּרק, ולאן אתה מגיע? הרווח שבין מחשבה למחשבה, הצלילה הזאת זהה לריקות. כשאתה מאושר לגמרי זה זהה לריקות. כשאתה מאושר לפגוש את אהובתך אחרי עשרים שנה, איזו מחשבה יש לך בראש? שום מחשבה.
כשאתה מוקף בריקות אתה לא צריך לעשות כלום. בשביל להיות מי שאתה, לא צריך לעשות שום דבר. שום דבר בתכלית. כדי להיעשות משהו, למשל רופא, זה כבר דבר אחר. אבל זו אינה שיבה אל הטבע האמיתי שלך. אתה נמצא כאן תמיד, אך אתה מתכחש לכך ואינך מקבל את גדולתך. כשאתה הנצח עצמו, הממשות עצמה, איך אתה יכול לומר, "אני סובל בתוך הגוף הזה"? מה תוכל לעשות בלי ’אני’? לכל מקום שתלך, מי נמצא שם? אתה לא יכול לאבד אותו אפילו כשאתה סובל. אתה אומר, "אני סובל". אדרבה, נסה לעזוב אותו. נשום עמוק, האם יש מישהו שקרוב לך יותר מ’אני’?

 

אני מרגיש פחד רב ופגיעוּת. אני מבין שהעולם הוא השלכה בלבד, אך אני מרגיש מרוסק.
הפחד הזה הוא תוצאה של ההלם הראשון של החוכמה, של האור. כאילו החדר הזה היה סגור בעשרים השנים האחרונות ופתאום אתה נכנס אליו עם פנס ביד כדי למצוא את המפסֵק. החשכה הזו התבססה במשך עשרים שנה ופתאום יש אור! בחשכה יש בילבול ומתעורר פחד מהיעלמות. אחרי עשרים שנות חשכה, כמה זמן דרוש כדי לעמוד מול האור? מה קרה? בתודעת החשכה יש פחד. כשאתה עומד מול האור, החשכה שבחדר כבר לא יכולה להתקיים. היא מסתלקת בבת אחת, לא בהדרגה. זה עשרים שנה שאתה סבור שאתה מצוי בחושך והפחד הזה כבר נטוע בך. מיליוני שנים אתה כבר חי ככה, מיליוני שנים. הפחד לעמוד מול האור הוא לא כמו פחדים אחרים. הוא פחד מפני הנצח. יש אוקיינוס נצחי של נקטר ואתה שוחה בו ונאחז בחשכה. איכשהו קיבלת דחיפה, או שהתכוננת לקפוץ בעצמך לתוך אוקיינוס האלמוות. הפחד מתעורר בָּרגע שבין עזיבת המקום החשוך לבין הקפיצה. עזבת את החשכה וטרם נגעת באור. אינך יכול לשוב על עקבותיך ועוד לא עלית אל פני השטח. ברגע הזה יש מה שניתן לכנותו בשם פחד, הפחד לזנק אל תוך הנצח בגלל ש"אני אאבד את
 תודעת הגוף, את החשכה הזאת." זה אך ורק הפחד להתייצב מול האור. לאמיתו של דבר תהפוך להיות הנקטר עצמו, כי המוות בכלל לא קיים.

 

יש לי איזה מכשול. המכשול הוא ספק והוא מונע ממני לאהוב אותך בשלמות. זה גורם לי לכאב ראש.
איזה מין כאב ראש יש לך? אני מכיר שני סוגים. האחד בא מסחיבה של משא כבד על הראש, השני נגרם עקב סילוק המשא. אם פתאום כבר אין לך משא על הראש, זה יכול לבלבל; אתה מאבד את שיווי המשקל ומקבל כאב ראש. פעם היה איש עשיר שידע שהוא הולך למות. הוא מעולם לא הכין את עצמו מבחינה רוחנית, מעולם לא עשה מדיטציה. הוא שכר עשרים פועלים בשוּק שייעשו מדיטציה במקומו. הוא אמר: "אשלם לכם שכר כפול ואספק את כל ארוחותיכם." הפועלים שמחו מאד. הם רצו להתחיל תכף ומיד אבל לא ידעו מה לעשות. "שבו ככה," אמר להם האיש, כשהוא מדגים בפניהם את תנוחת המדיטציה. אחרי שעות אחדות הפועלים התמרדו. "שמור לעצמך את השכר הכפול," הם אמרו לו. "הישיבה כאן בלי לעשות כלום עוד תעשה אותנו חולים," והתפטרו. אני לא יודע איזה סוג של כאב ראש יש לך, אבל אני מציע לך לוותר על עצם מושג המכשול, כי רעיון זה עצמו הוא כעת המכשול היחידי. כתבי הקודש אומרים שיש מכשולים אחדים שיש לוותר עליהם. קודם כל הרעיון של אינדיבידואליות, זהות אישית, אישיות, שֵׁם וצורה, שהם כביכול מי שאתה. ותר על זה, התנתק מזה.
 המכשול השני הוא הרעיון של גן־עדן אחרי המוות. הרעיון של מצוות וחטאים, שפעולה יכולה כביכול לסייע לך במשהו. ותר גם על ההיצמדות הזאת. ואז אלוהים. ותר אפילו על ההיאחזות באלוהים, ברעיון שקיים כוח כלשהו מחוץ לעצמך שיכול לעזור לך. ותר גם על זה. ולבסוף, ותר גם על הרעיון של ויתור! גם את זה צריך לעזוב. אתמול אמרת, "קשור את הגמל שלך והתפלל לאללה." אני אומר לך עכשיו,  רכב על הגמל שלך ושכח מאלוהים! רכב על הגמל ולא תצטרך להתפלל. אם תקשור אותו, תצטרך גם להתיר אותו. אם תקשור אותו לעץ, גם אתה קשור לעץ, ואז מי יתפלל לאללה? כל מכשול הוא רק אחיזה ברעיון של מכשול. הרעיון של היעלמות המכשול הוא המכשול האחרון, השלב האחרון, הזינוק האחרון קדימה. כן, יש קפיצה ויש פחד מהרִיק – היעדר שֵׁם וצורה. קיים הפחד לחבק את הריק. אתה לא רואה שם כלום, זה הלא־נודע, זה רֵיק לחלוטין! צריך אומץ בשביל לאמץ אל הלב את הריק הזה של העדר שם והעדר צורה. כל עזרה שתקבל יכולה להביא אותך רק עד הקצֶה, אבל כאן, אף־אחד כבר לא יכול לעזור לך. עצם הרעיון שקיימת עזרה הוא עצמו מכשול. זרוק את כל מה שיש לו שֵׁם וצורה וקפוץ!
 
נראה שתמיד עולים בי עוד שאלות וספקות.
ערב אחד אמר המלך לשר, "צא מחר עם שחר והבא אלי את האדם הראשון שתפגוש, ואני אתן לו את הממלכה." עם שחר השר יצא מהארמון והאדם הראשון שפגש היה קבצן. הוא הביא את הקבצן לארמון, שם רחצו והלבישו אותו, האכילו אותו סעודה מלכותית והושיבו אותו על כס המלכות. אך עד מהרה שאל הקבצן, "איפה קערת הנדבות שלי? הגיע הזמן לקבץ נדבות." הקבצן יושב על כס המלכות ועדיין נשאר בו הרעיון של קערת הנדבות. מי יכול לעזור לקבצן־המלך לזנוח את קערת הנדבות? ככה זה גם אצלך.
אני עומד בָּקצה והראש שלי אומר לרגליים לקפוץ, אבל הרגליים לא זזות. האומץ לא מגיע עד הרגליים. האם יש משהו שאוכל לעשות, או לא־לעשות, כדי להוריד את האומץ עד אל הרגליים?
 לא זה ולא זה! לא עשייה ולא אי־עשייה. אל תניח להכרה להישאר במקום כלשהו, אפילו לא ברִיק.

 

מהו שנולד?
מה שנולד הן סַמְסְקָארוֹת בלתי מוגשמות.
והעצמיות?
העצמיות טהורה. רק הגוף נולד ומת. הסמסקארות המצטברות נותנות את הדחיפה לגלגול חיים נוסף. המעגל הבלתי פוסק של לידה מחדש נקרא סַמְסָארָה. סמסארה היא סבל שממשיך והולך עד ההארה. ההארה היא אש הידע ששורפת את הסמסקארות, ובזאת מסתיימת בעיית הלידה והמוות.
האם אתה אומר שהגוף הוא כמו בגד?
כן, וכמוהו גם כל דבר אחר שאתה קורא לו ’שלי’ – ’הגוף שלי, הבית שלי, המכונית שלי, הסוודר  שלי, אשתי’, וכן־הלאה. אין הבדל. למי שייך הגוף הזה? מיהו שלובש את הגוף? ההכרה שלי,  האינטלקט שלי, הזיכרונות שלי, הבגד שלי – למי הם שייכים? מי זה ’אתה’, שלו כל הדברים  האלה שייכים?
הגוף זה דבר אחר, הגוף הוא חלק ממני, לא כן המכונית, הבגד והסוודר.
כל דבר ממשי נשאר תמיד ללא שינוי. כשאתה ישן, איפה הבגד ואיפה הגוף? כשאתה ישן, מי  נוכח? הגוף לא שם, גם הבגד והסוודר אינם. למי שייכים הדברים האלה? שאל את עצמך, "מי אני?" ואז תדע מהו הגוף, מהי ההכרה ומה כל הקניינים הללו.
טוב, אני יכול פשוט להניח להם
לא, לא! אני לא מבקש ממך להניח, אני מבקש ממך לראות. אם אני אומר, "הסוודר שלך", או, "המכנסיים שלך", לְמה ההכרה שלך נצמדת? במה היא ממהרת להיצמד?
בסוודר.
או.קיי. עכשיו שְׁאל, "מי אני?" לך והיצמד ל’אני’ ואז דווח לי לְמה אתה נצמד. במשפט "מי אני?",  אני הוא הנושא. תן לעצמך להיצמד לנושא הזה. תן להכרה ללכת לעבר העצמיות ולהיצמד אליה וספר לי מה היא.
 אתה מחזיר את המחשבה למקום שממנו היא עלתה. ’המחשבה שלי, ההכרה שלי’ – השב את  הדברים הללו למקום שממנו הם יצאו. חזור אל מקור מוצאה של המחשבה עצמה, שם תמצא את ’אני’. אז נוכל לדבר על הגוף ועל ההכרה, אבל קודם כל עליך לדעת מי אתה. אחרי זה כל דבר  אחר כבר יהיה קל. קודם כל גלה היכן אתה נמצא כרגע וכך נוכל לדעת מה המרחק עד המקום שאליו עלינו להתקדם. בוא נראה איפה אנחנו נמצאים על המפה ממש עכשיו, ואז נראה לאן עלינו ללכת. ’אני’ הוא המקום שבו אתה נמצא כרגע, נכון?
כן.
עכשיו מצא, תן למחשבה ללכת לעבר ה’אני’ וראה מה יקרה.

זה רֵיק!
אה! נכון, תשובה טובה מאד. האני רֵיק. שלחת את המחשבה למצוא את מקור האני, את מקור ההוויה שלך, מקור הכל, ואמרת, "ריק". כעת בוא נתקדם מתוך הריקות. קודם כל פנית אל האור, פנית לעבר עצמך. משם, מהריקות, פנה כעת לצד השני, לצד הלא־נכון, שבו אתה רואה גופים, סוודר, בית, מכונית ואשה. צא לאט־לאט מהריקות הזאת ואמור לי מה אתה רואה. עכשיו אתה רואה את זה מתוך הריקות. מה אתה רואה?
עכשיו.
הריקות היא תמיד עכשיו, אף פעם לא אחר־כך. צא מן העכשיו הזה, התקדם מתוך העכשיו ואמור לי לאן אתה הולך. מה אתה רואה מעבר לשבריר השניה הזה?
(שתיקה ממושכת) אני מרגיש במחשבות שעולות.
תן להן לעלות. בתוך הריקות מחשבות באות; בתוך האוקיינוס גלים עולים, מה הם מייצגים? בתוך הריקות, מחשבות באות ומה הן מייצגות?
את ההכרה?
מתוך האוקיינוס גלים עולים, נשארים, נעים ושוקעים.
זו עדיין ריקות.
טוב. כל הגלים שבאים מהריקות חייבים להיות ריקים. בדיוק כפי שהגלים שבאים מהאוקיינוס חייבים להיות מים, הם לא יכולים להיות אבנים. עכשיו הבֵא מתוך הריקות מחשבה שאינה ריקה. חקור ונסה.
אין שם כלום!
טוב מאד! עשית את המלאכה וזה הטבע שלך, זה מה שאתה, רק היית צריך להתעורר. אתה תודעה, אתה רִיק, אתה נמצא אך ורק ברגע הזה. אם אתה רואה שֵׁם וצורה, סימן שאתה ישֵׁן. האם אתה רואה בָּעולם דבר כלשהו שאין לו שֵׁם וצורה? היכן התודעה כנצח טהור, ללא רבב, שהיא שִׂמחה תמידית, אהבה ואושר נשגב? כשאתה מביט משם, מהריקות, אתה רואה הכל; מעבר לזה אין כלום. אין מה לעשות, רק להיות מה שאתה.
טעינו בהבנת עצמנו, שכביכול נולדנו, שאנו הגוף, שאנו סובלים ושעלינו למות. מאַין זה בא – איש אינו יודע; זה רק רעיון שאין בו כל ממש. המשפחה, החֶברה והדת הרגילו אותך לרעיון הזה, אך הריקות היא טבעך האמיתי. זה מה שאתה, ולא צריך לעשות שום דבר בנוגע לזה, לא צריך להסתגף או לפרוש למערה.
אתה חייב להבין זאת. כרגע ענית לשאלה בעזרת השכל, אבל אם תביט מתוך הריקות תראה רק את גלי האוקיינוס, וזאת ההשתקפות שלך. כשאתה מתעורר משנתך ואומר, "אני קֵן", בו־ברגע עולה הסמסארה והיא השלכה שלך. כשאינך מעורר מחשבה, אתה שב אל הריקות, אל התודעה.
כשמחשבה אחת מתעוררת, העולם כולו מתעורר ביחד איתה. מחשבה אחת היא העולם כולו. ואפילו המחשבה היא רק השלכה שלך ואינה אחרת ממך, כי אתם אחד. בדיוק כשם שהאוזניים, העיניים והידיים אינן קיימות בנפרד ממך. כזה הוא העולם, כל הישויות, הציפורים, הפרחים, הסלעים – כולם אתה, כולם שלך, כולם עצמך. אם אתה מצליח להבין את זה, היכן פה הסבל? הסבל הוא תמיד דבר אחר. אתה סובל רק כשקיים דבר אחר. כשההוויה המוחלטת יֵשנה, וההוויה המוחלטת היא ריקה, אין שום בעיה. לכן הבן שזה מי שאתה כבר עכשיו, הנך הטבע שלך, לא צריך להגיע אליו או להשיג אותו.
אנחנו משתקעים בדברים אחרים.
כן. ההשתקעות הזאת היא מוות. אם אתה יודע שכל זה הוא אני, לא תהיה השתקעות ולא יהיה עָבר. אל תחלק את עצמך לחלקים, הרחב את הבנתך מעֶבר למגבּלות. ’אני זה־וזה’ הוא מגבלה שמסֵבה לך סבל. השיעבוד קיים רק כשאתה מחלק את עצמך, כשאתה נהיה החֵלק, עוזב את השאר ומנסה להבין. זהו הגל מן האוקיינוס שחושב, "אני נפרד מהאוקיינוס, אני סובל ואני חייב להמשיך לנוע על־פני
האוקיינוס. תמיד אני נתון בפחד מפני התנפצות, מפני גל גדול יותר, יש כל־כך הרבה פחדים." כשאתה פּרוּד מן האוקיינוס או בורח מפניו, אין לך שלווה ובטחון. אי הידיעה שאתה זהה עם האוקיינוס יוצרת חוסר הבנה, סבל ופחד. כל עוד שאנחנו חושבים, נמשיך לפחד. הסמסארה בא ממחשבה אחת: "אני קן". אין כל הבדל בין קן לבין הסמסארה כולה. האם אתה יכול להפריד בין קן לסמסארה? אבל כשקן הולך אל המקור, הכל בא על פתרונו.
אני מוצא שאני בורח מעצמי. הכל נהיה מסובך ואז אני שוכח.
כן, אתה שוכח. אבל לא צריך שום מראָה, אתה צריך רק את עצמך. כל מה שתראה במראָה הוא השתקפות בלבד. כשאתה מסלק את המראה, לאן נעלם קן?
הוא עדיין כאן.
כן. לכן היפטר מהמראָה שבה ראית את פניך, כי הפנים האלה מצויים כאן. דחה מעליך את המראה וראה מי אתה. חזור למקום שממנו מתעוררת המחשבה הזאת. עצמי, ריקות, תודעה – כולם זהים. אי־אפשר לצאת מהם. הם תמיד ישנם. אנחנו רק חושבים שהם לא נמצאים ולכן אנחנו מחפשים אותם. לפעמים אני מחפש את המשקפיים שלי על־אף שאני מרכיב אותם. אני מחפש אותם בכל מקום ולא מוצא. אני רואה הכל ולא מוצא אותם. אני מביט מבעד למשקפיים, כי בלעדיהם אני הרי לא יכול לראות, בלעדיהם אני לא יכול לחפש... אבל את המשקפיים עצמם אני לא רואה ולא מוצא. אתה מחפש – "אני רוצה להיות חופשי". באמצעות המחשבה הזאת אתה מחפש את  החופש וכך גם תשיג אותו. המחשבה עצמה זהה לדבר שאותו אתה מחפש, זאת התודעה!
לאן הולכת התודעה כשאני ישן?
איך אתה יודע שהיא הולכת לאיזה מקום? כשאתה מתעורר ומדבר ואחר־כך שב ונרדם, האם התודעה של השינה יֵשנה או לא? אתה אומר, "ישנתי מצויין, ללא הפרעה." האם לא התודעה היא זאת שיודעת על־אף שנתו של הגוף? מיהו שנהנה מהשינה? תודעה של ערות ותודעה של שינה –  אין שום הבדל. המצבים מתחלפים מולך כמו תמונות מוקרנות על מסך. המסך אינו פעיל ואינו משתנה. כשיש תנועה, חייב להיות גם דבר שאינו משתנה. זָהה את עצמך עם המסך. אתה המסך או התשתית שעל גביה מופיעים המצבים; התשתית נשארת סמויה מן העין. כשאתה רואה תמונה כלשהי, אינך רואה את המסך; כשאתה רואה את המסך, לא תראה תמונה. כשאתה מודע, אינך רואה את השלכת השֵׁם והצורה; ברגע שאתה רואה שֵׁם וצורה, לא תראה את המציאות. לדוגמה, יש מספר דמויות עשויות מזהב. דמות אחת של ישו, השניה בדמות כלב והשלישית בצורת חזיר. כל אחת משקלה 200 גרם זהב. אם תביא אותן לצורף כדי שיתיך אותן, מי מהן תשיג את המחיר הגבוה ביותר? חזיר, כלב או אֵל – לכולן אותו מחיר. אם תעריך את המהות, הערך זהה, המהות זהה. אם תסלק את השֵׁם והצורה ותישאר חֲסר־שֵׁם וחֲסר־צורה, מי אתה? מה אתה?
אתה אומר שהזהב הוא כמו העצמיות?
כן, אבל בגלל שאנו עסוקים בשם ובצורה אנחנו רואים את החזיר או את האל. ברגע שאנו שבים אל המקור ומזהים את המהות, את הזהב, את הממשות, את הריקות – זאת נירוָואנָה. אם נישאר רק עם תודעת השם והצורה – סמסארה. דחה מעליך שם וצורה, ובו־ברגע – נירוואנה.

 

מהי קַרמה?
אני לא מאמין בקַרמה. אין קַרמה של העבר, של ההווה, או של העתיד. לאיש אחד יש שלוש נשים. לאחת הוא נשוי זה עשר שנים, עם השניה הוא רק התחתן ואת השלישית יישא מחר. ממש לפני החתונה השלישית, הוא מת. במותו כל שלוש הנשים מתאלמנות. עם ההארה אותו הדבר קורה לקַרמות של העבר, ההווה והעתיד. אם העושה איננו, הקַרמות הן כמו אלמנות. מי שהאגו שלו מת ואין לו ספק, אין לו שום קַרמה. הוא מצא את השחרור כאן ועכשיו, הוא אינו נולד ואינו מתגלגל מחדש, זה מה שהוא היה כל הזמן; שום שינוי לא התרחש. הנשים התאלמנו והאדם המשוחרר חופשי ויכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא אינו משאיר אחריו עקבות ואינו יוצר קַרמה.
בזירה הרוחנית הרעיון הזה הוביל לעתים קרובות למתירנות, הפקרות, נזקים ואי־הבנה.
אני מדבר על אי־עשייה. האדם שעושה מייצר תגובה ויהיה עליו לשלם על המעשה. מי שעסוק בהיצמדויות, יקצור את תוצאות המחשבות והמושגים שלו. מה שאתה חושב זה מה שאתה נהיה. בחלום אדם אחד נהיה קבצן ואחֵר מלך, אך שניהם שייכים לחלום. אף אחד אינו קבצן ואינו מלך. ברגע שאתה מכיר בכך שאינך אף לא אחד מן השניים, אתה חופשי. אנחנו מחזיקים ברעיון שעל־ידי תרגול ניעשה חופשיים. אדם כזה רק דוחה את החופש שלו. אנו נהיים מוארים אך ורק ברגע הזה ולא כתוצאה מעשר שנות תרגולים. החופש זמין עכשיו. 

 

כשאני שואל את עצמי מה פשר המסע הרוחני הזה, אני אומר שזה רק בשביל להיפטר מכל המושגים. האם זה נכון?

הרוחניות לא אומרת לך להיפטר משום דבר. מה יש לסלק? ואיפה תניח את מה שסילקת? בעולם הזה יש הרים, נהרות ובעלי־חיים. אם תיפטר מהם, לאן הם יילכו? הם חייבים להישאר כאן. עדיף להישאר עם הכל, אך בְּאהבה, בלי לפסול או לקבל דבר. הֱיֶה העצמיות. כל הדברים הללו אינם נפרדים מעצמיותך, הם קיימים בך. שנֵה רק את נקודת ההשקפה שלך וקבל את הדברים בתוך עצמך, כעצמך. למה לא לקבל שכּל זה אני? הרי זאת עובדה.
אפילו את התקוות ואת המושגים?
כן. אם אתה מקבל אותם כחלק ממך, מה הבעיה? הבעיה מתחילה רק כשאנו מקבלים שקיימים הבדלים בינינו לבין משהו או מישהו אחר. קבל שהכל מצוי בך, כעצמך. הכל ריקות, נצח, קרא לזה מה שתקרא. הכל קיים בנצח ואתה אחד איתו. ואז מה תוכל לדחות? ולאן תשלח את הדברים שדחית מעליך? אתה שלם. לאן תשלח איזה דבר? "אני הכל", זו תורת האוּפָּנישָׁדוֹת. כל זה הוא העצמיות שלך. הרוחניות לא אומרת לך לוותר על משהו. בוא ננסה בדרך אחרת. אם תוותר על הכל, מה יישאר? אתה לא יכול לפסול שום דבר מתוך העצמיות. אם תפסול, יהיו גבולות בינך לבין העצמיות. אם תאמר ’וָתר’, יהיו גבולות בינך לבין הדברים שזרקת החוצה. אך בָּאמת אי־אפשר שיהיו מגבלות או גבולות כלשהם. האמת היא שלמה. או שאתה דוחה מעליך הכל, או שאתה מקבל את הכל כעצמך. תוכל לעשות מה שמתאים לך, ואז היֶה שקט. התרוקן ממחשבות וקבל הכל.
 
כיצד לסלק את הפחד?
על איזה פחד אתה מדבר? זה יכול להיות רק פחד מפני הרס כל הדברים שאתה מחזיק בהם. הפחד שמא תאבּד את כל אחיזות ההכרה שלך; וכך אתה נשאר תקוּע באמצע. מצד אחד אתה יכול לראות את הרס כל הדברים שההכרה נצמדת אליהם, כל האחיזוֹת; מצד שני קורא לך הנצח. אתה לא רוצה לחזור לאחור, אך אתה מהסס עדיין לחבק את הנצח. זו רק תקופת מַעֲבָר, כמו אולם ההמתנה בשדה התעופה. עוד מעט יכריזו על הטיסה שלך. אתה לא יכול לשוב לאחור כי המטוס שבו הגעת כבר עזב וכעת אתה נמצא באולם המעבר. המתן לקריאה, זה הכל. היות שאתה יודע שאתה יושב באולם מעבר, אל תיצמד לשום דבר; זה רק אולם מעבר. אף אחד לא היה ואף אחד לא יהיה כאן. אל תיצמד, ותר על הכל כדי שתוכל לטוס בנוחיות. סמסארה היא אולם מעבר; שום דבר אינו תמידי, הכל מתחלף. יש מי שמגיעים, יש מי שממתינים לקריאה. מזלך הטוב הוא שידוע לך שאתה נמצא באולם המעבר. התכונן, אל תיצמד לדבר, אתה חייב לשוב הביתה.

נראה שהגוף וההכרה הם הסחת דעת מהממשות והם זקוקים לתנאים מיוחדים.
רק מי שלא יכול לעכל כלום זקוק לתנאים מיוחדים. ההכרה צריכה מקום להיות בו, אחרת היא לא הכרה. המחשבה, "אני רוצה להיות חופשי" הביאה אותך לכאן ואתה עוד ממשיך ומחזיק בה.
משהו אפילו מעבר לזה הביא אותי לכאן.
עכשיו התשוקה הזאת צריכה להיעלם. אתה ממשיך ונשאר עם התשוקה וזה כבר לא מתאים. אם אתה נמצא בַּשפלה, בחום הלוהט, אתה משתוקק לעלות להרים. התשוקה להימלט מהחום גורמת לך לנסוע אל השלג. אתה עולה לגבהים כדי לחיות בנוחיות. עם כל צעד שאתה עושה החום נשאר מאחוריך. אתה ממשיך ומטפס והחום עוזב אותך מאליו. הרעיון "חם לי" מתפוגג לחלוטין בתשוקה הזאת לנסוע אל אווירה קרירה יותר. והנה אתה כאן, ועדיין אתה אוחז ברעיון החופש.
אך האחיזה הזאת עוזרת לי להתמקד בהרים שבמרחק.
היא כבר עזרה, היא כבר הביאה אותך עד כאן. עכשיו עצם הרעיון הזה צריך להיעלם. אם הוא לא נעלם, סימן שאתה נאחז. אתה נאחז באחיזה הזאת, ושוכח לשם מה באת הנה. בכל זמן נתון אתה יכול להחזיק בדבר אחד בלבד. אחרי שמושג השיעבוד הביא אותך עד החופש, ותר עליו.
לעתים קרובות אני חש שאני לא חופשי ואז אני מרגיש שאני לא מאושר.
 נכון, לכן פשוט סלק מהשפה שלך את ה"לא". למה אתה משתמש ב’לא’ שלא לצורך? אם לא תשתמש ב’לא’, תדבר בשפה הנכונה.
אז אין שום בעיה.
אה! אם כך מי כפה את הבעיה על מי?
אני כפיתי אותה על עצמי.
לא, לא. זאת בעיה שלא קיימת. למה אתה משתמש שוב ב’לא’?
כי ככה אני מרגיש.
 או.קיי, ותר על הרגש הזה.
איך לעשות זאת?
על־ידי שלא תעשה.
בשבילי זאת עבודה קשה מאד.
מהי העבודה הקשה?
לא לעשות.
לא, לא. שאלת איך לעשות זאת ואמרתי לך, על־ידי שלא תעשה. כבר עשית את זה, לכן עכשיו אל תעשה. אם לא תעשה, מה יש?
הרגש ייעלם.
ומה נשאר?
כלום.
אה. בריקות הזאת, האם אתה מאושר או לא?
אני חושב שאני מאושר.
חושב?
אני מקווה!
כשאתה אומר "כלום", אין שָׁם לא חשיבה ולא תקווה. באושר אין שום חשיבה כלל. באומללות יש חשיבה, אבל לא באושר. כשאתה מאושר אתה חושב?
לא.
כשאתה לא חושב, אתה מאושר. כשאתה מאושר, אתה לא חושב.
כן.
אם כך, איזה מאמץ אתה צריך לעשות בשביל להיות מאושר? איזה מאמץ אתה מציע?
קשה לי להבין את זה.
בשביל להיות מאושר לא צריך להבין. אדם רוצה רגע אחד של שלווה, ואז הוא רוצה להישאר שם ולהאריך את הרגע הזה לאורך זמן. אל תנסה להבין. בגלל שאתה מנסה להבין אתה מכניס את עצמך לצרות. ותר על הבנת החופש. כשאתה רוצה להבין, זה שיעבוד. אובייקטים אפשר להבין, אך כשאין לא אובייקט ולא סובייקט, איך תוכל להבין?
זה בלתי אפשרי.
אין מה להבין.
מאסטר, למה קיימים כל־כך הרבה ספרים וכתבי קודש שמדברים על הבנה? יש אפילו ספרים על רָמָנָה מהרישי, רק בשביל להבין.
אלה הרשתות שנועדו לצוד את הדג שיצא לחפש הארה. רק דגים מועטים מחפשים הארה, לכן יש רשת גדולה בשביל לצוד אותם במים הנרחבים של אוקיינוס השיעבוד. כתבי הקודש הם עוד רשת בשביל לצוד את הדגים שהתחמקו מהרשתות האחרות. עכשיו הם לכודים ברשת הכּתבים, שהיא רשת מתוחכמת מאד.
זאת עוד רשת של שיעבוד?
כתבי הקודש הם הרשת האחרונה; אלוהים הוא המכשול האחרון. אחרי שוויתרת על הכל, אתה חופשי, חופשי מאלוהים, חופשי מהכּתבים, חופשי מהסמסארה. עליך לשכוח את כל מה שלמדת ואז תוכל לזנק קדימה. אתה לא יכול לזנק קדימה כל זמן שאתה
 נאחז בהבנת כתבי הקודש. כשאתה מגלה שאינך אמור כלל לנסות להבין, זה הזינוק קדימה אל מעבר לכּתבים. אין שום הבדל בין אחיזה במושגים מתוך הכּתבים, לבין אחיזה בידע של העולם הזה.
מה קורה אם אתה נמצא במצב של סָמַאדְהִי ואתה סבור שזה חופש?
מתי אתה חושב ככה, לפני הסמאדהי או אחריו? ודאי שלא בזמן הסמאדהי. לכן הסמאדהי חייב להיות תמידי כדי שלא תחשוב על שום דבר אחר מלבד החופש. מאין באים המושגים של שיעבוד וחופש? אתה לא צריך בכלל לזכּוֹת בחופש, רק לפרק את מה שכבר עשית.
אך גם פירוק או ויתור הם עשייה.
ריקות היא המצב הטבעי. אם אני מנסה להיאחז, אני מכניס משהו אל תוך הריקות. עכשיו אני מפרק את מה שעשיתי קודם. (פּפּהג’י מחזיק פיסת ניר בין כפות ידיו ואז מפריד את ידיו ומניח לה ליפול) ויתרתי על מה שאחזתי. מושג השיעבוד אינו הטבע שלך. הטבע שלך הוא תמיד חופש.
אני רואה את זה בבהירות גדולה בעזרת האינטלקט שלי, אך עדיין
לא, לא. הטבע שלך עצמו הוא חופש. לא היית מבקש חופש אילמלא היה זה הטבע שלך. לא היית מחפש. כולם רוצים לשוב הביתה. כולם רוצים לחזור אל טבעם האמיתי. כל מה שכפית על עצמך ושעשה אותך משועבד ואומלל הוא מושג, הוא רק מושג דימיוני, על כן ותר עליו ואז לא תוכל עוד לומר, "אני עושה משהו." נניח שיש לך דימיון פורה ואתה מאמין שיש רוח רפאים בחדר. ואז בא מישהו ומגרש את הרוח. האדם הזה אומר לך שעכשיו הרוח נעלמה. הן הרוח והן היעלמהּ לא היו ולא נבראו. כזאת היא השיבה אל טבעך האמיתי. זאת הייתה הבעיה שלך מהתחלה. כיצד נפתור את הבעיה החשובה הזאת? גם אי־עשייה היא עשייה. עדיף שלא לנסות, פשוט לא להבין את זה. לא לעשות פירושו לשכוח את כל מה שראית, שמעת, או הרגשת. זאת השיבה אל החופש. כל דבר אחר נכפה עליך, כל ידע הוא דבר שנכפה על־ידי החֶברה, ההורים או הדת.
אני מרגיש שאני לא יכול אפילו לחזור אל החופש, כי הוא כבר נמצא כאן.
או.קיי, אם כך עצור כאן ואל תנסה להבין. זה הכל. אם תנסה להבין, הכל מתחיל מחדש.
אני מרגיש כאילו מישהו הכה אותי על הראש.
זו מכת חסד. אל תנסה להבין את זה.
אנחנו חושבים שצריך להשתדל שלא לחשוב, ושטבעי שיהיו תשוקות. אבל זה בעצם הפוך, ממש ההפך מזה. זאת האשליה, זה מה שמשאיר אותנו משועבדים!

 

שאלות מתעוררות ואז אני הולך בעקבות המחשבה אל המקור. בריקות אין שאלות.
כשאתה מגיע אל העצמיות, מתי לא היית העצמיות? אין פה מה להבין. כשאתה משתדל להבין, מתעורר התיפקוד של ההכרה. התיפקוד הזה של ההכרה הוא העשייה שלוקחת אותך בכיוון הלא נכון.

 

אינדקס

סַמְסָארָה – עולם ההתנסויות של שמות וצורות, בפרט כפי שהוא מופיע לעיני האדם הבלתי מואר;
רצף המעגלים של מוות ולידה מחדש, שבו נתונה הנשמה עד לשחרורה.
נירוואנה – ’כיליון’; מונח בודהיסטי המתאר את מצב ההארה שבו כל התשוקות הסתיימו.
קַרמה – מילולית: ’פעולה’, ’טקס’, עבודה’; החוק של פעולת הענישה והגמול, הכוח המוסרי הגומל, הנוצַר כתוצאה מכל פעולה ומלווה אותה, ונועד להעניק גמול טוב או רע, בחיים אלה או  בחיים הבאים, בהתאם למניעיו של עושה הפעולה.
סמאדהי – מילולית: ’לשאת או לתמוך יחדיו’; טראנס של אושר עמוק בתודעה העליונה; המצב הגבוה ביותר של התודעה האנושית, מעבר להבדלי רואֶה־נראֶה ואובייקט־סובייקט.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: