פונדיט אִישְוָר צַ׳נְדְרָה וִידיָסָגָר נולד בכפר בִּירְסינְג', לא רחוק מקָאמָארפּוּקוּר, מקום הולדתו של שרי ראמאקרישנה. הוא נודע כמלומד גדול, מחנך, סופר ונדבן. כאחד מיוצריה של בנגל המודרנית, הוא גם היה בקיא בדקדוק סנסקריטי ובשירה. נדיבותו הפכה את שמו לשגור על לשונם של בני ארצו, משום שמרבית הכנסתו נתרמה לאלמנות, יתומים, סטודנטים מעוטי יכולת, ולנזקקים אחרים. אבל חמלתו לא הוגבלה לבני אדם בלבד: הוא הפסיק לשתות חלב לפני שנים כדי שלא יקחו אותו מהעגלים, והוא לא נסע בכרכרה משום שפחד לגרום אי נוחות לסוסים. רוחו היתה עשויה ללא חת, והוא הוכיח זאת כאשר ויתר על משרה משתלמת של מנהל הקולג' לסנסקריט בכלכותא, בשל אי הסכמה עם הרשויות. אהבתו לאימו היתה עמוקה ביותר. באחד הימים, כאשר לא הצליח למצוא מעבורת, הוא חצה נהר סוער בשחיה, רק כדי למלא את משאלתה ולהגיע לחתונתו של אחיו. חייו היו התגלמות הפשטות. פירוש השם "וִידיָסָגָר" הוא 'ים של למידה', והוא ניתן לו כהוקרה על למדנותו הרבה.
שרי ראמאקרישנה רצה כבר זמן רב לבקר את אִישְוָר צַ׳נְדְרָה וִידיָסָגָר. לאחר ששמע מ"מ." שהוא היה מורה בבית הספר וִידיָסָגָר, שאל המאסטר: "האם אתה יכול לקחת אותי לוִידיָסָגָר? הייתי מאד רוצה לפגוש אותו". "מ." סיפר לאִישְוָר צַ׳נְדְרָה על בקשתו של שרי ראמאקרישנה, והפונדיט הסכים בשמחה ש"מ." יביא את המאסטר באחד מימי השבת בארבע אחרי הצהרים. הוא רק שאל איזה סוג של פָּרָמָהָמְסָה היה המאסטר ואמר, "האם הוא לובש גלימה חומה-צהבהבה?" "מ." ענה: "לא, אדוני. הוא אדם רגיל. הוא לובש בגד ששוליו אדומים וסנדלים מצוחצחים. הוא גר בחדר בגינת המקדש של רָאני רָסְמָני. בחדרו יש ספה עם מזרון וכילה נגד יתושים. אין לו שום סממנים חיצונים של קדושה. אבל הוא אינו יודע דבר פרט לאלוהים. יום ולילה הוא חושב אך ורק על אלוהים".
אחרי הצהרים ב- 5 באוגוסט, עזב המאסטר את דָקְשִינֶסְוָור בכרכרה רתומה לסוס, כשהוא מלווה על ידי בְּהָוָנָט, "מ." והָאזְרָה. וִידיָסָגָר התגורר בבָּדוּרְבַּגַן במרכז כלכותא, כעשרה קילומטרים מדָקְשִינֶסְוָור. בדרך דיבר שרי ראמאקרישנה עם מלוויו, אבל כשהכרכרה התקרבה לביתו של וִידיָסָגָר, השתנה פתאום מצב רוחו. השתלט עליו שכרון חושים אלוהי. "מ." שלא הבחין בכך, הצביע על בית גן בו התגורר ראג'ה רָאמוֹהָאן רוֹי. זה הטריד את המאסטר שאמר, "דברים כאלו לא מעניינים אותי עכשיו". הוא נכנס למצב של שכרון חושים.
הכרכרה עצרה לפני ביתו של וִידיָסָגָר. המאסטר ירד כשהוא נתמך ב"מ." שהוביל את הדרך. בחצר פרחו צמחים רבים. כשהמאסטר הלך לעבר הבית, הוא אמר ל"מ.", כמו ילד, מצביע על כפתור חולצתו: "חולצתי לא מכופתרת. האם זה יעליב את וִידיָסָגָר?" "הו, לא!" אמר "מ.". "אל תדאג לגבי זה. דבר בך אינו מעליב. אינך צריך לכפתר את חולצתך". הוא קיבל את דברי ההבטחה בפשטות, כמו ילד.
וִידיָסָגָר היה כבן שישים ושתיים, מבוגר מהמאסטר בשש עשרה או שבע עשרה שנים. הוא גר בבית קומתיים שנבנה בסגנון אנגלי, עם מדשאות מכל הכיוונים ומוקף בחומה גבוהה. אחרי שעלו במדרגות לקומה השניה, נכנסו שרי ראמאקרישנה והמאמינים המסורים לחדר בקצה המרוחק שבו ישב וִידיָסָגָר, פניו פונות כלפיהם ולפניו שולחן. מימין לשולחן היה ספסל. כמה חברים של מארחם ישבו על כסאות משני הצדדים האחרים.
וִידיָסָגָר קם כדי לקבל את פניו של המאסטר. שרי ראמאקרישנה עמד לפני הספסל כשאחת מידיו נשענת על השולחן. הוא הביט בוִידיָסָגָר כאילו הכירו אחד את השני עוד לפני כן, וחייך בשכרון חושים. הוא נשאר עומד במצב זה עוד דקות ספורות. כדי להחזיר את הכרתו למצב רגיל, הוא אמר מפעם לפעם, "אני אשתה כוס מים".
בינתיים התאספו סביב אנשי משק הבית וכמה חברים וקרובים של וִידיָסָגָר. שרי ראמאקרישנה, עדיין במצב רוח משולהב, ישב על הספסל. ישב שם איש צעיר, כבן שבע עשרה או שמונה עשרה, שבא לוִידיָסָגָר כדי לבקש עזרה כספית ללימודיו. המאסטר התישב במרחק מה מהנער, ואמר בפיזור נפש: "אמא אלוהית, הנער הזה קשור מאד לעולם. הוא שייך לתחום הבורות שלך".
וִידיָסָגָר אמר למישהו להביא מים ושאל את "מ." אם המאסטר ירצה גם דברי מתיקה. מאחר ו"מ." לא התנגד, הלך וִידיָסָגָר בעצמו בלהיטות לחדרים הפנימיים והביא את דברי המתיקה. הם הונחו לפני המאסטר. גם בְּהָוָנָט והָאזְרָה קיבלו את חלקם. כשהם הוצעו גם ל"מ.", אמר וִידיָסָגָר: "הו, הוא כמו בן משפחה. אנחנו לא צריכים לדאוג לו". כשהוא מתייחס למאמין מסור צעיר, אמר המאסטר לוִידיָסָגָר: "הוא איש צעיר ונאה והגון במהותו. הוא כמו הנהר פָלוּג. השכבה העליונה מכוסה בחול, אבל אם תחפור קצת לעומק תמצא מים זורמים מתחת".
אחרי שאכל קצת מדברי המתיקה, החל המאסטר לדבר עם וִידיָסָגָר וחיוך על פניו. בינתיים התמלא החדר באנשים; חלקם עמדו ואחרים ישבו.
מאסטר: "הא! היום סוף סוף הגעתי אל האוקינוס. עד עכשיו ראיתי רק תעלות, ביצות, או לכל היותר נהר. אבל היום אני עומד פנים מול פנים עם הסָגָר - האוקינוס". (כולם צחקו)
וִידיָסָגָר (מחייך): "אם כך, קח איתך קצת מי מלח הביתה". (צחוק)
מאסטר: "הו, לא! למה מי מלח? אינך אוקינוס של בורות. אתה אוקינוס של וִדיָה - ידע. אתה אוקינוס של חלב מרוכז". (כולם צוחקים).
וִידיָסָגָר: "בסדר, אתה יכול להגיד זאת כך".
הפונדיט החריש. שרי ראמאקרישנה אמר: "הפעילויות שלך נושאות השראה של סָטְוָה. למרות שהן ראג'אסיות, הן מושפעות מהסָטְוָה. חמלה נובעת מסָטְוָה. למרות שעשיה למען אחרים שייכת לראג'אס, עדיין הבסיס לאותו הראג'אס הוא סָטְוִי, והוא אינו מזיק. סוּקָה וקדושים אחרים טיפחו חמלה בהכרתם כדי לתת לאנשים הנחיות דתיות, ללמד אותם אודות אלוהים. אתה מחלק אוכל ולמידה. גם זה טוב. אם הפעילויות האלו נעשות מתוך רוח של חוסר אנוכיות, הן מובילות לאלוהים. אבל מרבית האנשים עובדים לשם תהילה או כדי להיות ראויים להערכה. הפעילויות שלהן הן אנוכיות. מעבר לכך, אתה כבר סידְהָה[1]".
וִידיָסָגָר: "איך זה יכול להיות, אדוני?"
מאסטר (צוחק): כשתפוחי אדמה וירקות אחרים מבושלים היטב, הם הופכים רכים ועדינים. ולך יש אופי כל כך עדין! אתה כל כך רחום!". (צחוק)
וִידיָסָגָר (צוחק): "אבל כאשר מרתיחים משחת קאלי פולס, היא מתקשה יותר ויותר".
מאסטר: "אבל אינך שייך למעמד הזה. פונדיטים רגילים כמוהם כפירות חולים שמתקשים ואינם מבשילים כלל. לפירות כאלו אין לא את הרעננות של פירות ירוקים ולא את טעם ההבשלה. הנשרים מרחפים גבוה מאד בשמים, אבל עיניהם נעוצות בפגר רקוב שעל האדמה. קוראי הספרים נחשבים לחכמים, אבל הם צמודים ל'אישה וזהב'. כמו הנשרים הם מחפשים את הפגר. הם צמודים לעולם הבורות. חמלה, אהבת אלוהים ופרישות הם תפארת הידע האמיתי".
וִידיָסָגָר האזין לדברים האלו בדממה. האחרים, גם הם, הביטו במאסטר והיו קשובים לכל אחת מהמילים שאמר.
וִידיָסָגָר היה מאד זהיר במתן הנחיות דתיות לאחרים. הוא למד פילוסופיה הינדית. פעם, כש"מ." שאל לדעתו לגבי זה, אמר וִידיָסָגָר: "אני חושב שהפילוסופים לא הצליחו להסביר על מה הם חשבו". אבל בחיי היומיום שלו, הוא מילא את כל הטקסים של הדת ההינדית וענד את החוט המקודש של הברהמין. לגבי אלוהים הוא הכריז פעם: "האמת היא שאין אפשרות להבין אותו. מה אם כן, צריכה להיות חובתנו? נראה לי שאנו צריכים לחיות בדרך כזו, שאם אחרים יקחו מאיתנו דוגמא, כדור הארץ הזה יהיה גן עדן. כל אחד צריך לנסות ולהיטיב עם העולם".
שיחתו של שרי ראמאקרישנה נסבה עתה על ידע הבראהמן.
מאסטר: "בראהמן נמצא מעבר לוִדיָה ולאָוִדיָה - ידע ובורות. הוא מעבר למָיָה - האשליה שבדואליות.
"העולם מורכב מהאשליה הדואלית של ידע ובורות. הוא מכיל ידע ומסירות, וגם צמידות ל'אישה וזהב'; צדק ואי צדק; טוב ורע. אבל בראהמן אינו צמוד לאלו. טוב ורע מתגלים בגִ'יוָה, הנשמה האינדיבידואלית, כצדק ואי צדק. אבל בראהמן כלל אינו מושפע מהם.
"איש אחד יכול לקרוא את הבְּהָגָוָטָה לאורה של מנורה, ואחר יכול לזייף לאורה של אותה מנורה בדיוק. אבל המנורה אינה מושפעת. השמש מקרינה את אורה על הרעים באותה מידה כמו על אנשי המוסר.
"אתה יכול לשאול, 'איך אם כן ניתן להסביר סבל, חטא ואומללות?' התשובה היא שהם מתייחסים רק לגִ'יוָה. בראהמן אינו מושפע מהם. לנחש יש רעל. אבל למרות שאחרים יכולים למות אם הוא מכיש אותם, הנחש עצמו אינו מושפע מהרעל.
"לא ניתן לתאר מהו בראהמן. כל הדברים בעולם - הוודות, הפּוּרָאנוֹת, הטנטרות, ששת שיטות הפילוסופיה - הזדהמו, כמו אוכל שנגעה בו הלשון, משום שהם נקראו ובוטאו על ידי הלשון. רק דבר אחד לא זוהם בדרך הזו, והוא בראהמן. איש לא הצליח מעולם לומר מהו בראהמן".
וִידיָסָגָר (לידידיו): "הו! זוהי הצהרה ראויה לציון. למדתי דבר מה חדש היום".
מאסטר: "לאיש אחד היו שני בנים. האבא שלח אותם למחנך כדי שילמדו את ידע הבראהמן. אחרי כמה שנים הם שבו מביתו של המחנך וקדו קידה עמוקה בפני אביהם. כשרצה לבדוק כמה עמוק ידע הבראהמן שלהם, הוא שאל תחילה את המבוגר שבין השניים. 'בני', הוא אמר, 'למדת את כל הכתבים הקדושים. עכשיו אמור לי, מהו אופיו של בראהמן?' הנער החל להסביר את בראהמן על ידי דקלום טקסטים שונים מהוודות. האבא לא אמר דבר. אחר כך הוא שאל את הבן הצעיר את אותה השאלה. אבל הנער נשאר שקט ועמד כשעיניו מושפלות מטה. מילה לא יצאה מפיו. האבא היה שבע רצון ואמר: 'בני, הבנת מעט מבראהמן. אי אפשר לבטא במילים מהו'".
"אנשים חושבים לעיתים קרובות שהם הבינו לגמרי את בראהמן. פעם הלכה נמלה לתלולית של סוכר. גרגר אחד מילא את קיבתה. בדרכה היא חשבה, 'בפעם הבאה אקח הביתה את כל התלולית'. כך חושבים האנשים הרדודים. הם לא יודעים שבראהמן נמצא מעבר למילים ולמחשבות. גדול אדם ככל שיהיה, כמה הוא יכול לדעת אודות בראהמן? סוּקָדֶוַה וקדושים כמוהו היו נמלים גדולות, אבל אפילו הם יכלו לשאת שמונה או עשרה גרגרי סוכר לכל היותר!"
"סוּקָה וקדושים אחרים עמדו על חופו של האוקינוס של בראהמן, ראו את המים ונגעו בהם. על פי אסכולה אחת, הם מעולם לא צללו לתוכם. מי שעושה זאת, לא יכול לשוב חזרה לעולם".
"בסמאדהי מגיע האדם לידע הבראהמן - הוא מבין את בראהמן. במצב זה, המחשבה נעצרת לחלוטין והאדם מחריש. אין לו כוח לתאר את אופיו של בראהמן".
"בובת מלח הלכה פעם לבדוק את עומקו של האוקינוס. (כולם צוחקים). היא רצתה לספר לאחרים כמה עמוקים היו המים. אבל היא לא הצליחה לעשות זאת, משום שברגע שהיא נכנסה למים היא נמסה. מי היה שם עכשיו כדי לספר על עומקו של האוקינוס?"
מאמין מסור: "נניח שאדם מגיע לידע הבראהמן בסמאדהי. האם הוא לא מדבר יותר?"
מאסטר: "שָנְקָרַצַ'רְיָה[2] שמר על ה'אגו של הידע' כדי ללמד אחרים. אחרי החזיון של בראהמן האדם נותר שקט. הוא חושב על אלוהים כל זמן שהוא לא הבין אותו. אם תחמם חמאה במחבת על התנור, היא משמיעה רחש כל זמן שהמים שבה לא התאדו. אם תשים עוגת קמח לא אפויה בתוך החמאה היא שוב תשמיע רחש. אבל אחרי שהעוגה אפויה כל הרחשים נפסקים. ובדיוק כך, אדם המבוסס בסמאדהי יורד אל המישור היחסי של המודעות כדי ללמד אחרים, ואז הוא מדבר על אלוהים".
"הדבורה מזמזמת כל זמן שהיא לא יושבת על פרח. היא שוקטת כשהיא מתחילה ללגום את הדבש. אבל לפעמים, כשהיא מורעלת מהדבש, היא מתחילה לזמזם שנית".
"כד ריק משמיע קולות של גרגור כשמשקיעים אותו במים. כשהוא מתמלא הוא שוקט. (כולם צוחקים). אבל אם שופכים ממנו את המים לכד אחר, אז תשמעו שוב את הקולות" (צחוק).
"הרישים של ימי קדם השיגו את ידע הבראהמן. איש אינו יכול להשיג זאת כל עוד יש בו ולו גם עקבות קטנים ביותר של החומרנות. כמה קשה עבדו הרישים! הם היו עוזבים את המנזר מוקדם בבוקר, ומבלים את כל היום בהתבודדות, מודטים על בראהמן. בלילה הם היו חוזרים למנזר ואוכלים מעט פירות או שורשים. הם שמרו על הכרתם מנותקת מדברים שניתן היה לראות אותם, לשמוע אותם ולגעת בהם ומדברים גשמיים אחרים. רק כך הם הבינו את בראהמן כמודעות הפנימית שלהם".
"אבל בקאליוּגָה[3], מאחר והאדם תלוי לחלוטין במזון כדי שיוכל לחיות, הוא לא יכול להיפטר מהרעיון שהוא הינו הגוף. בהלך רוח שכזה, אין זה ראוי שהוא יאמר 'אני הוא אלוהים'. כשאדם עושה כל מיני סוגים של פעולות יומיומיות, אסור לו לומר 'אני הוא בראהמן'. אלו שלא יכולים להתנתק מהדברים החומרניים, ואינם מוצאים סיבה להיפטר מתחושת ה"אני", עדיף שישמרו בליבם את המחשבה, 'אני משרתו של אלוהים; אני מאמין מסור שלו'. אדם יכול להבין את אלוהים אם הוא בוחר בנתיב ההתמסרות".
"הגְ'נָאני מתנער מהזדהותו עם הדברים החומרניים, ועושה את ההבחנה 'לא זה ולא זה'. רק אז הוא יכול להבין את בראהמן. זה כמו להגיע לגג הבית כשעוזבים את המדרגות, אחת אחרי השניה. אבל הויגְ'נָאני שקירבתו לבראהמן גדולה יותר, מבין דבר מה נוסף. הוא מבין שהמדרגות עשויות מאותו החומר ממנו עשוי הגג: לבנים, סיד ואבק. מה שבאמצעות תהליך ההסרה 'לא זה ולא זה' מובן באופן אינטואיטיבי כבראהמן, הופך אז ליקום ולכל היצורים החיים בו. הויגְ'נָאני רואה שהמציאות שהיא נירְגוּנָה - ללא תכונות, היא גם סָגוּנָה - עם תכונות".
"אדם אינו יכול לחיות על הגג לאורך זמן. הוא יורד שוב. אלו המבינים את בראהמן בסמאדהי, גם הם יורדים ומבינים שבראהמן הוא זה שהפך ליקום והיצורים החיים בו. התווים בסולם המוסיקלי הם סָה, רֶה, גָה, מָה, פָּה, דְהָא, נִי. אבל איש לא יכול להשמיע בקולו את הצליל 'ני' לאורך זמן. האגו לא נעלם לגמרי. האדם היוצא מהסמאדהי תופש שבראהמן הוא שהפך לאגו, ליקום ולכל היצורים החיים. זוהי ויגְ'נָאנה".
"נתיב הידע מוביל לאמת, כפי שעושה הנתיב המצרף ידע ואהבה. גם נתיב האהבה מוביל לאותה מטרה. דרכה של האהבה אמיתית היא כדרכו של הידע. כל הנתיבים מובילים בסופו של דבר לאותה אמת. אבל כל זמן שאלוהים שומר בנו את תחושת האגו, קל יותר ללכת בנתיב האהבה".
"הויגְ'נָאני רואה שבראהמן הוא חסר תנועה וחסר פעילות, כמו הר סוּמֶרוּ. היקום הזה מורכב משלושת הגונות - סָטְוָה, רָגַ'ס וטָמַס. הן נמצאות בבראהמן. אבל בראהמן אינו מושפע".
"הויגְ'נָאני רואה עוד שכל דבר שהוא בראהמן הוא בְּהָגְוָן, האלוהים האישי. הוא אשר נמצא מעבר לשלושת הגונות הוא הבְּהָגְוָן, עם ששת כוחותיו העל-טבעיים. היצורים החיים, היקום, ההכרה, האינטליגנציה, האהבה, הפרישות, הידע - כל אלו הם התגלמות כוחותיו של אלוהים. (אומר וצוחק) אם לאציל אין לא בית ולא רכוש, או אם הוא נאלץ למכור אותם, לא יקראו לו אציל יותר. (כולם צוחקים). אלוהים ניחן בשישה כוחות על-טבעיים. אם לא היו לו, האם היינו מצייתים לו?" (כולם צוחקים).
"תראו כמה ציורי הוא היקום הזה! כמה דברים יש בו! השמש, הירח והכוכבים; ואיזה מגוון של יצורים חיים! גדולים וקטנים, טובים ורעים, חזקים וחלשים - חלקם ניחנו ביותר כוח, חלקם בפחות".
וִידיָסָגָר: "האם אלוהים חנן כמה מהם ביותר כח ואחרים בפחות?"
מאסטר: "כרוח הנמצאת בכל, הוא, אלוהים, קיים בכל היצורים, אפילו בנמלה. אבל התגלמויות הכוח שלו הן שונות ביצורים השונים, אחרת, איך יכול אחד להתייחס בקלות לעשרה בעוד שאחר אינו יכול להתמודד אפילו עם אחד? ומדוע כל האנשים מעריכים אותך? האם צימחת זוג קרניים? (צחוק). יש לך יותר חמלה וידע. לכן אנשים חולקים לך כבוד ומביעים את הערכתם. האינך מסכים איתי?"
וִידיָסָגָר חייך.
המאסטר המשיך: "בלמידה לשם למידה אין מאומה. מטרת הלמידה היא למצוא דרכים לידיעת אלוהים ולהבנתו. לאיש קדוש היה ספר. כששאלו אותו מה הוא מכיל, הוא פתח אותו והראה שעל כל הדפים שלו היו כתובות המילים 'אום ראמה' ושום דבר מעבר לכך".
"מהי המשמעות של הגיטה? זאת אתה מוצא כשאתה חוזר על המילה עשר פעמים. היא חוזרת ונשמעת כמו 'טגי', ומשמעות המילה הזו היא אדם שויתר על הכל למען אלוהים. והשעור של הגיטה הוא: 'הו בן אדם, ותר על הכל וחפש את אלוהים'. אין זה משנה אם האדם הוא נזיר או בעל משפחה, עליו לנער את כל הצמידויות מההכרה שלו".
"צָ'אִיטָנְיָדֶוָה יצא למסע של עליה לרגל לדרום הודו. באחד הימים הוא ראה איש קורא בגיטה. איש אחר שישב במרחק מה, הקשיב ובכה. עיניו היו מוצפות בדמעות. שאל אותו צָ'אִיטָנְיָדֶוָה, 'האם אתה מבין את כל זה?' האיש הזה אמר, 'לא, אדון נכבד, אני לא מבין מילה מהטקסט'. 'אז למה אתה בוכה?' שאל צָ'אִיטָנְיָדֶוָה. המאמין המסור אמר: 'אני רואה את מרכבתו של אָרְג'וּנַה לנגד עיני. אני רואה את לורד קרישנה ואָרְג'וּנַה יושבים לפניה, מדברים. אני רואה זאת ובוכה'".
"מדוע הויגְ'נָאני מתייחס באהבה כלפי אלוהים? התשובה היא שמודעות ה'אני' נמשכת. היא נעלמת בזמן הסמאדהי, אין ספק בכך, אך היא חוזרת. אצל אנשים רגילים, ה'אני' לעולם אינו נעלם. אתה יכול לכרות את עץ הסְוֶואטָה, אבל הנבטים ינבטו למחרת". (כולם צוחקים).
"אפילו אחרי שמגשימים את הידע, מופיעה אותה 'מודעות האני' איש אינו יודע מהיכן. אתה חולם על נמר. ואז אתה מתעורר, אבל הלב שלך ממשיך להלום בחוזקה! כל הסבל שלנו נובע מה'אני' הזה. הפרה גועה 'הָמְבָּה', כלומר 'אני'. לכן היא סובלת כל כך. היא רתומה למחרשה ונאלצת לעבוד בגשם ובשמש. אחר כך הקצב שוחט אותה. מהעור שלה עושים נעלים ותופים עליהם מכים ללא רחמים. (צחוק). היא עדיין לא נמלטת מהסבל. לבסוף מהמעיים שלה עושים מיתרים לקשתות המשמשות לסריקת הכותנה במנפטות. אז היא כבר לא גועה 'הָמְבָּה!, הָמְבָּה!' 'אני!, אני!' אלא 'טוּהוּ! טוּהוּ!', 'אתה! אתה!'. רק אז נעלמות צרותיה. הו אלוהים, אני המשרת, אתה הינך האדון. אני הילד, אתה האמא".
"פעם שאל ראמה את הָנוּמָן, 'איך אתה רואה אותי?' והָנוּמָן ענה: 'הו ראמה, כל עוד יש לי את תחושת ה"אני", אני רואה שאתה הינך השלם ואני החלק' אתה הינך האדון ואני המשרת שלך. אבל, הו ראמה, כאשר יהיה לי ידע האמת, אז אבין שאתה הינך אני ואני הוא אתה'".
"מערכת היחסים של אדון ומשרת היא מערכת היחסים הנכונה. מאחר וה'אני' הזה חייב להישאר, הניחו לפרחח להיות משרתו של אלוהים".
"'אני' ו'שלי' - מהם מורכבת הבורות. 'הבית שלי', 'העושר שלי', 'הלימודים שלי', 'הרכוש שלי' - העמדה הדוחפת מישהו לומר דברים כאלו נובעת מהבורות. ולעומת זאת, העמדה הנולדת מהידע היא: 'הו אלוהים, אתה הינך האדון, וכל הדברים האלו שייכים לך. בית, משפחה, ילדים, חברים, כולם שלך'".
"אדם צריך לזכור תמיד את המוות. שום דבר לא יינצל מהמוות. נולדנו לעולם הזה כדי למלא תפקידים מסוימים, כמו האנשים הבאים מהאזורים הכפריים לכלכותא לשם עסקים. אם מבקר מגיע לגנו של איש עשיר, השומר אומר לו, 'זה הגן שלנו', 'זה האגם שלנו' וכו'. אבל אם השומר מפוטר מעבודתו בגלל מעשים רעים, הוא לא יכול לקחת משם אפילו את שידת עץ המנגו שלו. הוא צריך לשלוח אותה בהסתר דרך השומר בשער". (צחוק)
"אלוהים צוחק בשני מקרים. הוא צוחק כשהרופא אומר לאימו של החולה: 'אל תדאגי, אמא, אין ספק שאני ארפא את הילד שלך'. אלוהים צוחק ואומר לעצמו, 'אני עומד לקחת את חייו, והאיש הזה אומר שהוא ישמור עליהם!'. הרופא חושב שהוא האדון, ושוכח שאלוהים הוא האדון. אלוהים צוחק שנית כששני אחים מחלקים את אדמתם בעזרת חוט, ואומרים אחד לשני, 'הצד הזה שלי והצד הזה שלך'. הוא צוחק ואומר לעצמו, 'העולם כולו שייך לי, אבל הם אומרים שהחלק הזה או החלק הזה שלהם '".
"האם אדם יכול להבין את אלוהים בעזרת ההגיון? הֱיֵה משרתו, הכנע לפניו ואחר כך התפלל אליו".
(לוִידיָסָגָר בחיוך) "ובכן, מהי עמדתך?"
וִידיָסָגָר (מחייך): "באחד הימים אגלה לך את הסוד". (כולם צוחקים).
מאסטר (צוחק): "אי אפשר להבין את אלוהים רק באמצעות הגיון מלומד".
כשהוא משולהב מאהבה אלוהית, שר המאסטר:
מי
הוא אשר יכול להבין מהי אמא קאלי?
אפילו
לשש הדָרְשָנוֹת אין די כוח לגלות אותה.
זו
היא, אומרים כתבי הקודש, העצמי הפנימי
של
היוגי, שבעצמי מגלה את כל השמחה;
היא
אשר, מתוך רצונה המתוק, נמצאת בכל היצורים החיים.
המקרוקוסמוס
והמיקרוקוסמוס נחים ברחמה של האמא האלוהית,
עכשיו
האם אתה רואה כמה רחב ידיים הוא? במוּלָדָהרָה
היוגי
מודט עליה, ובסָהַסְרַרָה:
מי
חוץ משִיוָה ראה אותה כפי שהיא באמת?
בתוך
מרחבי הלוטוס היא משחקת ליד בן זוגה, הברבור[4].
כשאדם
שואף להבין אותה, רָמְפְּרָאסָאד מוכרח לחייך:
לחשוב
שמבינים אותה, זה מצחיק
כמו
לדמיין שמישהו יכול לחצות את האוקינוס האינסופי בשחיה.
אבל
בעוד שהכרתי שלי הבינה, אויה! הלב שלי לא;
למרות
שהוא רק גמד, הוא ימשיך לנסות לתפוס את הירח.
כשהוא ממשיך, אמר המאסטר: "האם שמת
לב?"
המקרוקוסמוס
והמיקרוקוסמוס נחים ברחמה של האמא האלוהית,
עכשיו
האם אתה רואה כמה רחב ידיים הוא?
"המשורר אומר שוב":
אפילו
לשש הדָרְשָנוֹת אין די כוח לגלות אותה.
"אי אפשר להבין אותה רק על ידי
למדנות".
"אדם חייב שיהיו לו אמונה ואהבה. תן לי לספר לך איזו עוצמה יש לאמונה. איש אחד עמד לחצות את הים מציילון להודו. בִּיבְּהִישַנָה אמר לו: 'קשור את הדבר הזה לקצה הבגד שלך ותחצה את הים בביטחה. תהיה מסוגל להלך על המים. אבל תזהר שלא לבדוק אותו, או שתטבע'. האיש הלך בקלות על המים שבים, כזו היא עוצמתה של האמונה. אחרי שעבר חלק מהדרך, הוא חשב, 'מהו הדבר המופלא הזה שבִּיבְּהִישַנָה נתן לי, שבזכותו אני יכול אפילו ללכת על המים?' הוא התיר את הקשר ומצא רק עלה עם שמו של ראמה כתוב עליו. 'הו, בסך הכל זה!', הוא חשב ומיד הוא טבע".
"ישנה אימרה נפוצה האומרת שהָנוּמָן קפץ מעבר לים בזכות אמונתו בשמו של ראמה, אבל ראמה בעצמו היה צריך לבנות גשר".
"אם לאדם יש אמונה באלוהים, הוא לא צריך לפחד שייתכן והוא עשה מעשה רע, אפילו לא את המעשה הנתעב ביותר".
אז שר שרי ראמאקרישנה שיר המפאר את כוחה של האמונה:
לו
רק יכולתי למות כשאני חוזר על שמה של דורגה,
איך
יכול אתה אם כן, הו מבורכת הינך,
למנוע
ממני את השיחרור,
מעורר
רחמים ככל שאהיה?
המאסטר המשיך: "אמונה ומסירות. אדם יכול להבין בקלות את אלוהים דרך המסירות. הוא נתפס דרך שכרון החושים של האהבה".
ועם המילים האלו המאסטר שר שנית:
איך
את מנסה, הו הכרה, לדעת את טבעו של אלוהים?
את
מגששת כמשוגעת כלואה בחדר חשוך
אלוהים
נתפש דרך שכרון החושים של האהבה;
איך
יכולה את להבין את אלוהים לעומקו בלי זה?
רק
דרך אישור, לעולם לא דרך שלילה, יכולה את לדעת את אלוהים;
לא
דרך הוֶודָה, לא דרך הטנטרה ולא דרך שש הדָרְשָנוֹת.
רק
בסם החיים של האהבה מוצא אלוהים את הנאתו, הו הכרה!
הוא
שוכן במעמקיו הכמוסים של הגוף, בשמחה תמידית.
ולמען
האהבה הזו, היוגים האדירים מתרגלים יוגה מדור לדור;
כשהאהבה
מתעוררת, אלוהים, כמו מגנט, מושך אליו את הנשמה.
זה
הוא, אומר רָמְפְּרָסָד, שאני פונה אליו כאמא;
אבל
האם אני מוכרח לגלות את הסוד, כאן בשוק?
מהרמזים
שנתתי, הו הכרה, נחשי מי היא הישות הזאת!
כשהוא שר, נכנס המאסטר לסמאדהי. הוא ישב על הספסל, פניו פונות מערבה, כפות ידיו צמודות, גופו זקוף וחסר תנועה. כולם התבוננו בו בציפייה. גם וִידיָסָגָר נותר ללא מילים ולא יכול היה להסיר עיניו מהמאסטר.
אחרי זמן מה הראה שרי ראמאקרישנה סימנים שהוא חוזר למצב רגיל. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר בחיוך: "האמצעים להבין את אלוהים הם שכרון חושים של אהבה ומסירות, כלומר האדם חייב לאהוב את אלוהים. זה אשר קוראים לו בראהמן, אליו פונים כאל האמא האלוהית".
זה
הוא, אומר רָמְפְּרָסָד, שאני פונה אליו כאמא;
אבל
האם אני מוכרח לגלות את הסוד, כאן בשוק?
מהרמזים
שנתתי, הו הכרה, נחשי מי היא הישות הזו!
"רָמְפְּרָסָד מבקש מההכרה רק לנחש את טבעו של אלוהים. הוא מבקש ממנה להבין שהוא קורא אמא אלוהית למה שנקרא בוודות בראהמן. גם לזה שהוא חסר תכונות יש תכונות. זה שהוא בראהמן הוא גם שָאקְטי. כאשר חושבים עליו כעל חסר פעולה, הוא נקרא בראהמן, וכאשר חושבים עליו כעל הבורא, המשמר וההורס, הוא נקרא האנרגיה הקדמונית, קאלי".
"בראהמן ושָאקְטי הם זהים, כמו האש וכוח הבעירה שלה. כשאנחנו מדברים על אש, אנחנו מתכוונים באותה העת גם לכוח הבעירה שלה. ושוב, כוחה של האש לבעור מרמז על האש עצמה. אם אתה מקבל את האחד, אתה חייב לקבל את השני".
"רק לבראהמן קוראים אמא אלוהית. זה משום שאמא היא נושא של אהבה גדולה. אדם יכול להבין את אלוהים רק דרך אהבה. שכרון חושים של רגשות, מסירות, אהבה ואמונה - אלו הם האמצעים. הקשיבו לשיר":
תחושת
האהבה של האדם, היא כמו המדיטציה שלו;
ההשג
של האדם הוא כמו תחושת האהבה שלו;
והאמונה
היא השורש לכל.
אם
באגם הנקטר של רגליה של אמא קאלי
הכרתי
נותרה טבולה,
ערכם
של פולחן, קורבן וזבח הוא מועט.
"מה שנחוץ הוא התעמקות באלוהים - לאהוב אותו בלהט. 'אגם הנקטר' הוא אגם חיי הנצח. אדם שטובע בו אינו מת, אלא הופך לאלמותי. ישנם אנשים שמאמינים שאם חושבים על אלוהים יותר מדי, ההכרה משתגעת, אבל זה לא נכון. אלוהים הוא אגם הנקטר, אוקינוס חיי הנצח. הוא נקרא 'האלמותי' בוודות. האדם ששוקע בו אינו מת, אלא מגיע אל מעבר למוות".
ערכם של פולחן, קורבן וזבח הוא מועט.
"אם אדם מצליח לאהוב את אלוהים, הוא לא צריך להעסיק את עצמו יותר מדי בפעילויות האלו. אדם צריך מניפה רק בזמן שאין רוח קלה. אפשר להניח את המניפה בצד אם הרוח המערבית נושבת. ואז איזה צורך יש במניפה?"
(אל וִידיָסָגָר) "הפעילויות שאתה עוסק בהן, הן טובות. זה יהיה טוב מאד אם תוכל לבצע אותן ברוח נטולת אנוכיות, כשאתה מוותר על האנוכיות ונוטש את הרעיון שאתה הוא המבצע. דרך פעילויות כאלו אדם מפתח אהבה ומסירות לאלוהים, ולבסוף מבין אותו.
"ככל שאתה אוהב יותר את אלוהים, כך תפחת נטייתך לבצע פעילויות. כשהכלה בהריון, חמותה מטילה עליה פחות עבודות בבית. ככל שהזמן עובר מוטלות עליה פחות ופחות עבודות. כשמתקרב זמן הלידה, אסור לה לעשות שום עבודה, שמא היא תפגע בתינוק או תגרום לקשיים בזמן הלידה".
"על ידי מעשי הנדיבות האלו, אתה עושה למען האמת טוב לעצמך. אם אתה יכול לעשות אותם שלא מתוך עניין אישי, ההכרה שלך תהפוך לטהורה ואתה תפתח אהבה לאלוהים. ברגע שתחוש באהבה הזו, אתה תבין את אלוהים".
"אדם אינו יכול לעזור באמת לעולם. רק אלוהים בעצמו עושה זאת. אלוהים אשר ברא את השמש והירח, אשר נטע בליבות ההורים אהבה לילדיהם, חנן נשמות אצילות בחמלה, ואנשים קדושים ומאמינים מסורים באהבה אלוהית. אדם העושה למען אחרים, ללא שום מניע אנוכי, עושה, למען האמת, למען עצמו".
"קיים טוב הקבור בליבך, אבל אתה אינך מודע לו עדיין. הוא מכוסה בשכבה דקה של חימר. ברגע שתהיה מודע לו, כל הפעילויות האלו שלך יפחתו. אחרי הלידה, עסוקה הכלה רק עם התינוק. כל הדברים שהיא עושה הם רק למען התינוק. חמותה לא מניחה לה לעשות שום דבר מעבודות הבית".
"נלך הלאה. חוטב עצים נכנס פעם ליער כדי לאסוף עצים. אמר לו בְּרָהמָצָ'רי אחד, 'לך הלאה'. הוא מלא אחר ההוראה וגילה כמה עצי אלגום. אחרי כמה ימים הוא חשב, 'האיש הקדוש ביקש ממני להמשיך הלאה. הוא לא אמר לי לעצור כאן'. אז הוא המשיך הלאה ומצא מכרה כסף. אחרי כמה ימים הוא המשיך הלאה וגילה מכרה זהב, ואחריו מכרה יהלומים ואבנים יקרות. עם כל אלו הוא הפך עשיר כקורח".
"דרך עשיה נטולת אנוכיות מתעצמת אהבת האלוהים בלב. ואז, באמצעות חסדו של אלוהים, האדם יכול להבין אותו במשך הזמן. אפשר לראות את אלוהים. אדם יכול לדבר אליו כפי שאני מדבר אליכם".
כולם ישבו בשתיקה של השתוממות והאזינו לדבריו של המאסטר. נראה היה להם שאלת החוכמה בכבודה ובעצמה שהתישבה על לשונו של שרי ראמאקרישנה, הפנתה את המילים האלו לא רק אל וִידיָסָגָר אלא אל כל האנושות למען טובתה.
השעה היתה כמעט תשע בערב. המאסטר עמד לעזוב.
מאסטר (אל וִידיָסָגָר, בחיוך): "המילים שאמרתי מיותרות באמת. אתה יודע את כל הדברים האלה, אתה פשוט לא מודע אליהם. בכספת של וָרוּנָה יש אינספור אבני חן. אבל הוא עצמו אינו מודע להן".
וִידיָסָגָר (בחיוך): "אתה יכול לומר את כל שעולה על דעתך".
מאסטר (מחייך): "הו, כן. ישנם הרבה אנשים עשירים שאינם יודעים את שמות כל המשרתים שלהם, והם אפילו לא מודעים לכל הדברים יקרי הערך הנמצאים בבתיהם". (כולם צוחקים)
כולם נהנו משיחתו של המאסטר. ושוב, כשהוא פונה אל וִידיָסָגָר, הוא אמר בחיוך: "בוא פעם לביקור בגינת המקדש בבקשה, אני מתכוון לגינה של רָסְמָני. זה מקום מקסים".
וִידיָסָגָר: "הו, וודאי שאבוא. אתה היית אדיב כל כך והגעת לכאן לראות אותי, ואני לא אחזיר לך ביקור?"
מאסטר: "לבקר אותי? הו, אף פעם אל תחשוב על דבר שכזה".
וִידיָסָגָר: "למה, אדוני? למה אתה אומר זאת? האם אוכל לבקש ממך להסביר?"
מאסטר (מחייך): "אתה מבין, אנחנו כמו סירות דיג קטנות. (כולם מחייכים). אנחנו יכולים לשחק בתעלות קטנות ומים רדודים וגם בנהרות גדולים. אבל אתה ספינה. אתה יכול לעלות על שרטון בדרך". (כולם צוחקים).
וִידיָסָגָר נותר שקט. שרי ראמאקרישנה אמר כשהוא צוחק, "אבל אפילו ספינה יכולה להגיע לשם בעונה הזו".
וִידיָסָגָר (מחייך): "כן, זוהי עונת המונסון". (כולם צוחקים).
"מ." אמר לעצמו: "אכן, זוהי עונת המונסון של אהבה שזה מקרוב התעוררה. בזמנים כאלו אדם לא שם לב ליוקרה או לנוהגים המקובלים".
שרי ראמאקרישנה עזב אז את וִידיָסָגָר, שליווה עם חבריו את המאסטר אל השער הראשי, כשהוא מאיר את הדרך בנר דולק בידיו. לפני שעזב את החדר, התפלל המאסטר למען רווחתה של המשפחה, והיה נלהב כשעשה זאת.
ברגע שהמאסטר והמאמינים המסורים הגיעו לשער, הם ראו מחזה בלתי צפוי וקפאו במקומם. לפניהם עמד אדם מזוקן שצבע עורו בהיר, וגילו כשלושים ושש. הוא לבש בגדים של בנגלי, אבל על ראשו היה טורבן לבן קשור כמנהג הסיקים. ברגע שהוא ראה את המאסטר הוא השתטח לפניו, על טורבנו וכל בגדיו.
כשהוא נעמד, אמר המאסטר: "מי זה? בָּלַרַם? למה כל כך מאוחר בערב?"
בָּלַרַם: "חיכיתי כאן זמן רב, אדוני".
מאסטר: "למה לא נכנסת פנימה?"
בָּלַרַם: "כולם הקשיבו לך. לא רציתי להפריע לך".
המאסטר נכנס לכרכרה עם מלוויו.
וִידיָסָגָר (ברכּוּת ל"מ."): "שאשלם עבור הכרכרה?"
"מ.": "הו, אל תדאג, בבקשה. כבר דאגו לזה".
וִידיָסָגָר וחבריו השתחוו לפני שרי ראמאקרישנה והכרכרה יצאה לדָקְשִינֶסְוָור. אבל הקבוצה הקטנה, כשבראשה וִידיָסָגָר הנכבד מחזיק בידו את הנר הדולק, עמדה בשער מביטה אחרי המאסטר עד שנעלם מעיניהם.