מאת: שרי ראמאקרישנה פארמאהמסה

תרגום: רחל תורן

יום חמישי, 2 באוקטובר, 1884
שרי ראמאקרישנה ישב בחדרו בדָקְשִינֶסְוָור. לָטוּ, רָקְהָל, הָארִיש והָאזְרָה גרו איתו בגינת המקדש. מפעם לפעם שהה איתו בָּבּוּרָם במשך יום או יומיים. מָנִילַל מָאלִיק, פְּרִיָה מוּקְהֶרְג’י וקרוב משפחתו הָארי, מאמין מסור מזוקן של הבְּרָהְמוֹ משיבְּפּוּר, וכמה מאמינים מָרוָוארִים מכלכותא היו בחדרו של המאסטר. מָנִילַל היה חבר ותיק בבְּרָהְמוֹ סָמָג’.

מאסטר (למנילל ולאחרים): "זה חכם לברך מישהו בצורה מנטלית. בשביל מה לגעת לו ברגלים? ברכה מנטלית אינה מביכה איש. התפישה שהאמונה שלי היא נכונה וכל האמונות האחרות שגויות אינה טובה. אני רואה שאלוהים עצמו הוא זה שהפך לכל אלו: בני אדם, פסלים ושָלָגְרָם. אני רואה רק אחד בכל אלו, אני לא רואה שניים. אני רואה רק אחד. אנשים רבים חושבים שרק דעתם היא הנכונה ודעותיהם של האחרים שגויות. שרק הם זכו והאחרים הפסידו. אבל אדם שהתקדם יכול להתעכב בגלל מכשול פעוט, ומישהו שהשתרך מאחור יכול לגנוב לו מהלך ולעבור אותו. במשחק הגוֹלָקְדְהָם אחד השחקנים יכול להתקדם מאד, ולמרות זאת הוא לא יצליח להגיע למטרה. נצחון או מפלה הם בידיו של אלוהים. אנחנו לא יכולים להבין את דרכיו. בוודאי שמתם לב שהקוקוס הירוק נשאר גבוה על העץ והוא חשוף לשמש, ולמרות זאת החלב שלו קר. ומצד שני, הפָּנִיפָל (סוג של פרי מים) נשאר במים אבל כשאוכלים אותו הוא מחמם את הגוף. הסתכלו על גופו של האדם. הראש הוא השורש, והוא נמצא למעלה".

מנילל: "מהי אם כן חובתנו?"
מאסטר: "להישאר בדרך כלשהי מאוחדים עם אלוהים. קיימות שתי דרכים: קָרְמָיוֹגָה ומָנוֹיוֹגָה. בעלי משפחות מתרגלים יוגה דרך קָרְמָה, קיום החובות. קיימים ארבעה שלבים בחיים: בְּרָהמָצָ’רְיָה, גָרְהַסְטְיָה, וָנָפְּרַסְטָה וסָנְיַאס. הסָנְיַאסִים חייבים לוותר על אותן קרמות אותן מקיימים מתוך מחשבה על תוצאות מסוימות, אבל הם צריכים לקיים את הקרמות היומיומיות ההכרחיות מבלי להשתוקק לתוצאות. הסָנְיַאסִים מאוחדים עם אלוהים על ידי קרמות כמו קבלת המקל, איסוף נדבות, עליה לרגל וקיום סגידה וגָ’פָּה. אין זה משנה באיזה סוג של עשייה אתם מעורבים. אתם יכולים להיות מאוחדים עם אלוהים באמצעות כל עשייה, בתנאי שכשאתם מבצעים אותה, אתם מוותרים על כל התשוקה לתוצאות. קיימת הדרך השניה - מָנוֹיוֹגָה. יוגי שמתרגל את השיטה הזו אינו מפגין שום סימנים חיצוניים. הוא מאוחד עם אלוהים מבפנים. קחו לדוגמה את גָ’דָבְּהָרָטָה וסוּקָדֶוַה. קיימים הרבה יוגים מהדרך הזו, אבל השניים האלו מפורסמים מאד. הם לא גילחו לא את השיער ולא את הזקן. כל המעשים נפסקים כשאדם מגיע למעמד של פָּרָמָהָמְסָה. הוא זוכר כל הזמן את האידיאל ומודט עליו. הוא מאוחד כל הזמן עם אלוהים בהכרתו. אם הוא מקיים אי פעם פעולה כל שהיא, הוא עושה זאת כדי ללמד את בני האדם. אדם יכול להיות מאוחד עם אלוהים או דרך עשייה או דרך הפנמת המחשבות, אבל הוא יכול לדעת הכל באמצעות הבָּהָקְטִי. באמצעות הבָּהָקְטִי אדם מתנסה בקוּמְבְּהָקָה באופן ספונטני. זרמי העצבים והנשימה נרגעים כשההכרה מרוכזת. ושוב, ההכרה מתרכזת כשזרמי העצבים והנשימה נרגעים. אז הבּוּדְהִי, יכולת ההחלטה, מתייצב. אדם המשיג את המצב הזה, לא מודע לכך בעצמו. אפשר להשיג הכל באמצעות הבָּהָקְטִיוֹגָה. בכיתי בפני האמא האלוהית והתפללתי, ’הו אמא, תגידי לי בבקשה, גלי לי בבקשה, מה גילו היוגים באמצעות היוגה והגְ’נָנִים באמצעות ההבחנה.’ והאמא גילתה לי הכל. היא מגלה הכל אם המאמין המסור בוכה אליה בלב משתוקק. היא הראתה לי את כל מה שנמצא בוֶדוֹת, בוֶדָנְטָה, בפּוּרָנוֹת ובטאנטרה."

מנילל: "ומה לגבי הָאתָיוֹגָה?"
מאסטר: "הָאתָיוֹגים מזהים עצמם עם הגוף שלהם. הם מתרגלים ניקוי פנימי ומשמעת דומה, ומקדישים עצמם לדאגה לגוף בלבד. האידיאל שלהם הוא לחיות חיים ארוכים יותר ויותר. הם משרתים את הגוף יום ולילה. זה לא טוב. מהי החובה שלך? אתה צריך לוותר וויתור מנטלי על ’אישה וזהב’. אתה לא יכול להסתכל על העולם כעל צואת עורבים. הגוֹסְוָואמִים הם בעלי משפחות. לכן אמרתי להם: ’יש לכם תפקידים במקדשים, איך אתם יכולים לוותר על העולם? אתם לא יכולים להתעלם מהעולם כשאתם מסבירים אותו כמָיָה.’ צָ’אִיטָנְיָדֶוָה אמר שחובותיו של בעל משפחה הן טוב לב כלפי היצורים החיים, שרות לוָאִישְנָוִים ופיזום שמו הקדוש של אלוהים. קֶשָבּ סֶן אמר עלי פעם: ’עכשיו הוא מבקש מאיתנו להאמין בשניהם - אלוהים והעולם. אבל ביום מן הימים הוא יעקוץ אותנו’. לא, זה לא נכון. למה אני צריך לעקוץ?"
מָנִי מָאלִיק: "אבל אדוני, אתה אכן עוקץ."

מאסטר (מחייך): "מה זאת אומרת? אתה בעל משפחה. למה עליך לוותר? אבל הוויתור על העולם נחוץ לאלו שאלוהים רוצה שהם יהיו מורים לבני האדם. אדם שהוא אָצַ’רְיָה צריך לוותר על ’אישה וזהב’, אחרת אנשים לא יקבלו את עצותיו. עבורו לא מספיק לוותר מנטלית בלבד, הוא גם צריך לוותר כלפי חוץ. רק אז הדברים אותם הוא מלמד ישאו פרי. אחרת אנשים יחשבו, ’למרות שהוא מבקש מאיתנו לוותר על "אישה וזהב", הוא עצמו נהנה מהם בחשאי.’ רופא רושם תרופה לחולה ואומר לו, ’בוא ביום אחר ואני אתן לך הוראות לגבי האכילה.’ בחדרו של הרופא היו באותו היום כמה כדים של מולסה. החולה גר רחוק מאד. הוא בא לרופא אחרי כמה ימים והרופא אמר לו: ’אתה צריך להיות זהיר לגבי האוכל שלך. לא טוב לך לאכול מולסה.’ אחרי שהחולה עזב, אמר לרופא איש אחר שהיה שם, ’למה הטרחת אותו וגרמת לו לבוא שנית? יכולת בהחלט לתת לו את ההנחיות ביום הראשון.’ הרופא ענה בחיוך: ’יש סיבה. היו לי בחדר כמה כדים של מולסה באותו היום. אם הייתי מבקש מהחולה לוותר על המולסה באותו היום, הוא לא היה מאמין לדברי. הוא היה חושב: "יש לו כל כך הרבה כדים של מולסה בחדר, הוא בוודאי אוכל קצת מזה. אם כך, מולסה לא יכולה להיות דבר כל כך רע." היום החבאתי את הכדים. עכשיו הוא יאמין לדברי.’ ראיתי את האָצַ’רְיָה של האָדִי בְּרָהמוֹ סָמָג’. אני מבין שהוא התחתן פעם שניה או שלישית. יש לו ילדים גדולים. ואנשים שכאלה מלמדים! אם הם אומרים, ’אלוהים הוא אמיתי וכל השאר אשליה’, מי יאמין להם?

"אתם יכולים להבין היטב מי יהיו התלמידים שלהם. התלמיד הוא כמו המורה. אפילו אם סניאסי מוותר מנטלית על ’אישה וזהב’, אבל גר איתם למעשה, הוא לא יכול להיות מורה לאנשים. אנשים יגידו שהוא נהנה בחשאי מה’מולסה’. פעם מָהֶנְדְרָה קָוִירַג’ משינְטי נתן לרָמְלַל חמש רופיות. אני לא ידעתי על זה. כשרָמְלַל סיפר לי על הכסף, שאלתי אותו, ’למי ניתן הכסף?’ הוא אמר לי שהוא ניתן עבורי. בהתחלה חשבתי שאני צריך להשתמש בו כדי לשלם את החוב שלי על החלב. אבל תאמינו לי? ישנתי רק דקות ספורות כשלפתע התעוררתי מתפתל מכאבים, כאילו חתול שרט לי את החזה. הלכתי לרָמְלַל ושאלתי אותו שוב, ’האם הכסף ניתן בשביל הדודה שלך (אשתו של שרי ראמאקרישנה)?’ ’לא’, ענה רָמְלַל. ואז אמרתי לו, ’לך מיד ותחזיר את הכסף.’

"רָמְלַל החזיר אותו ביום שלמחרת. אתם יודעים מה זה עבור סניאסי לקבל כסף או להתקשר למשהו שגורם פיתוי? זה כמו שאלמנה ברהמינית ששמרה על איפוק וחיה במשך שנים רבות על אורז פשוט מבושל, ירקות וחלב, תחיה לפתע עם מאהב מנודה. (כולם הסתכלו המומים). פעם היתה אישה ממעמד נמוך שבאזור שלנו קראו לה בּהָגִי טֶלִי. היו לה הרבה תלמידים ומאמינים מסורים. כשבעל הבית הבין שאנשים מברכים אותה למרות שהיא אישה מכת הסוּדְרָה, הוא החל לקנא וסידר שאדם מושחת יפתה אותה. הוא הצליח לקלקל אותה, וכל התרגול הרוחני שלה איבד את ערכו.

"כך הוא סניאסי שהתדרדר. אתה מנהל חיים של בעל משפחה. אתה צריך לחיות בחברתם של אנשים קדושים. ראשית חברה של אנשים קדושים, אחר כך סְרַדְהָה, אמונה באלוהים. איך אנשים יכולים לכבד את אלוהים ולהאמין בו אם אנשים קדושים לא שרים את שמו ותהילתו? אנשים מכבדים מישהו אם הם יודעים שבמשפחתו היו נציגים מלכותיים במשך שלושה דורות. (ל"מ.") אפילו כשמישהו השיג ידע, הוא עדיין צריך להמשיך ולתרגל בקביעות מודעות אלוהית. נָנְגַטָה נהג לומר: ’מה הטעם לצחצח רק יום אחד את צידו החיצוני של כד מתכת? אם לא תצחצח אותו בקביעות, הוא יתלכלך שוב.’ אני אצטרך לבוא אליך הביתה ביום מן הימים. אם אני אכיר את הבית שלך, אני אוכל לפגוש שם מאמינים מסורים נוספים. לך בבקשה לבקר לפעמים את אישן. (למָנִילַל) אמו של קֶשָבּ סֶן הגיעה לכאן באחד הימים. הנערים הצעירים במשפחתה שרו את שמו של הארי. היא הסתובבה סביבם מוחאת בכפיה. שמתי לב שהיא לא היתה מוכת יגון בשל מותו של קֶשָבּ. היא קיימה כאן את צום האֶקָדָשִי וספרה את החרוזים שלה. הייתי מרוצה כשראיתי את מסירותה לאלוהים."

מָנִילַל: "רָאמקָמָל סֶן, סבא של קֶשָבּ, היה מאמין מסור של אלוהים. הוא נהג לשבת בחורשה של עצי טוּלְסִי ולחזור על שמו הקדוש של אלוהים. גם פְּיָארִימוֹהָאן, אביו של קֶשָבּ, היה מאמין וָאִישְנָוִי מסור."
מאסטר: "הבן לא יכול היה להיות כל כך מסור לאלוהים אם האבא לא היה כזה. הסתכל על וִיגָ’אִי. אביו היה מאבד את מודעותו לעולם בשכרון חושים אלוהי כשהוא היה קורא את הבְּהָגָוָטָה. וִיגָ’אִי בקושי יכול לשלוט על רגשותיו. כשהוא ממלמל את שמו של הארי, הוא לפעמים קם ממקומו. הדמויות של אלוהים שוִיגָ’אִי רואה בימים אלו הן כולן אמיתיות. כשדיברנו על ההבטים השונים של אלוהים, אלוהים שאין לו צורה ואלוהים שיש לו צורה, וִיגָ’אִי אמר שאלוהים מופיע לפעמים עם תכונות ולפעמים ללא תכונות. הוא נתן כדוגמה את הזיקית, שלפעמים היא הופכת לאדומה, לפעמים לכחולה, לפעמים לירוקה ולפעמים נשארת ללא צבע. וִיגָ’אִי הוא באמת ישר ותמים. אדם לא יכול להבין את אלוהים אם הוא לא ישר וסובלני. אתמול וִיגָ’אִי היה בביתו של אַדְהָר סֶן. הוא התנהג כאילו זה היה ביתו שלו והאנשים שגרים שם הם בני משפחתו. אדם אינו יכול להיות תמים וישר וסובלני כל עוד הוא לא נקי מגשמיות."

אחר כך שר המאסטר:
תשיג את האוצר היקר הזה כאשר תנקה את הלכלוך מהכרתך...
הוא המשיך: "אתה לא יכול להכין סיר מבלי שתכין קודם כל בתשומת לב רבה את החימר. הסיר ייסדק אם החימר יכיל חלקיקים של חול או אבנים. לכן הקדר מכין קודם כל את החימר כשהוא מוציא ממנו את החול והאבנים. אם המראה מכוסה בלכלוך, היא לא תשקף את פניו של המסתכל בה. אדם לא יכול להבין את הנשמה האמיתית שלו כל עוד ליבו אינו טהור. אתה תמצא יושר ותום לב במקום בו אלוהים מגלם עצמו כבן אדם. נָנְדָגְהוֹש, וָסוּדֶוָה ודָסַרַטָה היו ישרים ותמימי לב. הוֶדָנְטָה אומרת שאדם אפילו לא רוצה לדעת את אלוהים כל עוד ההכרה שלו אינה טהורה. אדם אינו יכול להיות תמים וישר וסובלני ללא טָפַּסְיָה מרובה או אם זו לא לידתו האחרונה."

שרי ראמאקרישנה היה מוטרד, כמו ילד, משום שהוא חשב שרגליו היו נפוחות מעט. מָהֶנְדְרָה קָוִירַג’ משינְטי נכנס לחדר ובירך את המאסטר. מאסטר (למאמינים המסורים): "אתמול אמרתי לנָרָן, ’תלחץ על הרגליים שלך ותראה אם זה יוצר בהן גומות’. הוא לחץ ולא נשאר סימן. השמעתי אנחת רווחה. (למוּקְהֶרְג’י) אתה מוכן ללחוץ על הרגל שלך בבקשה? זה יוצר גומה?"
מוּקְהֶרְג’י: "כן אדוני."
מאסטר: "הא, איזו הקלה."
מָנִי מָאלִיק: "למה אתה מוטרד מזה, אדוני? תתרחץ בבקשה בנהר. למה אתה צריך לקחת תרופות?"
מאסטר: "לא אדוני. לך יש דם חזק. המקרה שלך שונה. האמא האלוהית השאירה אותי במצב של ילד. באחד הימים נשך אותי משהו ביער. שמעתי שאנשים אמרו שבמקרה של הכשת נחש, הרעל יוצא אם הנחש מכיש שוב. אז שמתי את היד שלי בתוך חור וחיכיתי. אדם שעבר שם אמר לי: ’מה אתה עושה? אתה תיפטר מהרעל רק אם הנחש יכיש אותך באותו המקום. אתה לא תירפא אם הנחש יכיש חלק אחר בגופך.’ אמרו לי שטל האביב הוא טוב. באחד הימים, בדרך מכלכותא, הוצאתי את ראשי מהכרכרה וחשפתי אותו לאוויר הלח. (כולם צוחקים). (למָהֶנְדְרָה משינְטי) הפונדיט הזה משינטי הוא טוב מאד. יש לו תואר מהלימודים שלו. הוא מכבד אותי. אמרתי לו, ’קראת הרבה מאד, אבל תפסיק להתרברב בגלל שאתה מלומד.’ זה שימח אותו מאד. אני משוחח איתו על הוֶדָנְטָה. (ל"מ.") זה אשר הוא אָטְמָן טהור אינו תלוי בדבר. מָיָה, או אָוִידְיָה, נמצאת בו. במיה קיימות שלושת הגונות: סָטְוָה, רָגַ’ס וטָמַס. שלושת הגונות האלו גם קיימות באָטְמָן הטהור. אבל אָטְמָן עצמו אינו תלוי בהן. אם תזרוק צבע כחול לתוך האש, תראה להבה כחולה. אם תזרוק צבע אדום, תראה להבה אדומה. אבל לאש עצמה אין צבע משלה. אם תשים כדור כחול במים, הם יהפכו לכחולים. ושוב, אם תשים אָלוּם באותם המים יחזור צבעם הטבעי. קצב אחד נשא על גבו גוש של בשר כשהוא נגע בשָנְקָרָה. שָנְקָרָה צעק: ’מה! נגעת בי!’. הקצב ענה: ’אדון נכבד, אתה לא נגעת בי ואני לא נגעתי בך. אתה אָטְמָן טהור, אינך תלוי בדבר.’ גָ’דָבְּהָרָטָה אמר את אותו הדבר למלך רָהוּגָנָה. האָטְמָן הטהור אינו תלוי בדבר ואיש לא יכול לראות אותו. אם מערבבים מלח במים, אדם לא יכול לראות את המלח עם עיניו. זה אשר הוא האָטְמָן הטהור הוא הגורם הגדול, הגורם לכל הגורמים. הגס, המעודן, הארעי והסיבה הגדולה.

"חמשת האלמנטים הם גסים. הכרה, בּוּדְהִי ואגו הם מעודנים. פְּרָקְרִיטי, האנרגיה הקדמונית, היא הגורם לכל אלו. בְּרָאהְמָן, האָטְמָן הטהור, הוא הגורם לכל הגורמים. רק האָטְמָן הטהור הזה הוא הטבע האמיתי שלנו. מהי גְ’נָנָה? כשאדם מכיר את הרוח הטהורה שבו ושומר את הכרתו ממוקדת בה. כלומר הוא מכיר את האָטְמָן הטהור. כמה זמן צריך אדם למלא את חובותיו? כל עוד הוא מזהה עצמו עם הגוף, או במילים אחרות, כל עוד הוא חושב שהוא הגוף. כך אומרת הגיטה. לחשוב על הגוף כעל אָטְמָן זוהי אָגְ’נָנָה, בּוּרות. (אל המאמין המסור המזוקן של הברהמו משיבפור) "אתה חבר בברהמו?"
מאמין מסור: "כן אדוני."

מאסטר (מחייך): "אני יכול לזהות אדם שסוגד לחסר הצורה רק מהסתכלות על פניו ועיניו. צלול בבקשה קצת יותר עמוק. אדם לא משיג את האבנים הטובות אם הוא צף על פני המים. ובאשר אלי - אני משלים עם הכל - אלוהים חסר הצורה ואלוהים שיש לו צורה."
המאמינים המָרוָוארִים מבּוּרָבָּזָר נכנסו לחדר וברכו את המאסטר. הוא החל להלל אותם.

מאסטר (למאמינים המסורים): "הא! הם באמת מאמינים מסורים של אלוהים. הם מבקרים במקדשים, מפזמים מזמורים לאלוהים ואוכלים פְּרָסָד. והג’נטלמן אותו הם מינו להיות הכוהן שלהם השנה הוא מלומד של הבְּהָגָוָטָה."
מאמין מָרוָוארִי: "מיהו ה’אני’ הזה שאומר ’הו אלוהים, אני המשרת שלך’?"
מאסטר: "זוהי הלִינְגָשָרִירָה, הנשמה שהתגלמה. היא מורכבת ממָנָס, בּוּדְהִי, צִ’יטָה ואָהָמְקַרָה."
מאמין מסור: "מיהי הנשמה שהתגלמה?"
מאסטר: "זהו האָטְמָן הכבול בשמונת הכבלים. ומהי הצִ’יטָה? זוהי ’מודעות האני’ האומרת ’אהה!’ "
מאמין מסור: "אדון נכבד, מה קורה אחרי המוות?"
מאסטר: "על פי הגיטה, אדם הופך למה שהוא חושב עליו בשעת המוות. המלך בְּהַרָטָה חשב על האייל שלו והפך לאייל בחייו הבאים. לכן אדם חייב לתרגל סָדָנָה על מנת להבין את אלוהים. אם אדם חושב על אלוהים יום ולילה, הוא יחשוב את אותה המחשבה בשעת המוות שלו."
מאמין מסור: "למה אנחנו לא מרגישים שוויון נפש כלפי דברים גשמיים?"
מאסטר: "בגלל המָיָה. בגלל המיה אדם מרגיש שהאמיתי אינו אמיתי ושהכוזב הוא אמיתי. האמיתי משמעו זה שהוא נצחי, בְּרָאהְמָן הנעלה. זה שאינו אמיתי הוא החולף, כלומר העולם."
מאמין מסור: "אנחנו קוראים את הכתבים הקדושים. למה אנחנו לא יכולים לקלוט אותם?"

מאסטר: "מה ניתן להשיג מקריאה סתמית? אדם צריך תרגול רוחני - סגפנות. קרא לאלוהים. מה הטעם בחזרה סתמית על המילה ’סידהי’? צריך לאכול מזה קצת. היד מדממת כשהיא נוגעת בצמח קוצני. נניח שהבאת צמח שכזה, ישבת לידו וחזרת ואמרת: ’הנה! הצמח בוער’. האם זה יצית את הצמח? העולם הזה הוא כמו הצמח הקוצני. הצת את אש הידע ואיתה הדלק את הצמח. רק אז הוא יבער. אדם חייב לעבוד מעט בשלב הסָדָנָה. אז הדרך נהיית קלה. השט את הסירה לאורך פיתולי הנהר ואז תן לה להיסחף בעזרתה של הרוח. כל עוד אתה גר בתוך ביתה של המָיָה, כל עוד קיימים ענניה של המָיָה, אינך רואה את השפעתה של שמש הידע. צא מביתה של המָיָה, וותר על ’אישה וזהב’, ואז תשמיד שמש הידע את הבּוּרות. בתוך הבית לא תוכל לשרוף נייר עם עדשה. אם תעמוד בחוץ, קרני השמש יפלו על העדשה והנייר יישרף. ושוב, העדשה לא יכולה לשרוף את הנייר כשיש עננים. הנייר נשרף כשהענן נעלם.

"החשכה שבהכרה מושמדת רק כשהאדם מתרחק מעט מ’אישה וזהב’, וכך, כשהוא עומד בנפרד, הוא מתרגל מעט סגפנות ומשמעת רוחנית. רק אז נעלם ענן האגו והבּוּרות שלו. רק אז הוא משיג את הידע של אלוהים. ’אישה וזהב’ זה הענן היחידי שמסתיר את שמש הידע. (אל המאמין המָרוָוארִי) הכללים החלים על הסניאסי הם נוקשים ביותר. אסור לו לקיים אפילו את הקשר הקלוש ביותר עם ’אישה וזהב’. אסור לו לקבל כסף בידיו שלו, ואסור לו להרשות שישאירו אותו בקרבתו. לָקְשְמִינָרָיָן מָרוָוארִי, וֶדָנְטִיסְט, נהג לבוא לכאן לעיתים קרובות מאד. באחד הימים הוא ראה סדין מלוכלך על המיטה שלי ואמר: ’אני אשקיע עשרת אלפי רופיות בשמך. הריבית תאפשר לך לשלם את הוצאותיך.’ ברגע שהוא אמר את הדברים האלו, איבדתי את הכרתי כאילו הוכיתי במקל. כשחזרה אלי הכרתי אמרתי לו: ’אם אתה מתכוון להגיד שוב דברים כאלו, טוב יותר שלא תבוא לכאן. אני לא יכול לגעת בכסף. אני גם לא יכול להחזיק אותו לידי.’

"הוא היה איש חכם מאד. הוא אמר: ’אם כך, גם לך יש תחושה של קבלה ודחיה. כלומר עדיין לא הגעת לידע המושלם.’ ’אדוני היקר’, אמרתי לו, ’עוד לא הגעתי כל כך רחוק.’ (כולם צוחקים). לָקְשְמִינָרָיָן רצה להשאיר את הכסף בידיו של הְרִידֶאֵי. אמרתי לו: ’זה לא יצליח. אם תשאיר את הכסף אצל הְרִידֶאֵי, אני אגיד לו לבזבז אותו לפי רצוני. אם הוא לא יציית, אני אתרגז. עצם הקשר עם הכסף הוא רע. לא, אתה לא יכול להשאיר אותו אצל הְרִידֶאֵי.’ האם חפץ שנמצא ליד המראה לא ישתקף בה?"

מאמין מסור: "אדון נכבד, האם אדם מגיע לשחרור רק כשהוא מת על גדת הגאנגא?"
מאסטר: "רק הידע של אלוהים מעניק את השחרור. הג’נני ישיג בוודאי את השחרור כשהוא ימות, אם זה יקרה בחדר המתים או על גדת הגאנגא. אבל גדת הגאנגא מומלצת לנשמה כבולה."
מאמין מסור: "אדון נכבד, למה אדם שמת בבֶּנַארֶס מגיע לשחרור?"
מאסטר: "אדם שמת בבֶּנַארֶס רואה חזיון של שִיוָה. שִיוָה אומר לו: ’זהו ההבט שלי שיש לו צורה, התגלמותי במָיָה. אני לובש את הצורה הזו למען המאמינים המסורים. תסתכל. אני מתמזג אל תוך סָטְצִ’יטְאָנַנְדָה שאינו ניתן לחלוקה.’ וכשהוא אומר את המילים האלה, שִיוָה משיל את דמותו ומאפשר לאדם הגוסס לראות את בְּרָאהְמָן. הפּוּרָנוֹת אומרו שאפילו צָ’נְדָלָה שיש בו אהבה לאלוהים משיג את השחרור. על פי האסכולה הזו, די בשמו של אלוהים כדי לשחרר את הנשמה.

"אין צורך בדברים כמו סגידה, הקרבת קורבן, השיטה של הטאנטרה ופיזום של מנטרות. אבל הוֶדוֹת מלמדות דברים אחרים. על פי הוֶדוֹת איש פרט לברהמין אינו יכול להגיע לשחרור. יותר מזה, האלים אינם מקבלים את הסגידה כל עוד המנטרות לא פוזמו נכון. אדם צריך להקריב קורבנות, ולקיים טקסי סגידה וכולי, על פי ההוראות של הכתבים הקדושים. אבל איפה יש זמן בעידן הקָאלִיוּגָה לקיים את הטקסים הוֶדִים? לכן בקָאלִיוּגָה נתיב ההתמסרות שתואר על ידי נָרַדַא הוא הטוב ביותר.

"נתיב הקָרְמָה הוא קשה ביותר. קָרְמָה גורמת לשיעבוד אם מקיימים אותה מתוך רוח של צמידות. יותר מזה, חייו של האדם בימינו אלו תלויים באוכל. אין לו זמן לשמור על הטקסים המצווים בכתבים הקדושים. החולה מת אם הוא מנסה לרפא את הקדחת שלו על ידי תמצית של צמחים אותה נתן לו רופא מקומי מהדור הישן. לכן הוא צריך לקחת תרופה חדישה להורדת החום. על פי נָרַדַא, המאמין המסור צריך לשיר את שמו ותהילתו של אלוהים. נתיב הקָרְמָה אינו מתאים לקָאלִיוּגָה. בָּהָקְטִיוֹגָה הוא הנתיב המתאים. מלא את חובותיך בעולם כל עוד אתה זקוק להם כדי לקטוף את פירות המעשים מחייך הקודמים. אבל אתה חייב לפתח אהבה לאלוהים ולהיות קשור אליו בלהט.

"שירת שמו ותהילתו של אלוהים משמידה את השפעתם של מעשי העבר. אתה לא צריך למלא חובות כל ימי חייך. ככל שתפתח אהבה טהורה וכמיהה לאלוהים, חובותיך יתמעטו ויתמעטו. אחרי הגשמת אלוהים הם ייפסקו לגמרי. כשהכלה הצעירה הרה, חמותה מפחיתה את המטלות שלה. אחרי לידת התינוק היא לא צריכה לעסוק בעבודות הבית."

כמה אנשים צעירים מהכפר בדָקְשִינֶסְוָור נכנסו לחדר ובירכו את שרי ראמאקרישנה. השעה היתה קרוב לארבע אחרי הצהרים. הם התישבו והחלו לדבר עם המאסטר.

איש צעיר: "אדוני, מהו ידע?"
מאסטר: "זה לדעת שאלוהים הוא המציאות היחידה וכל השאר אינו אמיתי. זה אשר הוא אמיתי נקרא גם בראהמן. יש לו שם אחר: קָאלָה, זמן. יש פתגם שאומר, ’הו אחי, כמה דברים נוצרים בתוך הזמן ונעלמים בזמן!’. זו אשר משתעשעת עם קָאלָה נקראת קָאלִי. היא האנרגיה הקדמונית. קָאלָה וקָאלִי, בְּרָאהְמָן ושָקְטִי, אינם ניתנים להפרדה. הבְּרָאהְמָן הזה, מטבע המציאות, הוא אינסופי. הוא קיים בעבר, בהווה ובעתיד. אין לו התחלה וסוף. אי אפשר לתאר אותו במילים. המירב שאפשר להגיד על בְּרָאהְמָן הוא שטבעו הוא אינטליגנציה ואושר. העולם הוא אשליה, רק בְּרָאהְמָן לבדו הוא אמיתי. טבעו של העולם הוא קסם. הקוסם הוא אמיתי אבל הקסם שלו אינו אמיתי."

איש צעיר: "אם טבעו של העולם הוא אשליה - קסם - אז למה אי אפשר להשתחרר ממנו?"
מאסטר: "בגלל הסָמְסְקָרות, הנטיות המוּלדוֹת. הלידות החוזרות ונשנות בעולם הזה של המָיָה, גורמות לנו להאמין שהמָיָה היא אמיתית. תן לי לספר לך עד כמה חזקות הן הנטיות המולדות. פעם היה נסיך שבחייו הקודמים הוא היה בנו של כובס. כשהוא שיחק עם חבריו בחייו כנסיך, הוא אמר להם: ’תפסיקו את המשחקים האלה. אני אראה לכם משחק חדש. אני אשכב על הבטן ואתם תכו עם הבגדים על גבי כמו שעושה הכובס, כשהוא משמיע צליל של הצלפה.’ צעירים רבים באים לכאן. אבל רק מעטים כמהים לאלוהים. המעטים האלו נולדו עם נטיות רוחניות. הם מתחלחלים כשמדברים איתם על נישואים.

"נירָנְגָ’ן אמר עוד מילדותו שהוא לא יתחתן. לפני יותר מעשרים שנה, שני אנשים צעירים מבָּרַנַגוֹר נהגו לבוא לכאן. לאחד קראו גוֹבִינְדָה פָּאל ולשני גוֹפָּאל סֶן. הם היו מסורים לאלוהים עוד מימי ילדותם. אפילו איזכור קל של נישואים היה מפחיד אותם. גוֹפָּאל התרגל לחוות בְּהָוָה סָמַאדְהִי. הוא היה נרתע מאנשים גשמיים כמו שעכבר נרתע מחתול. באחד הימים הוא ראה את הנערים ממשפחת טאגור משוטטים בגינה. הוא סגר עצמו בקוּטִי כדי שלא יצטרך לדבר איתם. גוֹפָּאל נכנס לסָמַאדְהִי בפָּנְצָ’וָטִי. במצב הזה הוא אמר לי כשהוא נוגע ברגלי: ’תן לי ללכת. אני לא יכול לחיות בעולם הזה יותר. אתה צריך לחכות עוד זמן רב. תן לי ללכת.’ אמרתי לו מתוך התלהבות, ’אתה מוכרח לבוא שוב.’ ’בסדר גמור, אני אבוא’, הוא אמר. כמה ימים אחר כך בא אלי גוֹבִינְדָה. ’איפה גוֹפָּאל?’ שאלתי אותו. הוא אמר, ’הוא מת.’

"במה מתעניינים הצעירים האחרים? בכסף, בית, כרכרה, בגדים ולבסוף חתונה. אלו הדברים שמעסיקים אותם. אם הם רוצים להתחתן, הם שואלים בהתחלה לגבי הנערה. הם רוצים לברר אם היא יפה. יש מישהו שמדבר עלי דברים רעים מאד. הוא תמיד מעביר עלי ביקורת משום שאני אוהב את הצעירים. אני אוהב רק את אלו שנולדו עם נטיות טובות, נשמות טהורות הנכספות לאלוהים, שאינם מקדישים שום תשומת לב לכסף, דברי מותרות ודברים שכאלה. אם אנשים נשואים מפתחים אהבה לאלוהים, הם לא יהיו קשורים לעולם. הירָנָנְדָה נשוי. אז מה אם הוא נשוי? הוא לא יהיה קשור מאד לעולם."

הירָנָנְדָה, חבר הבְּרָהְמוֹ סָמָג’, היה יליד סִינְד. הוא פגש את המאסטר בכלכותא ופיתח מסירות כלפיו. מָנִילַל, המאמינים המָרוָוארִים, המאמינים המסורים של הבְּרָהְמוֹ משיבְּפּוּר והאנשים הצעירים מדָקְשִינֶסְוָור בירכו את המאסטר ונפרדו ממנו.
הערב ירד. על המרפסת המזרחית והמערבית הודלקו המנורות. גם בחדרו של המאסטר הודלקה מנורה והובערה קטורת. הוא חזר על שמה של האמא האלוהית, שקוע בהרהורים מעמיקים עליה. אחרי זמן מה הוא דיבר שנית עם המאמינים המסורים. טקסי הערב במקדשים עמדו להתחיל בעוד זמן קצר.
מאסטר (ל"מ."): "בשביל מה אדם שחושב על אלוהים יום ולילה צריך את הסָנְדְהִיָה?

    איזה צורך יש לאדם בפולחנים, מה לו עוד בהתמסרות,
    אם הוא חוזר על שמה של אמא בשלוש השעות הקדושות?
    הטקסים הרודפים אותו אולי יתקרבו אליו, אך לעולם לא יוכלו להשיגו.
    צדקה, נדרים ומתנות אינם מושכים את הכרתו של מָדַן,
    רגלי הלוטוס המבורכות של האמא האלוהית הן כל תפילתו ומינחתו.

 
"הסָנְדְהִיָה מתמזגת אל תוך הגָיַטְרי, והגָיַטְרי אל תוך האוֹם. אדם התבסס היטב בחיים הרוחניים כשהוא נכנס לסמאדהי אחרי שהוא אומר ’אוֹם’ פעם אחת בלבד. בהְרִישִיקֶש יש סָאדְהוּ שמתעורר מוקדם בבוקר ונעמד ליד מפל של מים. הוא מתבונן בו במשך כל היום ואומר לאלוהים: ’הא, הצלחת! מעשה יפה! כמה מדהים!’. הוא לא מתרגל שום צורה אחרת של גָ’פָּה או סגפנות. בלילה הוא חוזר לבקתה שלו. בשביל צריך אדם להטריד את ראשו בשאלה האם אלוהים הוא חסר צורה או שיש לו צורה? מספיק לו לאדם להתפלל אליו לבד במקום מבודד ולבכות, ’הו אלוהים, גלה עצמך בפני כפי שאתה.’ אלוהים נמצא הן בפנים והן בחוץ.

"זה הוא אשר שוכן בתוכנו. לכן אומרות הוֶדוֹת, ’טָטְוָמָסִי - אתה הוא זה.’ אלוהים נמצא גם מחוצה לנו. הוא מופיע במגוון של צורות בגלל המָיָה, אבל במציאות רק הוא קיים. לכן לפני שמתארים את צורותיו השונות של אלוהים ואת שמותיו, צריך להגיד ’אוֹם טָאט סָאט (אום זוהי המציאות היחידה).’ דבר אחד הוא ללמוד על אלוהים מהכתבים הקדושים, ודבר אחר לגמרי הוא לראות אותו. הכתבים הקדושים רק נותנים רמזים. לכן אין צורך לקרוא הרבה כתבים קדושים. הרבה יותר טוב להתפלל לאלוהים במקום מבודד. אין צורך לקרוא את כל הגיטה. אדם יכול להבין את מהותה של הגיטה אם הוא חוזר על המילה עשר פעמים. היא מתהפכת ונשמעת כ’טגי’. מהותו של הספר היא: ’הו בן אדם, וותר על הכל וסגוד לאלוהים.’

כשהמאסטר צפה בפולחן הערב לקאלי בחברתם של המאמינים המסורים, נפל עליו מצב רוח נלהב. במצבו, הוא אפילו לא יכול היה לברך את הפסל. בזהירות רבה הוא חזר לחדרו עם המאמינים המסורים והתישב, כשהוא שרוי עדיין בשכרון חושים. הוא דיבר אליהם כשהוא עדיין במצב הזה. בחדר היה איש צעיר בשנות העשרים לחייו, הָארי, שהיה קרוב משפחה של המוּקְהֶרְג’ים ומסור מאד למאסטר. הוא היה נשוי. באותו הזמן הוא גר עם משפחת מוּקְהֶרְג’י וחיפש עבודה.
מאסטר (להָארי כשהוא מוכה בשכרון חושים): "תעבור את החניכה אחרי שתקבל רשות מאמא שלך. (לפְּרִיָה כשהוא מתייחס להארי) לא יכולתי לתת לו את המנטרה למרות שאמרתי שאני אחנוך אותו. אני לא חונך אנשים. תמשיך עם המדיטציות והגָ’פָּה שלך כפי שעשית עד עכשיו."
פְּרִיָה: "כן אדוני."
מאסטר: "ואני אומר לך את זה כשאני נמצא בהלך הרוח הזה. תאמין לי. אתה מבין, אין כאן שום הצגה או רמאות. רק אמרתי לאמא האלוהית כשהייתי בשכרון חושים, ’הו אמא, הלוואי ואלו שבאים לכאן [מתכוון לעצמו] מתוך משיכה כנה, ישיגו שלמות!’ "

מָהֶנְדְרָה קָוִירַג’ משינְטי ישב על המרפסת ושוחח עם רָמְלַל, הָאזְרָה ואחרים. המאסטר קרא לו מתוך החדר. "מ." יצא במהירות והביא את מָהֶנְדְרָה פנימה.
מאסטר (למָהֶנְדְרָה): "שב ותקשיב לדברים שלי."
מָהֶנְדְרָה היה נבוך מעט. הוא התישב.
מאסטר (למאמינים המסורים): "את אלוהים אפשר לשרת בדרכים שונות. אוהב נלהב של אלוהים נהנה ממנו בדרכים שונות. לפעמים הוא אומר, ’הו אלוהים, אתה הינך הלוטוס ואני הדבורה’, ולפעמים ’אתה אוקינוס הסָטְצִ’יטְאָנַנְדָה ואני הדג.’ ולפעמים אוהבו של אלוהים אומר, ’אני הרקדנית שלך.’ הוא רוקד ושר לפניו. הוא חושב על עצמו לפעמים כחברו של אלוהים ולפעמים כמשרתת שלו. לפעמים הוא מסתכל על אלוהים כעל ילד, כפי שעשתה יָאסוֹדָה, ולפעמים כעל בעל או אהוב, כפי שעשו הגוֹפִּיס. בָּלַרַמָה ראה בקרישנה לפעמים חבר, ולפעמים הוא חשב שהוא המטריה של קרישנה או השטיח שלו. הוא שירת את קרישנה בכל דרך אפשרית."
האם רמז שרי ראמאקרישנה על הלך הרוח שלו כשתיאר כך את התייחסויותיו השונות של אוהבו של אלוהים? אחר כך הוא תיאר את שלושת מצבי הרוחניות של צָ’אִיטָנְיָה.

מאסטר: "צָ’אִיטָנְיָדֶוָה נהג לחוות שלושה מצבים של רוחניות. במצב הפנימי ביותר הוא היה שוקע בסאמדהי, בלתי מודע לעולם החיצוני. במצב של מודעות חלקית, הוא היה רוקד בשכרון חושים אבל לא יכול היה לדבר. במצב של מודעות מלאה הוא היה שר על תפארתו של אלוהים. (אל המאמינים המסורים) אתם מקשיבים לדברים שאני אומר. נסו להפנים אותם. כשאנשים גשמיים יושבים לפני סָאדְהוּ, במשך אותו הזמן הם מנסים להסתיר לגמרי את כל המחשבות והרעיונות הגשמיים שלהם. אבל ברגע שהם עוזבים אותו הם נותנים להם לחזור. ראיתם יונה אוכלת אפונה יבשה. אפשר לחשוב שהיא עיכלה אותה, אבל היא שומרת אותה בזפק שלה. אפשר להרגיש שם את הגרגרים. בשעת השקיעה הניחו בצד את כל עיסוקיכם והתפללו לאלוהים. החשכה מזכירה אותו לאנשים. כשהחשכה מתקרבת האדם חושב: ’לפני רגע יכולתי לראות הכל. מי הביא לשינוי הזה?’ המוסלמים מפסיקים את כל הפעילויות ומתפללים את תפילותיהם בזמן קבוע."
מוּקְהֶרְג’י: "אדון נכבד, האם טוב לתרגל גָ’פָּה?"
מאסטר: "כן. אדם מגיע לאלוהים על ידי הגָ’פָּה. כשאדם חוזר בחשאיות על שמו של אלוהים במקום מבודד הוא זוכה לחסד האלוהי. אחר כך מגיע החזיון שלו. נניח שגזע עץ גדול שוכב מתחת למים, קשור לאדמה עם שרשרת. אם תעבור חוליה אחרי חוליה, תגיע בסופו של דבר אל גזע העץ. הגָ’פָּה נעלה יותר מהסגידה, המדיטציה נעלה יותר מהגָ’פָּה, הבְּהָוָה נעלה יותר מהמדיטציה ומָהָבְּהָוָה ופְּרֶמָה נעלות יותר מהבְּהָוָה. צָ’אִיטָנְיָדֶוָה חווה פְּרֶמָה. כשאדם משיג פְּרֶמָה, יש לו את החבל לקשור בו את אלוהים."

הָאזְרָה נכנס לחדר.
מאסטר (להָאזְרָה): "אהבה לאלוהים, כשהיא אהבה עמוקה וספונטנית, נקראת רַגָה-בָּהָקְטִי. וֵידְהִי-בָּהָקְטִי, התמסרות טקסית, נשענת על ההנחיות שבכתבים הקדושים. היא באה והולכת. אבל רַגָה-בָּהָקְטִי היא כמו אבן המסמלת את שִיוָה שפרצה ממעמקי האדמה. אי אפשר למצוא את שורשיה, אומרים שהשורשים רחוקים כמו בֶּנַארֶס. רק התגלמות של אלוהים וחבריה משיגים את הרַגָה-בָּהָקְטִי."
הָאזְרָה: "הא!"
מאסטר: "באחד הימים חזרתי מחורשת האורנים כשראיתי אותך סופר את החרוזים שלך. אמרתי לאמא האלוהית: ’אמא, איזה אדם קטנוני הוא! הוא חי כאן ועדיין מקיים את הגָ’פָּה שלו עם מחרוזת תפילה! מי שמגיע לכאן [מתכוון לעצמו], מודעותו הרוחנית מתעוררת מיד. הוא לא צריך להיות טרוד יותר מדי לגבי הגָ’פָּה. לכו לכלכותא ותמצאו אלפים סופרים את חרוזיהם - אפילו הזונות.’ (ל"מ.") בבקשה תביא לכאן את נָרָן בכרכרה. אני מבקש את אותה הבקשה ממוּקְהֶרְג’י. אני אתן לנָרָן משהו לאכול כשהוא יבוא. כשמאכילים נערים שכמותו, יש לזה משמעות רבה."

יום שבת, 4 באוקטובר, 1884
זה היה היום של הירח המלא הראשון אחרי הדוּרְגָה פּוּגָ’ה. שרי ראמאקרישנה הגיע לכלכותא לביתו של נָבִּין סֶן, אחיו הבכור של קֶשָבְּ צָ’נְדְרָה סֶן. ביום חמישי שעבר, ביקשה אמו של קֶשָבְּ מהמאסטר שיבקר אותה בכלכותא. המאסטר התישב בחדר בקומה העליונה של הבית. היו איתו בָּבּוּרָם, קִישוֹרִי ועוד כמה מאמינים מסורים. נַנְדַלַל ואחייניו האחרים של קֶשָבְּ, אמו של קֶשָבְּ וקרובי משפחתו האחרים המתינו למאסטר. הם ארגנו הופעה של שירי התמסרות בחדר. "מ." ישב בחדר בקומה התחתונה, מאזין לקירטאן.
שרי ראמאקרישנה אמר למאמיני הבְּרָהְמוֹ: "העולם הוא ארעי. אדם צריך לזכור זאת תמיד." אחר כך הוא שר:

    זכרי זאת, הו הכרה! איש אינו שייך לך:
    חסרי ערך הם נדודיך בעולם.
    לכודה במלכודת העדינה של המָיָה כפי שאת,
    אל תשכחי את שמה של האמא האלוהית...

המאסטר אמר למאמינים המסורים: "צללו עמוק. מה תוכלו להשיג אם רק תצופו על פני המים? וותרו על הכל למשך כמה ימים, לכו למקום מבודד וקראו לאלוהים בכל נשמתכם."
המאסטר שר:

    צִלְלִי עמוק, הו הכרה, צִלְלִי עמוק לאוקינוס יופיו של אלוהים;
    אם תרחיקי עד למצולות העמוקות ביותר,
    שם תמצאי את אבן החן של האהבה.
    לבקשתו של שרי ראמאקרישנה, שרו מאמיני הבְּרָהְמוֹ:
    אתה הינך הכל שבכל, הו אלי - החיים של חיי, העיקר שבעיקר;
    בשלושת העולמות אין לי אף אחד אלא אתה לו אוכל לקרוא שלי.
    אתה הינך שלוותי, שמחתי, תקוותי; אתה תמיכתי, עושרי, תפארתי.
    אתה חוכמתי ועוצמתי...

המאסטר שר שוב:

    הו אמא, בשביל יָאסוֹדָה תרקדי, כשהיא קוראת לך "התכשיט הכחול" היקר שלה:
    היכן החבאת את הדמות הנחמדה הזו, הו סְיָמָה האיומה?...
    גם מאמיני הבְּרָהְמוֹ שרו בליווי מצילתיים ותופים:
    הו אמא, כמה עמוקה אהבתך לבני האדם!
    יודע זאת, בכיתי מרוב אושר.
    כמעט מיום לידתי
    הפרתי כל אחד ואחד מחוקיך,
    ואת עדיין מביטה עלי באהבה,
    מנחמת אותי במילים מתוקות.
    יודע זאת, בכיתי מרוב אושר.
    הו אמא, משא אהבתך
    גדול מכדי שאוכל לשאתו;
    נשמתי זועקת בבכי קורע לב,
    למגע אהבתך. אליך אני בא,
    מחפש מקלט לרגליך.

    אחר כך הוא שר שוב על האמא האלוהית:

    הו אמא, את המדריך הפנימי שלי, ערה תמיד בליבי!
    יום ולילה את מחזיקה אותי בחיקך.
    למה את מפגינה עדינות שכזו כלפי ילדך חסר הערך?
    הא! נראה שאת מטורפת מאהבה, פעם מלטפת, פעם בלפיתה עזה
    מחזיקה אותי בחוזקה, נותנת לי לשתות
    את הנקטר שלך, מוזגת לאזני את מילות האהבה הרכות שלך.
    אהבתך אלי בלתי פוסקת, אהבה שאינה יכולה לראות את טעויותי,
    בכל פעם כשאני נמצא בסכנה, את מצילה אותי.
    גואלת החוטאים! אני יודע את האמת: אני שייך לאמא שלי והיא שייכת לי.
    עכשיו אקשיב לה ורק לה, ואלך בדרך הישר,
    אשתה את החלב הזורם משדיה של אמא שלי,
    אני אהיה חזק ואשיר בשמחה: "הידד, הו אמא! בראהמן נצחי!"

המאסטר ומאמיני הבְּרָהְמוֹ שרו כמה שירים על הארי וגָאוּרַנְגָה.

יום ראשון, 5 באוקטובר, 1884
שרי ראמאקרישנה ישב בחדרו אחרי ארוחת הצהרים, עם "מ.", הָאזְרָה, קָאלִי המבוגר, בָּבּוּרָם, רָמְלַל, הָארי ואחרים. חלקם ישבו על הרצפה וחלקם סביב. ביום הקודם ביקר המאסטר את אמו של קֶשָבּ בביתה בכלכותא ושימח אותה בשירי ההתמסרות שלו. הָאזְרָה גר עם המאסטר בדָקְשִינֶסְוָור כבר זמן רב. הוא התגאה מעט בידע שלו ואפילו העביר מפעם לפעם ביקורת על המאסטר בנוכחותם של אחרים. מצד שני, הוא היה יושב על מרפסת חדרו של המאסטר וסופר את חרוזיו בארשת של התרכזות.

הוא דיבר בקלות ראש על צ’איטניה כעל "התגלמות מודרנית". הוא היה אומר: ’אלוהים לא נותן רק התמסרות טהורה אלא גם עושר. לא חסר לו מזה. כשאדם מגיע לאלוהים הוא משיג גם את שמונת הכוחות המיסטיים." להָאזְרָה היה חוב קטן אותו הוא היה צריך לסלק, של כאלף רופיות. הוא צבר אותו כשהוא בנה את ביתו והיה מוטרד לגבי התשלום. קאלי המבוגר עבד במשרד, ממנו הוא קיבל משכורת קטנה. הוא היה צריך לפרנס משפחה גדולה. הוא היה מסור למאסטר וביקר אותו מפעם לפעם, ואפילו נעדר מעבודתו בשל כך.

קאלי (להָאזְרָה): "אתה מעביר ביקורת על אנשים, אתה כמו אֶבֶן בֹּחַן הבוחנת איזה זהב הוא טהור ואיזה לא. למה אתה מדבר כל כך הרבה דברים רעים על אחרים?"
הָאזְרָה: "כל מה שאני אומר, אני אומר רק לו [מתכוון לשרי ראמאקרישנה]."
מאסטר: "זה נכון."
הָאזְרָה התחיל להסביר את הטָטְוָגְ’נָנָה. הָאזְרָה: "משמעות הטָטְוָגְ’נָנָה היא הידע על קיומם של עשרים וארבע הטָטְוֹות או העקרונות הקוסמיים."
הוא שגה לגבי משמעותה של המילה.
מאמין מסור: "מה הם?"
הָאזְרָה: "חמשת האלמנטים, ששת התשוקות, חמשת איברי התפישה, חמשת איברי הפעולה וכך הלאה."
"מ." (למאסטר, בחיוך): "הוא אומר שששת התשוקות נכללות בעשרים וארבעה העקרונות הקוסמיים."
מאסטר (מחייך): "תקשיבו לו! תראו איך הוא מסביר את הטָטְוָגְ’נָנָה! משמעותה האמיתית של המילה היא ’ידע העצמי’. משמעותה של המילה ’טָאט’ היא ’הנשמה הנעלה’, ומשמעותה של המילה ’טְוָאם’ היא ’התגלמות הנשמה’. אדם משיג את הידע הנעלה, טָטְוָגְ’נָנָה, כשהוא מבין שהנשמה המתגלמת והנשמה הנעלה הן זהות."

אחרי כמה דקות עזב הָאזְרָה את החדר והתישב על המרפסת.
מאסטר (ל"מ." ולאחרים): "הוא [מתכוון להָאזְרָה] רק מתווכח. יכול להיות שכרגע הוא מבין, אבל ברגע הבא הוא חוזר להיות כפי שהוא היה קודם. כשהדייג מצליח לתפוס דג גדול ומרגיש שהוא מושך חזק, הוא משחרר את החוט, אחרת החכה תישבר והדייג עצמו ייפול למים. לכן אני לא אומר לו הרבה. (ל"מ.") הָאזְרָה אמר שאדם לא יכול להשתחרר אלא אם הוא נולד כברהמין. ’איך זה יכול להיות?’, אמרתי. ’אדם יכול להגיע לשחרור אפילו דרך הבָּהָקְטִי.

"שָוָארִי היתה בתו של צייד. היא, רוּהִידָאס ואחרים השתייכו לכת הסוּדְרָה. הם הגיעו לשחרור באמצעות הבָּהָקְטִי בלבד.’ ’אבל בכל זאת...’ התעקש הָאזְרָה. הוא מכיר בגדולתו הרוחנית של דְרוּבָה, אבל לא כמו שהוא מכיר בזו של פְּרַהְלַדָה. כשלָטוּ אמר, ’דְרוּבָה חש כמיהה עזה לאלוהים עוד מימי ילדותו’, האזרה שתק. אמרתי שאין גדולה יותר מהבָּהָקְטִי שאינה מחפשת שום מטרה ואין לה שום מניע אנוכי. הָאזְרָה סתר את דברי. אמרתי לו, ’אדם עשיר מוטרד כשמישהו בא לתבוע ממנו משהו. "הנה הוא בא", הוא אומר בכעס. "שב", הוא אומר לו בקול אדיש, ומראה לו שהוא מוטרד מאד. הוא לא מרשה למקבץ נדבות שכזה לנסוע איתו בכרכרה שלו.’ אבל הָאזְרָה אמר שאלוהים לא אוהב במיוחד אנשים עשירים שכאלה. הרי לא חסר לו עושר, למה שהוא יחוש צביטה כשהוא צריך לחלק אותו? הָאזְרָה אמר יותר מכך: ’כשהגשם נופל מהשמים, הגאנגא וכל הנהרות הגדולים והאגמים מוצפים במים. גם מיכלים קטנים מתמלאים. ובדומה לכך, אלוהים, מתוך חסדו, מעניק רכוש ועושר ובאותה המידה ידע ומסירות.’ (למאמינים המסורים) אבל אני קורא לזה מסירות בלתי טהורה לאלוהים.

"מאחורי מסירות טהורה אין שום תשוקה. אתה לא רוצה ממני דבר, אבל אתה אוהב לראות אותי ולשמוע את דברי. גם ההכרה שלי ממוקדת בך. אני תוהה איך אתה מרגיש ולמה אתה לא מגיע. אתה לא רוצה דבר מאלוהים אבל אתה עדיין אוהב אותו. זוהי בָּהָקְטִי טהורה, אהבה לאלוהים ללא שום מניע מאחוריה. פְּרַהְלַדָה הרגיש כך. הוא לא חיפש לא ממלכה ולא עושר. הוא חיפש את הָארי בלבד."

"מ.": "הָאזְרָה הוא פטפטן. הוא לא ישיג דבר כל עוד הוא לא משתתק."
מאסטר: "מפעם לפעם הוא בא אלי ומתרכך. אבל הוא טרדן, הוא שב ומתווכח. קשה מאד להיפטר מהאנוכיות. אתה יכול לכרות את עץ האָסְוָואטָה, אבל ביום המחרת יצוץ משם נבט. כל עוד השורשים נשארים, העץ יצמח שוב. אמרתי להָאזְרָה, ’אל תדבר דברים רעים על אף אחד.’ נָרָיַנָה עצמו הוא זה שלבש את כל הדמויות האלה. אפשר לסגוד אפילו לנוכל. לא ראיתם את הקוּמָארי פּוּגָ’ה? למה אתם צריכים לסגוד לנערה שיש לה את כל המגבלות הפיזיות של בן אנוש? זה משום שהיא דמותה של האמא האלוהית. אבל אלוהים שוכן במאמיניו המסורים בדרך מיוחדת. המאמין המסור הוא אהובו. אם הדלעת היא גדולה, אפשר לעשות ממנה טַנְפּוּרָה טובה. היא משמיעה צליל טוב."

שני נזירים הגיעו בבוקר לגינת המקדש. הם הקדישו את זמנם ללימוד הבְּהָגְוָד גיטה, הוֶדָנְטָה וכתבים קדושים אחרים. הם נכנסו לחדרו של המאסטר, ברכו אותו והתישבו על המחצלת שעל הרצפה. שרי ראמאקרישנה ישב על הספה הקטנה. המאסטר דיבר עם הסָאדְהוּאים בהינדוסטנית.

מאסטר: "אכלתם?"
סָאדְהוּ: "כן אדוני"
מאסטר: "מה אכלתם?"
סָאדְהוּ: "דאל ולחם. תאכל קצת?"
מאסטר: "לא, אני אוכל רק כמה גרגרי אורז. הגָ’פָּה והמדיטציות שלכם צריכות להיות ללא שום תשוקה לתוצאות. נכון?"
סָאדְהוּ: "כן אדוני"
מאסטר: "זה טוב. אדם צריך להקדיש את התוצאות לאלוהים. מה אתם אומרים? זוהי השקפתה של הגיטה."
סָאדְהוּ אחד אמר לשני כשהוא מצטט מהגיטה, "הו ארג’ונה, כל מעשה שתעשה, כל דבר שתאכל, כל קורבן שתקריב, כל תרומה שתתן כנדבה וכל סגפנות שתתרגל, הגש את כולם לי כמִנחה."
מאסטר: "אם אתה נותן משהו לאלוהים, אתה מקבל זאת בחזרה פי אלף. לכן אחרי שאדם עושה מעשים טובים הוא מגיש מנחה מלוא כף היד מים לאלוהים. זה מסמל את הקדשת הפירות לאלוהים. כשיוּדְהישְטירָה עמד להקדיש את כל חטאיו לקרישנה, הזהיר אותו בְּהִימָה: ’אל תעשה דבר שכזה לעולם. כל מה שאתה מגיש לקרישנה אתה מקבל חזרה פי אלף.’ (לאחד הסָאדְהוּאים) ובכן אדוני, אדם צריך להיות חסר תשוקות, הוא צריך לוותר על כל התשוקות. לא כך?"
סָאדְהוּ: "כן אדוני"
מאסטר: "אבל לי יש תשוקה לבָּהָקְטִי. זה לא דבר רע. יותר מכך, זה טוב. ממתקים הם לא טובים משום שהם יוצרים חומציות. אבל קנה הסוכר יוצא מהכלל הזה. נכון?"
סָאדְהוּ: "כן אדוני"
מאסטר: "ובכן אדוני, מה אתה חושב על הוֶדָנְטָה?"
סָאדְהוּ: "היא כוללת את כל ששת השיטות של הפילוסופיה."
מאסטר: "אבל מהותה של הוֶדָנְטָה היא: ’רק בראהמן הוא אמיתי, והעולם הוא אשליה. אני לא מתקיים באופן נפרד, אני רק אותו בראהמן.’ לא כך?"
סָאדְהוּ: "זה נכון אדוני"
מאסטר: "אבל בשביל אלו שמנהלים חיים של בעל משפחה, ואלו שמזדהים עם הגוף שלהם, הגישה הזו, ’אני הוא’, אינה טובה. לא טוב לבעל משפחה לקרוא את הוֶדָנְטָה או היוֹגָוָשישְטָה. קריאת הספרים האלה מזיקה להם מאד. בעלי משפחות צריכים לראות באלוהים את האדון שלהם והם עצמם כמשרתיו. הם צריכים לחשוב, ’הו אלוהים, אתה האדון ואני המשרת שלך.’ לאנשים שמזדהים עם הגוף שלהם לא צריכה להיות גישה של ’אני הוא’."
המאמינים המסורים שבחדר נותרו שותקים. שרי ראמאקרישנה חייך מעט, תמונה של שביעות רצון עצמית. הוא נראה מאושר מעצם הוויתו.

אחד הסָאדְהוּאים לחש לשני באוזן, "תראה! זהו מצבו של הפָּרָמָהָמְסָה."
מאסטר (ל"מ."): "מתחשק לי לצחוק."
שרי ראמאקרישנה חייך כמו ילד. הנזירים עזבו את החדר. המאמינים המסורים הסתובבו בחדר ועל המרפסת.
מאסטר (ל"מ."): הלכת לביתו של נָבִּין סֶן?"
"מ.": "כן אדוני. הקשבתי לשירים מהקומה התחתונה."
מאסטר: "זה היה טוב מאד. אשתך היתה שם. היא קרובת משפחה של קֶשָבּ סֶן, נכון?"
"מ.": "קרובת משפחה רחוקה."
שרי ראמאקרישנה טייל הלוך וחזור עם "מ.". לא היה איתם אף אחד נוסף.
מאסטר: "אדם מבקר בבית חמו. גם אני נהגתי לחשוב לפעמים שאני צריך להתחתן, ללכת לביתו של חמי ולהנות. אבל תראה למה הגעתי!"
"מ.": "אדוני, אתה אומר, ’אם הילד אוחז בידו של אביו, הוא יכול להחליק. אבל זה לא יקרה אם האב אוחז בידו של הילד’. זה בדיוק המצב שלך. האמא האלוהית אוחזת בידך. מי שחי בתוך ’אישה וזהב’ אינו יכול להימנע מהשפעתם, אפילו אם היא קלושה. סיפרת לנו על גָ’אינָרָיָן. הוא היה מלומד גדול מאד. כשביקרת אותו הוא היה איש זקן. מצאת אותו מחמם כריות ושמיכות בשמש."
מאסטר: "אבל הוא לא היה גאה בלמדנותו. יותר מזה, הדברים שהוא אמר על ימי חייו האחרונים התקיימו. הוא בילה אותם בבֶּנַארֶס, כפי שמצווים הכתבים הקדושים. ראיתי את ילדיו. הם נעלו מגפיים גבוהים והתחנכו בבתי ספר אנגליים."

 

בדרך של שאלות ותשובות, הסביר עכשיו שרי ראמאקרישנה ל"מ." את מצבו המרומם.
מאסטר: "בהתחלה הייתי משוגע לגמרי. למה אני פחות עכשיו? אבל אני מגיע למצב הזה מפעם לפעם."
"מ.": "אין לך רק מצב רוח אחד. כמו שאמרת, אתה מתנסה במצבי רוח שונים. לפעמים אתה כמו ילד, לפעמים כמו משוגע, לפעמים כמו חפץ דומם, ולפעמים כמו שד. ומפעם לפעם אתה בן אדם טבעי."
מאסטר: "כן, כמו ילד. אבל אני גם מתנסה במצבי רוח של נער ואיש צעיר. כשאני נותן הוראות אני מרגיש כמו איש צעיר. ויש גם את הילדותיות שלי: אני רוצה להיות קל-דעת, כמו ילד בן שתים עשרה או שלוש עשרה. לכן אני מתבדח ומשתעשע עם הצעירים. מה אתה חושב על נָרָן?"
"מ.": "יש לו תכונות טובות, אדוני."
מאסטר: "כן, הקליפה של הדלעת טובה. הטַנְפּוּרָה שיכינו ממנה תשמיע צלילים טובים. הוא אומר לי, ’אתה הכל’. כל אחד מדבר עלי בהתאם לתפישה שלו. יש שאומרים שאני פשוט סָאדְהוּ, מאמין מסור של אלוהים. אם אני אוסר על נָרָן לעשות משהו, הוא מבין זאת היטב. באחד הימים ביקשתי ממנו להוריד את הוילון, אבל הוא לא עשה את זה.

"אסרתי עליו לקשור קשר, לתפור את בגדיו, לנעול קופסא, להרים את הוילון ועוד דברים דומים. הוא הבין את הכל. מי שמתכוון לוותר על העולם חייב לתרגל את כל שיטות המשמעת האלו. הן נועדו לסָנְיַאסִים. כשאדם מתרגל סָדָנָה, הוא צריך להסתכל על אישה כעל אש משתוללת ביער או קוברה שחורה. אבל במצב של שלימות, אחרי הגשמת האלוהים, היא מופיעה כאמא המבורכת. אז תסתכל עליה כעל דמותה של האמא האלוהית."

כמה ימים לפני כן דיבר שרי ראמאקרישנה הרבה עם נָרָיָן והזהיר אותו לגבי נשים. הוא אמר: "אל תרשה לעצמך לגעת באוויר הסמוך לגופה של אישה. כסה עצמך בסדין עבה שמא האוויר יגע בגופך. ושמור עצמך במרחק של שמונה אמות, או שתי אמות, או לפחות אמה אחת מכל הנשים חוץ מאמא שלך."
מאסטר (ל"מ."): "אמא של נָרָן אמרה לו עלי, ’אפילו אנחנו מוקסמים כשאנחנו רואים אותו, שלא לדבר עליך שאתה רק ילד.’ איש פרט לתמימים והישרים לא יכול להבין את אלוהים. כמה ישר ותמים הוא נירָנְגָ’ן!"
"מ.": "נכון אדוני."
מאסטר: "השגחת בו באותו היום בכרכרה בדרך לכלכותא? הוא תמיד אותו הדבר - ללא תחבולות. אדם מפגין צד אחד של אופיו בתוך ביתו וצד אחר לעולם שבחוץ. מאז שאביו נפטר, נָרֶנדְרָא טרוד בענייני היומיום שלו. יש לו אופי מחושב למדי. כמה הייתי רוצה שהצעירים האחרים יהיו כמו נירָנְגָ’ן ונָרֶנדְרָא! היום הלכתי לכפר לראות את הצגת התיאטרון של נִילְקָנְטָה. היא הוצגה בביתו של נָבּין נִיוֹגי. הילדים שם היו רעים מאד, לא היה להם מה לעשות אלא למצוא פגמים. מקום שכזה גורם לאדם לרסן את תחושותיו הרוחניות. ביום אחר ראיתי בהצגה את דוקטור מָדְהוּ מזיל דמעות. הסתכלתי רק עליו. (ל"מ.") "אתה יכול להגיד לי למה אנשים נמשכים כל כך למקום הזה [הוא התכוון לעצמו]? מה היא המשמעות של זה?"
"מ.": "זה מזכיר לי מקרה מחייו של קרישנה בוְרינְדַוָן. קרישנה הפך עצמו לנערים הרועים והעגלים, ומיד החלו הפרות להרגיש שהן נמשכות יותר לרועים, לגוֹפִּיס ולעגלים."
מאסטר: "זוהי המשיכה של אלוהים. האמת היא, שהאמא האלוהית יוצרת את הכישוף והוא זה שמושך את האנשים. טוב, לא באו לכאן כל כך הרבה אנשים כמו שהגיעו לקֶשָבּ סֶן. וכמה רבים הם האנשים שמכבדים ומוקירים את קֶשָבּ! הוא מוכר אפילו באנגליה. המלכה ויקטוריה דיברה איתו. בגיטה נאמר שכוחו של אלוהים מתגלם באלו שרבים מכבדים ומוקירים אותם. אבל כל כך הרבה אנשים לא באים לכאן."
"מ.": "בעלי המשפחות הם אלו שהלכו לקֶשָבּ."
מאסטר: "כן, זה נכון. האנשים הגשמיים."
"מ.": "האם מה שקֶשָבּ ייסד יתקיים זמן רב?"
מאסטר: "מה זאת אומרת, הוא כתב סָמְהִיטָה, ספר של הנחיות לחברי הבְּרָהְמוֹ סָמָג’ שלו."
"מ.": "אבל המצב שונה למדי עם עבודה שנעשתה על ידי התגלמות אלוהית, מלאכתו של צָ’אִיטָנְיָה לדוגמה."
מאסטר: "כן, כן. זה נכון."
"מ.": "אתה עצמך אומר לנו שצָ’אִיטָנְיָה אמר, ’הזרעים שזרעתי ישאו בודאי פרי בזמן זה או אחר.’ אדם הניח כמה זרעים על אדן החלון שלו. אחר כך הבית התמוטט ומהזרעים האלו צמחו עצים."
מאסטר: "אנשים רבים הולכים לתנועת הסָמָג’ שייסדו שִיוָנָאט וחבריו. נכון?"
"מ.": "כן אדוני. אנשים מהסוג הזה."
מאסטר (מחייך): "כן, כן. האנשים החומרניים הולכים לשם. אבל לא רבים מאלו שמשתוקקים לאלוהים ומנסים לוותר על ’אישה וזהב’."
"מ.": "יהיה טוב מאד אם מהמקום הזה יתפרץ זרם. הכל ייסחף בכוחו של הזרם. שום דבר שיוצא מהמקום הזה לא יהיה חדגוני."
מאסטר (מחייך): "אני שומר על הרעיונות של האנשים בשלמותם. אני מבקש מהוָאִישְנָוִי לשמור על הגישה הוָאִישְנָוִית שלו ומהשָקְטָה על שלו. אבל אני גם אומר להם: ’לעולם אל תרגישו שרק הדרך שלכם היא הנכונה והדרכים האחרות גרועות ומלאות בשגיאות.’ הינדים, מוסלמים ונוצרים הולכים לעבר אותו היעד אבל בדרכים שונות. אדם יכול להבין את אלוהים כשהוא הולך בדרך בה הוא בחר, אם תפילותיו כנות. חמותו של וִיגָ’אִי אמרה לי, ’למה אתה לא אומר לבָּלַרַם שאין צורך לסגוד לאלוהים שיש לו צורה, שהוא יכול להסתפק בתפילה לסָטְצִ’יטְאָנַנְדָה חסר הצורה?’ עניתי, ’למה שאגיד דבר שכזה ולמה שהוא יקשיב לי אפילו אם אגיד דבר שכזה?’ "
"מ.": "זה נכון אדוני. קיימים נתיבים שונים המתאימים לזמן, למקום וליכולתם של המועמדים. בכל דרך שאדם בוחר, הוא יגיע בסופו של דבר לאלוהים אם ליבו טהור וכיסופיו כנים. כך אתה אומר."

שרי ראמאקרישנה ישב בחדרו. הָארי, קרוב המשפחה של המוּקְהֶרְג’ים, "מ." ומאמינים מסורים נוספים ישבו על הרצפה. אדם לא מוכר בירך את המאסטר והתישב. המאסטר העיר מאוחר יותר שעיניו לא היו טובות. הן היו צהובות, כמו עיניו של חתול.
הָארי הכין סיגריה עבור שרי ראמאקרישנה.

מאסטר (להָארי): "תן לי לראות את כף היד שלך. הסימן הזה הוא סימן טוב. תרפה את ידך."
הוא לקח את ידו של הָארי בידיו, כאילו הוא שוקל אותה.
מאסטר: "הוא עדיין ילדותי. משום כך אין בו עדיין דופי. (למאמינים המסורים) על פי היד אני יכול להגיד אם האדם הוא רמאי או ישר לב. (להָארי) נו, אתה צריך ללכת לביתו של חמך. אתה צריך לדבר עם אשתך ולבלות איתה מעט, אם אתה רוצה. (ל"מ.") מה אתה אומר?" ("מ." והאחרים צחקו.)
"מ.": "אם כד חדש נִסְדַּק, אי אפשר להחזיק בו יותר חלב."
מאסטר (מחייך): "איך אתה יודע שהוא לא סדוק כבר?"

שני המוּקְהֶרְג’ים, מָהֶנְדְרָא ופְּרִיָה, היו אחים. הם לא עבדו במשרד, אלא היתה להם טחנת קמח משלהם. פְּרִיָה היה מהנדס. שרי ראמאקרישנה דיבר עם הארי על האחים מוּקְהֶרְג’י.
מאסטר: "האח הבכור הוא נחמד, נכון? הוא טבעי ופשוט."
הארי: "כן אדוני."
מאסטר: "נכון שהאח הקטן קמצן מאד? אני מבין שמאז שהוא בא לכאן הוא השתפר מאד. הוא אמר לי פעם, ’קודם לא ידעתי מאומה.’ (להארי) הם נותנים משהו כנדבה?"
הארי: "לא הרבה, עד כמה שאני יכול לראות. האח הבכור שלהם, שכבר מת, היה אדם טוב מאד. הוא היה נדבן גדול."
מאסטר (ל"מ." ולאחרים): "מסימניו הפיזיים של אדם אפשר לדעת במידה רבה אם הוא יתקדם התקדמות רוחנית או לא. ידו של רמאי היא כבדה. אף סולד אינו סימן טוב. לסמבו היה אף שכזה, לכן הוא לא היה ישר כל כך למרות כל חוכמתו. עצם חזה מזדקרת גם היא אינה סימן טוב. עצמות קשות ומרפקים כבדים גם הם סימן רע, ועיניים צהובות כמו של חתול. אדם הופך להיות רשע מאד אם שפתיו דקות, כמו של בני הדוֹם (אחד מהמעמדות הנמוכים בחברה ההינדית). פעם היה כאן ברהמין ששימש ככוהן במשך מספר חודשים במקדש וישְנוּ. לא יכולתי לאכול את האוכל שהוא נגע בו. באחד הימים צעקתי פתאום, ’הוא דוֹם!’ אחר כך הוא אמר לי, ’כן אדוני. אנחנו מתגוררים ברובע של הדוֹם. אני יודע להכין סלי נצרים ודברים כאלה, בדיוק כמו אחד מהדוֹם.’ קיימים סימנים פיזיים רעים אחרים: עין אחת או עיניים פוזלות. טוב יותר שתהיה לך עין אחת מאשר עיניים פוזלות. אנשים שעיניהם פוזלות הם אנשים רעים ורמאים. תלמיד של מָאהֶש נְיָיָרָאטְנָה בא לכאן. הוא תיאר עצמו כאתאיסט. הוא אמר להְרִידֶאֵי: ’אני אתאיסט. אתה יכול לקחת על עצמך את תפקיד המאמין באלוהים ולהתווכח איתי.’ לכן התבוננתי בו מקרוב ושמתי לב שעיניו היו צהובות, כמו של חתול. אפשר לדעת גם אם אדם הוא טוב או רע מדרך הליכתו."

שרי ראמאקרישנה צעד על המרפסת. "מ." ובָּבּוּרָם הלכו איתו.
מאסטר (להָאזְרָה): "אדם הגיע לכאן. ראיתי שעיניו היו כעיני חתול. הוא שאל אותי, ’אתה יודע אסטרולוגיה? אני נמצא בקשיים.’ אמרתי: ’לא, אני לא יודע. לך לבָּרַנַגוֹר. שם תמצא אסטרולוגים.’ "
בָּבּוּרָם ו"מ." שוחחו על הצגת התיאטרון של נִילְקָנְטָה. בָּבּוּרָם שהה בלילה הקודם בגינת המקדש אחרי שחזר מביתו של נָבִּין סֶן. בבוקר הוא ראה את ההצגה של נִילְקָנְטָה עם המאסטר.
מאסטר (ל"מ." ובבורם): "על מה אתם מדברים?"
"מ." ובבורם: "על ההצגה של נִילְקָנְטָה."

בעודו צועד על המרפסת, לקח לפתע שרי ראמאקרישנה את "מ." הצידה ואמר, ’ככל שהאנשים ידעו פחות על מחשבותיך על אלוהים, כך ייטב לך.’ המאסטר אמר את המילים האלו והלך משם במפתיע. זמן קצר אחר כך הוא החל לדבר עם הָאזְרָה.
הָאזְרָה: "נִילְקָנְטָה אמר שהוא יבקר אותך. יהיה טוב אם תזמין אותו."
מאסטר: "לא, הוא לא ישן בכלל בלילה האחרון. זה יהיה שונה אם הוא יבוא לכאן מרצונו של אלוהים."
שרי ראמאקרישנה ביקש מבָּבּוּרָם לבקר את נָרָיָן בביתו. הוא הסתכל על נָרָיָן כעל אלוהים עצמו, ולכן הוא נכסף לראות אותו. המאסטר אמר לבָּבּוּרָם: "אתה יכול ללכת אליו עם אחד מספרי האנגלית שלך."

בסביבות שלוש אחרי הצהרים ישב שרי ראמאקרישנה בחדרו. נִילְקָנְטָה הגיע עם חמישה או שישה שחקנים מלהקתו. המאסטר הלך לכיוון הדלת המזרחית כאילו עמד לקבל את פניו. הנגנים השתחוו בפני המאסטר, כשהם נוגעים עם מצחם באדמה. שרי ראמאקרישנה נכנס לסמאדהי. בָּבּוּרָם עמד מאחוריו. "מ.", נִילְקָנְטָה והזמרים עמדו לפניו, מתבוננים בו בפליאה עמוקה. דִינָנָט, פקיד של המקדש, הביט מהצד הצפוני של המיטה. עד מהרה התמלא החדר בפקידים של המקדש. שכרון החושים של שרי ראמאקרישנה שכך מעט. הוא מצא לעצמו מקום ישיבה על מחצלת שהיתה פרושה על הרצפה, כשהוא מוקף בנִילְקָנְטָה והמאמינים המסורים האחרים.

מאסטר (עדיין בשכרון חושים): "אני בסדר."
נִילְקָנְטָה (בכפות ידיים צמודות): "עשה שגם אני אהיה בסדר."
מאסטר (מחייך): "מה קרה, אתה כבר בסדר גמור. כשמוסיפים את האות ’א’ ל’ק’ מקבלים ’קא’. אם מוסיפים עוד ’א’ אחת, עדיין שומעים את אותו ’קא’. (כולם צוחקים)
נִילְקָנְטָה: "אדון נכבד, אני מסובך בגשמיות."
מאסטר (מחייך): "אלוהים החזיק אותך בעולם למען אחרים. קיימים שמונה כבלים. אדם לא יכול להיפטר מכולם. אלוהים שומר על אחד או שניים כדי שאותו אדם יוכל לחיות בעולם וללמד אחרים. אתה הקמת את התיאטרון הזה. כמה אנשים נהנים כשהם רואים את הבָּהָקְטִי שלך! אם תוותר על הכל, לאן ילכו הזמרים האלו? אלוהים עושה עכשיו את כל הדברים האלו דרכך. כשהם יסתיימו אתה לא תחזור עליהם. עקרת הבית מסיימת את עבודות הבית, מאכילה את כולם, כולל המשרתות והמשרתים, ואחר כך הולכת להתרחץ. היא לא חוזרת אפילו אם אנשים קוראים לה."
נִילְקָנְטָה: "בבקשה ברך אותי."
מאסטר: "יָאסוֹדָה השתגעה מרוב צער משום שהיא הופרדה מקרישנה. היא הלכה לרָדְהִיקָה, שהיתה במדיטציה. רָדְהִיקָה אמרה לה בהתלהבות, ’אני היא הפְּרָקְרִיטי המוחלטת, האנרגיה הקדמונית. בקשי ממני ברכה.’ אמרה לה יָאסוֹדָה: ’מה אבקש ממך? ברכי אותי בבקשה שאחשוב על אלוהים ואשרת אותו בכל גופי, הכרתי ומילותי. שבאזני אוכל לשמוע את שירת שמו של אלוהים ותפארתו. שבידי אוכל לשרת את הארי ומאמיניו המסורים. שבעיני אוכל לראות את דמותו ואת מאמיניו המסורים.’ עיניך מתמלאות בדמעות כשאתה קורא בשמו של אלוהים.

"למה אם כן אתה צריך לדאוג? אהבה אלוהית כבר צמחה בך. לדעת הרבה דברים זה אָגְ’נָנָה, בורות. לדעת רק דבר אחד, זה גְ’נָנָה, ידע - ההבנה שרק אלוהים הוא אמיתי והוא שוכן בכל. ולדבר איתו זה וִיגְ’נָנָה, ידע שלם יותר. לאהוב את אלוהים בדרכים שונות, אחרי שמבינים אותו, זה וִיגְ’נָנָה. נאמר גם שאלוהים נמצא מעבר לאחד ושניים. הוא מעבר לדיבור ולהכרה. לעלות מהלִילָה אל הנִיטְיָה ולרדת חזרה מהנִיטְיָה אל הלִילָה זוהי בָּהָקְטִי שהבשילה.

"אני אוהב את השיר הזה שלך על השאיפה להגיע לרגלי הלוטוס של האמא האלוהית. מספיק לדעת שהכל תלוי בחסדו של אלוהים. אבל צריך להתפלל לאלוהים, לא די להישאר לא פעילים. עורך הדין מציג את כל טיעוניו ומסיים כשהוא אומר לשופט, ’אמרתי את כל מה שהיה לי לומר. עכשיו ההחלטה נתונה בידיך, כבודו.’ "
אחרי כמה דקות אמר שרי ראמאקרישנה לנִילְקָנְטָה: "שרת כל כך הרבה הבוקר ועכשיו טרחת כל כך כדי לבוא לכאן. אבל כאן חולקים כבוד לכל דבר’."
נִילְקָנְטָה: "למה?"
מאסטר (מחייך): "אני יודע מה תגיד."
נִילְקָנְטָה: "אני אקבל אבן יקרה כאן."
מאסטר: "יש לך כבר את האבן היקרה. מה תרוויח אם תוסיף שוב את ה’א’ ל’ק’? אם לא היתה לך אותה אבן יקרה, האם הייתי אוהב כל כך את השירים שלך? רָמְפְּרָסָד הגיע להבנה האלוהית, לכן השירים שלו נתפשים כל כך. כבר תכננתי לשמוע את המוסיקה שלך. מאוחר יותר הגיע לכאן גם נִיוֹגי כדי להזמין אותי."
המאסטר ישב על הספה הקטנה. הוא אמר לנִילְקָנְטָה שהוא היה רוצה לשמוע שיר או שניים על האמא האלוהית.

"נִילְקָנְטָה שר שני שירים עם להקתו. כשהמאסטר שמע את השיר השני הוא קם על רגליו ונכנס לסמאדהי. עכשיו הוא החל לרקוד מתוך שכרון חושים של אהבה אלוהית. נִילְקָנְטָה והמאמינים המסורים שרו ורקדו סביבו. אחר כך שר נִילְקָנְטָה שיר על שִיוָה, והמאסטר רקד עם המאמינים המסורים. כשהשירה הסתיימה, אמר שרי ראמאקרישנה לנִילְקָנְטָה, "הייתי רוצה לשמוע את השיר הזה שלך ששמעתי בכלכותא."
"מ.": "על גָאוּרַנְגָה?"
מאסטר: "כן, כן!"
נִילְקָנְטָה שר את השיר, "גָאוּרַנְגָה היפה, הרקדן הצעיר, נקי כזהב יצוק".

שרי ראמאקרישנה שר שוב ושוב את השורה, "הכל נסחף בשטף של אהבה", ורקד עם נִילְקָנְטָה והמאמינים המסורים האחרים. אלו שראו את אותו ריקוד מדהים, לעולם לא יוכלו לשכוח אותו. החדר היה מלא באנשים, כולם שיכורים מאושר אלוהי. נראה היה כאילו צָ’אִיטָנְיָה עצמו רקד עם חבריו. מָנוֹמוֹהָן היה נלהב מאד. הוא היה מאמין מסור של שרי ראמאקרישנה וגיסו של רָקְהָל. כמה נשים ממשפחתו באו איתו. הן השקיפו על המוסיקה והריקודים האלוהיים מהמרפסת הצפונית. שרי ראמאקרישנה שר שוב, הפעם על גָאוּרַנְגָה ונִיטְיָנַנְדָה.
הביטו, הגיעו שני האחים, הבוכים כשהם שרים את שמו של הארי...
הוא רקד עם נִילְקָנְטָה ושאר המאמינים הסורים, כשהוא מאלתר את השורה -
הביטו, הגיעו שני האחים, הם מטורפים מאהבתם לרַדְהָה...

אנשים רבים ששמעו את השירה הרועמת התאספו סביב לחדר. קהל גדול של אנשים מילא בצפיפות את המרפסת הדרומית והצפונית והמרפסת החצי עגולה המערבית. הקירטאן משך אפילו את תשומת ליבם של המשייטים בסירות על הגאנגא. 

 

השירה הסתיימה. שרי ראמאקרישנה השתחווה לאמא האלוהית ואמר, "בְּהָגָוָטָה-בָּהָקְטָה-בְּהָגַוָן. ברכותי לגְ’נָנִים, ברכותי ליוגים, ברכותי לבָּהָקְטִים." המאסטר התישב על המרפסת החצי עגולה עם נִילְקָנְטָה והמאמינים המסורים האחרים. הירח הסתוי הציף את כל האזור באורו. שרי ראמאקרישנה ונִילְקָנְטָה שוחחו.
נִילְקָנְטָה: "אתה לא אחר מאשר גָאוּרַנְגָה."
מאסטר: "למה אתה צריך להגיד דבר שכזה? אני המשרת של המשרת של כולם. הגלים שייכים לגאנגא, אבל האם הגאנגא שייך לגלים?"
נִילְקָנְטָה: "אתה יכול להגיד כל מה שאתה רוצה, אבל אנחנו רואים בך את גָאוּרַנְגָה."
מאסטר (ברכות, מתוך מצב רוח נלהב): "אדוני היקר, אני מנסה לחפש את ה’אני’ שלי, אבל אני לא מוצא אותו. הָנוּמָן אמר: ’הו רָאמָה, לפעמים אני חושב שאתה הינך השלם ואני החלק, ולפעמים שאתה האדון ואני המשרת שלך. אבל כשאני מבין את המציאות, אני רואה שאתה הוא אני ואני הוא אתה.’ "
נִילְקָנְטָה: "מה אני יכול להגיד, אדוני? בבקשה הענק לנו מחסדך."
מאסטר (מחייך): "אתה משיט אנשים רבים ברחבי האוקינוס של העולם. כמה רבים הם הלבבות שהוארו כשהם שמעו את המוסיקה שלך."
נִילְקָנְטָה: "אתה מדבר על השִׁיּוּט. אבל ברך אותי שאני עצמי לא אטבע באוקינוס."
מאסטר (מחייך): "אם תטבע, זה יהיה באוקינוס חיי הנצח."

שרי ראמאקרישנה התענג עד מאד מחברתו של נִילְקָנְטָה. הוא אמר לזמר: "שאתה תבוא כאן! אתה שאנשים רואים אותך כתוצאה מסיגופים רבים ותפילות! תקשיב לשיר."
המאסטר שר שיר ששתי שורות ממנו היו -
כשהאמא המבורכת מגיעה אל ביתי כמה מהצָ’נְדִי אשמע!
כמה נזירים יגיעו לכאן, וכמה יוגים שתלתליהם סבוכים!
הוא המשיך ואמר, "כל עוד האמא האלוהית מגיעה לכאן, יגיעו גם יוגים רבים שתלתליהם סבוכים."
שרי ראמאקרישנה צחק. ל"מ.", בבורם ולאחרים הוא אמר: "יש לי חשק גדול לצחוק. רק תארו לעצמכם, אני שר בשביל הזמרים האלו!"
נִילְקָנְטָה: "אנחנו מתפרנסים מהשירה, אבל היום קיבלנו את הגמול האמיתי שלנו."
מאסטר (מחייך): "כשהחנווני מוכר משהו, הוא נותן לפעמים לקונה משהו נוסף. אתם שרתם בביתו של נָבִּין ונתתם את המשהו הנוסף כאן."
כולם צחקו.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: