הירח המלא הראשון בחודש אשאדהה, המתרחש ביוני-יולי על פי לוח השנה המערבי, הוא יום חגיגי לתלמידיו המסורים של הגורו. זהו הגורו פורנימה, הירח המלא של הגורו, היום שנקבע לכיבודו של המאסטר הרוחני, להכיר תודה לחסדו.
בדיוק כפי שהירח המלא שולח נהרות של אור אל האדמה מבלי שמתנתו תעמעם את אורו, כך הגורו מזמין את העולם לשתות ממעיין הידע הפנימי הבלתי נדלה. גמילות החסד של הגורו מתוארת במנטרה הוודית – Om purnamadah purnamidam שמשמעותה היא – זה שהוא שלם, זה שהוא מושלם, מגיע רק מהשלמות; ולמרות שהמושלם נלקח מתוך השלמות, השלמות נשארת בשלמותה.
החסד המושלם הנובע מהגורו, יכול לשנות את כל מי שהוא נוגע בו. תפקיד חסדו של המאסטר הוא להחזיר אותנו אל השלמות הטבועה בנו מלידתנו: אנחנו יכולים להבין את ערכנו האמיתי ולחוות את האור שאין לתארו במילים הנמצא בתוכנו. הקדוש קאביר אמר שהירח והשמש זרחו בתוך גופו, אבל עד שלא זכה לחסדו של המאסטר, הוא היה עיוור כלפיהם. קאביר שר: "היה זה חסדו של הגורו שלי שהביא אותי לדעת את הבלתי ידוע".
לקבל אשרת כניסה לגן העדן הפנימי הזה, זה לקבל את המתנה הגדולה ביותר בכל יצירותיו של אלוהים, מתנה עליה שואפים תלמידיו המסורים של הגורו להשיב בדרך כלשהי, במיוחד ביום הירח המלא הראשון של יולי.
לירח עצמו יש משמעות גדולה בזמן מבשר טובות זה. כאן בהודו, כשהאדמה מקודשת והנהרות קדושים, הירח נחשב כנושא הנקטר ומקור ההשראה. כל תשעת הספרים של הריג וודה מוקדשים לשבחו של סומא (Soma) – הנקטר, או לשבחה של צ’אנדרה (Chandra), האלה המזוהה עם הירח. ב"משחק ההכרה", סיפור התנסותו הרוחנית של סוואמי מוקטאנאנדה, הוא מתאר איך במדיטציה שלו הוא ביקר בעולם הירח, צ’אנדרהלוקה. זהו אחד מהעולמות הפנימיים אותו יכולים לחוות אלו שגילו את מעמקי הקיום הפנימי שלהם. סוואמי מוקטאנאנדה (Swami Muktananda), או באבא כפי שהוא מוכר, אמר שצ’אנדרהלוקה היה מכוסה באור רך ועדין והבתים היו עשויים מכסף וזהב. שנה מאוחר יותר, כשאסטרונאוט אמריקאי שנחת על הירח ביקר את באבא, הם דיברו על מסעותיהם למקום שהם הסכימו שהיה רב עוצמה ומקודש.
כתבי הקודש מדברים על שישה עשר השלבים של הירח, מפס הכסף הדק בלילה חשוך ועד לכדור המאיר את האדמה בזוהר אורו הכסוף. על פי האגדות, הירח היה אחד מעשרים ושבעה המורים של אבי כל הגורוים, שרי דאטאטריה (Shri Dattatreya), שראה מהתבוננות בהתמלאות הירח והצטמצמותו, שרק צורתו משתנה במשך הזמן. הוא הבין שבדיוק כפי שטבעו המהותי של הירח נשאר כמות שהוא בכל השלבים, כך גם מהות כל הצורות בעולם אינה ניתנת לשינוי.
באבא מוקטאנאנדה נהג לתאר את הירח כ"אלת אי-השקט" משום שהוא אמר שלאורו המרגיע יש את הכוח להרגיע את ההכרה. קרניו הקרירות של הירח יכולות לשאת את היוגי לאזור מעודן מעבר לאש התשוקות, בפותחן עולם פנימי של יופי ואור. במובן זה, אין מצב עוצמתי יותר משיאו של הירח – הירח המלא, או פורנימה.
הירח המלא הוא זמן בו אנשים שרים מזמורים מקודשים או מנטרות, רוחצים בנהרות קדושים, ומעלים מנחות כדי להגשים מטרות נשגבות. כל אחד מהירחים המלאים של השנה מוקדש לפולחן של אחד האלים, כדי להשיג כוח מיוחד או תכונות מסוימות. הגדול מבין הפורנימות – הזמן בו הירח נמצא בשיא מלאותו וכוחו – נחשב לירח המלא של יולי, הגורו פורנימה.
גורו פורנימה מעניק כבוד לכל המאסטרים הרוחניים, מהעבר ובהווה. הוא מתקשר עם דאטאטריה, שהמסורת רואה בו את המציאות העליונה שלבשה את צורתו של הגורו, ועם שאנקאראצ’אריה המלומד הדגול שהציג את הפילוסופיה של הוודנטה. שם אחר לחג הוא ויאסה פורנימה, משום שעל פי האגדות הגורו פורנימה הראשון נחוג לכבודו של החכם הגדול ויאסה.
וודה ויאסה, כפי שהוא נקרא לפעמים, נחשב למי שכתב רבים מהספרים הקדושים. הוא נחשב למי שאסף את ארבעת הוודות; תעד את שמונה עשרה הפורנאות הקטנות ואת שמונה עשרה הפורנאות הגדולות, כולל שיווה פוראנא (Shiva Purana) ושרימאד בהאגוואטאם (Shrimad Bhagvatam); והכתיב את האפוס שייתכן והוא סיפור האפוס הארוך ביותר שאי פעם נכתב, המאהבהאראטה (Mahabharata). במאהבהאראטה, מאהרישי ויאסה הוא הגורו הן של הפאנדאוואס והן של אויביהם – הקוראוואס. הוא החכם המופיע לאורך הסיפור כדי להציע חמלה, ברכה, או עצה. כשהוא התבקש לכתוב את הסיפור העצום הזה, זה נראה כמשימה בלתי אפשרית, אפילו עבור ויאסה, ולכן הוא ביקש מלורד גאנשה (Ganesha) שישמש לו ככתבן. גאנשה הסכים לכתוב את דבריו של ויאסה, רק בתנאי שהחכם לא יפסיק לדבר אפילו פעם אחת מרגע שיתחיל לדבר, וויאסה הציג תנאי משלו – שגאנשה לא יכתוב דבר אותו לא הבין. על פי האגדות – כל אחד מהם שמר על התחייבותו – כשגאנשה חשב על דבריו של ויאסה, היה לחכם זמן לחשוב על משפטיו הבאים – והמלאכה האדירה נמשכה רק שנתיים וחצי עד שהושלמה.
אחרי שנכתבה המאהבהאראטה, פנו תלמידיו של ויאסה לחכם וביקשו להודות לו על החוכמה האלוהית שהוא העניק להם. זוהי בקשה קלאסית: הברכות הזורמות מהמאסטר הרוחני הן כל כך מיוחדות, עד שהתלמיד נותר בתחושה של חוב שאי אפשר להחזירו. למען האמת, תלמידיו של ויאסה לא יכולים היו לעשות דבר כדי להביע את תודתם העמוקה לגורו – ועדיין מתוך אהבתם הגדולה אליו הם השתוקקו להגיש לו מנחה.
ויאסה אמר לתלמידיו שהם יכולים לקבוע יום אחד בשנה בו יכבדו את הגורו במתנות וחגיגות. הוא הוסיף, "כל מתנה שתוגש לגורו במסירות ואהבה ביום הזה, תגיע אלי". לכן, בגורו פורנימה, כשאנו מכבדים את הגורו האישי שלנו כהתגלמות החוכמה האלוהית, אנו גם מכבדים את הנביא הקדמון של החוכמה האלוהית, וודה ויאסה.
כאן בהודו, כאשר הגורו פורנימה מתרחש בעונת הגשמים, נראה שיש שיתוף פעולה טבעי בין עונות השנה ועונות הסאדהאנא (Sadhana) – הנתיב הרוחני. אחרי האש הלוהטת של העונה החמה, מגיעה ההקלה של הגשמים המקררים. ובאותה הדרך, הירח מבשר הטובות של האשאדהה, מספק את המעבר החיוני מישימון החיים החיצוניים אל הגשמים המצננים של חסדו של הגורו ואל תשומת הלב אל חיי מחשבה פנימיים.
המונסון נקרא צ’אטורמאסיה (Chaturmasaya), שמשמעותו היא "ארבע פעמים החלק השנים עשר" או "ארבעה חודשים". המונסון נמשך בדרך כלל חצי מהזמן הזה; אבל משתמשים בשם צ’אטורמאסיה משום שעל פי המסורת הוודית הזמן יקר פי שניים כשעושים בו מעשים טובים. הצ’אטורמאסיה, הוא זמן המוקדש, במיוחד עבור הנזירים, להתבודדות לשם העמקת הסאדהאנא – למדיטציה, לשירה וללימוד ספרי קודש. בזמן המונסון, נזירים נודדים – סאדהו וסאניאסינים, אמורים לעסוק בתרגול מעמיק של הסאדהאנא הרוחנית ולהישאר במקום אחד במשך כל העונה.
על פי המסורת, הסאדהו יעצרו בעיר או בכפר שאליהם הם הגיעו בגורופורנימה, ומאחר והם התחייבו להתבודד בתקופת הגשמים, הם צריכים לבקש מתושבי המקום רשות להישאר בו. בדרך כלל הרשות ניתנה להם ללא הגבלה; אחרי הכל זוהי ההתנהגות הראויה לבעלי הבתים – לתמוך בסאדהו במשך הזמן המקודש הזה, ואלו אשר ממלאים אחר הוראותיהם של כתבי הקודש יצברו נקודות זכות רבות לטובתם.
החכם ויאסה נחשב כמי שהתחיל לכתוב בגורו פורנימה את הבראהמה סוטרות (Brahma Sutras) המכילות את ההוראות הבסיסיות של הוודנטה. לכן, כחלק מהמסורת, מעבירים הסניאסינים את היום בלימוד הספרים הגדולים האלה. במשך שאר הצ’אטורמאסיה, הם עשויים לקרוא ספרים אחרים כמו האופאנישדות, הבהגווד גיטה, הוודנטסארה וכו’. בתקופה הזו נהוג גם לאכול אוכל קל – פירות וחלב נחשבים כסוג האוכל המתאים לעונה. זוהי גם תקופה שעוצמתה המיוחדת מתאימה לחזרה מתמשכת על המנטרה האישית שקיבל כל אחד מהגורו או על פתגמים מהאופנישדות הגדולות (Mahavakayas).
הפוג’ה, טקס הסגידה, אותה מבצעים בגורו פורנימה, כוללת דברים שמסמלים בשורות טובות – פרחים, קטורת, קומקום (kumkum) – אבקה אדומה המשמשת לפולחן, טומריק (tumeric) – אבקה כתומה המשמשת לפולחן, אורז, והחשוב ביותר – להבת אש המסמלת את אור הידע. שרים מנטרות מהטקסטים העתיקים ורוחצים בטקסיות את סנדליו של הגורו (Abhishek).
לסנדליו או רגליו של המאסטר הרוחני יש משמעות מיסטית גדולה. הן נחשבות כמכילות את כל כוחו, ולא רק באופן סמלי. משום שהכוח (Sakti), האנרגיה המעודנת, זורם באופן טבעי מהראש לרגליים, רגליו של הגורו מכילות את הריכוז הגדול ביותר של כוחו. אחת מהתעלומות הגדולות ביותר של המאסטר הרוחני היא שהתלמיד יכול לחוות בפנימיותו את רגליו של המאסטר, ממש כמו את הכוח שהן מכילות. אנשים דגולים רבים המליצו שהמחפשים הרוחניים ירכזו את ההכרה שלהם על רגליו של הגורו כדרך שתוביל אותם להיפתח אל החסד. זהו תרגול בלתי פוסק ואפוף מסתורין כמו לשרת את הגורו או לשיר את שמו של האלוהים.
ביום המבשר טובות של הגורו פורנימה, עוצמתם של כל התרגולים הרוחניים חזקה יותר. על פי האסטרולוגיה הוודית, כל אחת מהפורנימות מקושרת לכוכב או כוכבים מסוימים, הנקראים Nakshatras, והן מושפעות מהתכונות והיכולות שלהם. בזמן שהירח מלא, הירח והשמש נמצאים אחד מול השני, כשהירח מקבל את מלוא אורו מהשמש וכדור הארץ מקבל את מלוא זוהרו של הירח. ומכאן שכל כוכב המשפיע על הירח או על השמש בזמן הזה, נמצא במקום הנכון כדי לשפוך את תכונותיו אל כדור הארץ.
במשך הפורנימה של חודש אשאדהה, הירח נע תחת כוכב הנקרא פּוּרְבַא אָשַאדְהַה (Purva Ashadha), שהאסטרולוגיה המערבית מכנה אותו פֶּלַאגוּס, סיגמא או ווגא סאגיטארי (Vega Sagittarii). על פי הוודות, הכוכב הזה הוא ספק של מים – מתאים לזמן המונסון. בסנסקריט, המילה מים מקושרת גם עם המילה "חיים", וה"חיים" אינם רק החיים של הגוף אלא גם החיים של הרוח. בפורנימה הזו, השמש נמצאת גם מול בטלגוס (Betelgeuse), הכוכב שהאל שלו הוא לורד שיווה, הגורו הקדמון הראשון. לכן, ביום הזה, הירח ממטיר על האדמה את התכונות הדרושות לחיים הרוחניים, והשמש שוטפת את האדמה בחסדו של הגורו הקדמון הראשון.
למצב בו השמש נמצאת מול הירח יש משמעות נוספת: הירח "מלא" משום שהוא נמצא כולו מול השמש, מקור האור, ובאותה הדרך הגורו ניצב בשורה אחת עם המקור הנעלה של האור – הוא ניצב בשלמותו מול אלוהים. השורש של המילה הסנסקריט לירח מלא – פורנימה, מקורו במילה פּוּרנָה, שהמשמעויות שלה הן "מלא, שופע, עשיר, מסופק, גמור, מושלם, כולל, מרוצה, חזק, מסוגל, יכול, השלים את המשימה, ללא פגם". הגורו הוא אדם "מושלם" במשמעות של מי שמסופק ושבע רצון בתוך תוכו ומרוצה מכל מה שהחיים מציעים. הגורו השקיע עצמו בשפע של אהבה פנימית; הוא השלים את המסע הרוחני ויכול להוביל את התלמיד בדרך, כשהוא מעורר בו השראה להגשים את השלמות הטבועה בו מלידה.
באבא מוקטאנאנדה אמר פעם: "המשמעות של גורו פורנימה היא למעשה ’גורו מושלם’. אבל לא רק הגורו מושלם; אנחנו מושלמים. אם רק הגורו מושלם, איזה צורך יש בגורו? .... המשמעות של הגורו פורנימה היא שהגורו הופך אותך למושלם".
טבעו של הקשר בין הגורו לתלמיד מיוצג על ידי ההברות של המילה גורו. ההברה הראשונה, גוּ, מסמלת את החשיכה. ההברה השניה רוּ, מסמלת את האור. מכאן שהמונח ’גורו’, שהוא מנטרה עוצמתית בפני עצמה, מסמל את תפקידו של הגורו – המסלק את האפילה, המגלה את האור.
אחת מתכונותיה היפות של השפה הסנסקריט היא, שהיא מציעה הזדמנויות להבחין בהבדלים הרבים של המשמעויות. הנגזרת הראשונה הקדומה של המילה גורו היא "כבד". אין שום דרך למדוד את המשקל, את המשמעותיות, של הגורו בחייו של המחפש הרוחני. כל ההשוואות מחווירות לעומת הגורו במציאות. אנחנו יכולים להשוות את הגורו לשלמות של הירח המלא, אבל כפי שכתב החכם ג’אנאשוואר: "הירח מלא רק בזמנים מסוימים, בעוד שהבריות האלו מושלמות לנצח".
להחלטה לצאת אל המסע אל הגורו יש משמעות רבה ואדם אינו יכול לקבל אותה בקלות דעת. בשנים בהן הגורו של באבא, בהאגוואן ניטיאנאנדה (Bhagawan Nityananda), התגורר בכפר של גָאנַאשְפּוּרי, הקיפו אותו יערות והדרכים שהובילו לכפר היו גרועות ולא מפותחות. בזמנים הטובים ביותר, המסע מבומביי לאשראם של הגורו היה הרפתקה. באחת השנים, בזמן חגיגות הגורו פורנימה, סיפר גוּרוּמַאִי איך היו עושים את המסע הזה כדי לראות את בהאגוואן ניטיאנאנדה ביום הטוב הזה, בתקופת הגשמים, כשהדרכים מוצפות לעיתים קרובות והגשרים נסחפים במים. כדי להתגבר על המכשולים האלו, היו נוטשים התלמידים המסורים את הכרכרות שלהם והולכים ברגל, מתקדמים לאט ובקושי רב בתוך המים, מחליקים בתוך הבוץ, לעיתים לאורך קילומטרים. "ולבסוף, לעיתים יומיים אחר כך", אמר גוּרוּמַאִי, "בלי אוכל, בלי שום מקלחת – אבל רטוב! – הגעת לאשראם המתוק של הגורו, דבר שבו רצית באמת".
בגורו פורנימה, תמצא ים של אנשים אחרים שגם הם הגיעו לאשראם של בהאגוואן ניטיאנאנדה, וטור ארוך השתרך לאורך הכפר הזעיר של גאנאשפורי. "ואז", אמר גוּרוּמַאִי, "שישה ימים אחר כך, בלי הגזמה!, לאחר שעמדת יום אחרי יום בתור לפגישה, הצלחת להיכנס אל החדר בו ישב בהאגוואן ניטיאנאנדה. וכשנכנסת פנימה – הוא יפנה לך את גבו".
יש מי שיחשוב שאנשים יתמלאו בעצב ברגע הזה, שהם יתחילו להרגיש שהם לא ראויים או חסרי ערך. אבל משהו נוסף יקרה.
"יתרחש שם חזיון אלוהי", אמר גוּרוּמַאִי. "לא יהיה שם יותר גוף, לא יהיה מקום. אתה תראה את אשר לא ראית מעולם לפני כן; אתה תשמע את אשר לא שמעת מעולם לפני כן. אתה תהיה לגמרי מחוץ למודעות הגופנית שלך. ואז בהאגוואן ניטיאנאנדה ישמיע את הצליל הבלתי יאומן הזה, מאזור הטבור, עמוק עמוק מבפנים, כאילו שהגיע מעומקו של האוקינוס. והצליל יחזיר אותך אל חושיך ואתה תדע שהגיע הזמן ללכת".
אנשים יצאו החוצה והתישבו, אבודים בהתלהבותם, לאחר שקיבלו בתוכם את הדבר שלשמו הם הגיעו.
השלמות נמצאת באור הפנימי, בעולם הפנימי. לפני שלוש מאות וחמישים שנים, כשהאסטרונום האיטלקי גלילאו גליליי הביט לראשונה בירח דרך הטלסקופ, הוא ציין שנראה שיש שם הרים, מכתשים ואגמים, מאפיינים שיוצרים "סימנים של בריחה" או את "האדם שבירח". הצהרתו זו סתרה את ההבנה של אותם הזמנים, שכל הגופים השמיימיים היו מושלמים וחלקים. ועם זאת הירח הפנימי, האור הפנימי, הוא מושלם והזוהר שלו עולה על זה של הירח הזורח ושוקע. במשך הגורו פורנימה ענני המונסון הם לעיתים כבדים מאד והירח אינו נראה. אבל, תלמידיו המסורים של הגורו, אינם צריכים ממש לראות את הירח. הם זכו בחסד ויכולים להתבונן פנימה לתוך עצמם ולמצוא את המשמעות האמיתית של הירח המלא של הגורו, לחוות את הזוהר הפנימי. "האור", אמר פעם גוּרוּמַאִי, "הוא חוויית האהבה, חוויית האמת, של אלוהים, של האני שבִּפְנים. האור הזה הוא כל כך חזק. הוא מעניק חיים. הוא מכיל את הכל עבורנו".
כשהמחפש הרוחני מתקדם בנתיב הרוחני, אנרגיית הקונדליני, הכוח הרוחני המקודש, עולה במערכת המעודנת דרך שבעה מרכזים, הקרויים צ’קרות. במרכז הרוחני הגבוה ביותר בקצה הראש, הסאהאסרארה (Sahasrara), קיים אור הנקרא "ירח המודעות" (the moon of Consciousness) או "ירח המסתורין" (the moon of mystery). הישויות הגדולות תיארו את הזוהר הזה, הזורח בשמים הפנימיים מעל לים של אנרגיה טהורה. "זהו הירח המפואר של אלוהים", אמר פעם גוּרוּמַאִי, "האני הפנימי האישי שלך. הוא זורח באור לבן כסוף, בלי כל דופי, תמיד טהור, תמיד בהיר".
הגורו גיטה, הטקסט על תפארתו של המאסטר הרוחני, מתאר את הזוהר שבקצה הראש בפרטי פרטים, ואומר שבתוך האור נמצא משולש ובתוכו נמצאות "רגליו של הגורו". החזיון של הצורה הזו של כוחו המיסטי של הגורו, של סמל ההערצה הזה, הוא פַּן של התנסות רוחנית גבוהה ביותר. קדושים שרים על גשם הנקטר הזורם מהירח הפנימי, מקרינת אור-הירח הנצחית, שהיא בעצמה הינה מוסיקה ואהבה. קאביר אמר, "שם מהדהדים שירי אהבה, וגשם של אור זורם בממטרים; והסוגד נפתח לטעמו של הנקטר השמיימי".
העולם הפנימי הזוהר, המתואר ברמזים נסתרים בספרים האיזוטריים, מתגלה מבפנים על ידי חסדו של המאסטר הרוחני. אחת מהתגליות היוצאות-דופן ביותר מההתנסות הזו היא שמה שנראה בעבר כהפרזה פיוטית – ההתייחסות להסרת "חשיכת" הבערות, ופריצתו קדימה של "אור" הידע – הופך להיות תיאור פשוט. התבונה מגיעה בצורה של אור; האור הוא זה שמלמד.
לפני כמה שנים, אשה אחת שהיתה כמעט עיוורת, השתוקקה לראות את גוּרוּמַאִי באחת מההרצאות שנשא באשראם. האשה פיתלה את צוארה וגלגלה את עיניה כדי לראות לרגע קט את האחד ששינה כל כך את חייה. אבל כל מה שהיא הצליחה לראות היה כתם מטושטש. לבסוף היא נאלצה לוותר. היא התיישבה לאחור ועצמה את עיניה... ומיד התמלאה באור רך ונוצץ. הזוהר כיסה את כל ישותה. היתה זו ישותה הפנימית. היא ידעה זאת. והיא ידעה גם, בתחושה אינטואיטיבית חזקה ומוצקה, "זהו הגורו".
באבא מוקטאנאנדה נהג לומר, "הגורו הוא לא רק הישות האינדיבידואלית הזו; הוא האור. הגורו הוא זה שנמצא במרכזו של המשולש שבסאהאסרארה... הגורו האמיתי הוא רטט האושר האלוהי הפועם במרכזה של הסאהאסרארה. רק כאשר אדם הופך מודע לגורו הפנימי הזה הוא יכול לאהוב את הגורו החיצוני ולהבין שהחיצוני הוא למעשה הפנימי. רק אחרי שתסגוד לגורו הפנימי אז תוכל לסגוד באמת לגורו החיצוני".
זוהי השלמות האמיתית של הגורו פורנימה: הכבוד שאנו רוחשים לסאדגורו (Sadguru) ביום הזה הקדוש מכל הימים, הוא אמצעי להכיר באלוהות הנמצאת בתוכנו. וכשאנו מכבדים בדרך הזו את האני הפנימי ביותר שלנו, אנו מכבדים במלוא יכולתנו את הגורו.