מתוך הספר "שרי טאילנג סוואמי - ביוגרפיה ופילוסופיה"
האשליה היא הגורם להיווצרותו של העולם. האשליה מעיבה על הזהירות. אי אפשר לדעת מהי האשליה הזו. העולם הזה נפלא. האשליה גוברת כשאנו מתנהלים ללא מחשבה תחילה, אבל כשאנו מביטים בזהירות הכל נעלם. מאחר ואנו לא יודעים מהי צורתה של האשליה, אי אפשר להרגיש את גדולתה. האשליה הזו פועלת בצורה נפלאה על ההשתעבדות לעולם הזה, משום שאפילו שהוא אינו אמיתי, הוא נראה לנו כאמיתי. האשליה הזו לגבי העולם, שומרת את המקום האולטימטיבי בסוד. לאשליה הזו אין סמכות רוחנית. אם על ידי ריכוז ההכרה על כוח החושים, אתה יכול להבין את הצורה האמיתית של הנשמה, אתה יכול גם להבין את המשמעות האמיתית של כל המטרות. אין צורך לנסות לחשוב מה מקורה של האשליה. אנחנו צריכים לחשוב איך להרוס את האשליה הזו. האשליה מתנוונת כאשר היא נשלטת לחלוטין על ידי ההכרה ואז אפשר גם להבין מה היה מקורה, מה צורתה ואיך היא הושמדה. האשליה הזו היא דמיונית ואי אפשר לראות אותה. היא נראית כאמיתית בגלל הבורות, לכן אם משמידים אותה במרץ, אפשר להבין את המציאות שלה. באמצעות האשליה הזו יצרה קבוצה של יצורים את עולם האכזבה הזה. לכן, כל זמן שהיצור הוא שוטה ולא יכול לדמיין את הנשמה, הוא נע בעולם כמו מדחף המסתובב במים. כשהוא יכול לדמיין את הנשמה, הוא מוותר על התמונות השקריות ומגיע לאמת. ואז, בזמן הנכון הוא מנתק את הכבלים הכובלים אותו לאשליה ומגיע למקום העילאי.
הזמן משפיע על אנשים שמרגישים אושר ללא כל סיבה בעולם הדימיוני הזה. אין דבר בעולם הזה שאינו מושפע מהזמן. הזמן גורם לצבע במקום אחד להיות שחור כמו האפילה, במקום אחד יפה מאד ולפעמים משהו אחר. לזמן אין קצב, מצב, התחלה או סוף. אף תבונה אינה יכולה להביא להבנת גדולתו של הזמן והזמן הוא החזק ביותר בעולם זה של היצורים.
ראג’ון (התשוקה לאהבה ותענוגות), מקלקל את תבונתו של האדם. טאמוגאן (התכונה של החשיכה), מתגברת יותר ויותר. סאטוואגון (תכונה של טוב לב) נעלמת במהירות. כלומר לאף אחד אין את הידע המוחלט. החיים הם חסרי יציבות, המוות עומד להגיע, הסבלנות נחלשה, יש צמידות לדברים נטולי בסיס, תשומת הלב מושקעת בתענוגות, הטפשות מקלקלת את התבונה, הגוף חסר אונים מול ההרס, הזיקנה תופסת בו בחוזקה, החטא מתגבר מיום ליום, למרות המאמצים הנעורים אינם נשארים לעד, חברת האנשים הדתיים המאמינים מתפזרת, האמת אינה יוצאת לאור, הצמידות מעיבה על היכולות הפנימיות, שביעות הרצון נעלמת, חברתם של המאמינים הופכת לנדירה, התשוקה גורמת לכבילות,
והמוות מזנב בקבוצת היצורים בכל יום. אפילו אנשים קדושים נפגעים, אם כך, איך אפשר להאמין ביציבותם של אנשים כמונו? אפילו חייו של כוכב הצפון אינם נצחיים, אפילו המשפחה הנצחית מסיימת את חייה, גם סופו של בראהמה מגיע, גם האש כבתה לתמיד, גם הארי (האל ווישנו), מגיע למצב של חורבן, הארי גם הוא מושמד, גלגל הזמן של קאל גם הוא מתמזג. אפילו השמים מושמדים. ואם כך, איזו אמונה יש בעולם חסר הבסיס הזה? יש משהו, שבעצמו בעזרת האשליה או כוח האשליה, מעיד על בריאת העולם. אין דבר בשלושת העולמות שאינו נמצא בזה. אלוהים בשמים, בני האדם על האדמה, הנחשים בעלי הכותרת נולדים ומתים בדמיונם בלבד.
כפי שאי אפשר להישאר יבשים כשנופלים למים, כך אי אפשר לחיות בעולם מבלי לעשות את הדברים הרגילים. כפי שאין להבת אש בלי חום, כך בלי צמידות ואיבה או איסור על שמחה או עצב אי אפשר לקיים אורח חיים טוב. בלי הידע המוחלט חיי הדבקות והמסירות אינם מגיעים לקיצם. העולם נולד מבורות ועם השמדת הבורות גם העולם מגיע לקיצו. למעשה הקיום היחידי בעולם הוא של האדם. כל השאר אינם מתקיימים. אדם פירושו נשמה – בראהמה. בגלל הבורות אלוהים כבול בעולם הזה לדמותו של היצור (הנשמה) ועם השמדת הבורות הוא נותר בדמותו שלו.
אדם יכול, ללא ספק, להגיע למה שהוא רוצה, בתנאי שהוא עושה את המאמצים הנכונים. בהיותו שליט שלושת העולמות, תפארתו האדירה של אינדריטווה הושגה על ידי הנשמה ובמיוחד בעזרת אומץ הלב שלה, כוחה ומאמציה. כמה מהנשמות הגיעו ל-Brahma – Pad – מקומו של אלוהים, בעזרת הכוח שלהן. כשאנו זוכים לתוצאות של המעשים שלנו, התוצאות האלו נקראות גורל. על מעשים רעים שנעשו בעבר, אפשר לכפר במעשים טובים, ולכן כל אחד חייב להתאמץ לעשות מעשים טובים.
אלו שפועלים כמבצעים בגוף, חווים את תוצאות המעשים. מה שאנו מכנים גורל הוא בעצם ההכרה. ההכרה היא האדם. חוץ מהנשמה, כל מה שקיים הוא ארעי. לכן ברור שאין דבר כזה שנקרא גורל. הידע הוא דרכה היחידה של הנשמה להגיע לגאולה. תרומות, סיגוף, צומות קשים ועליה לרגל אינם הדרך. בעולם הזה, הצער הוא אושר ללא סוף. לכן אסור לנו לחפש אחרי האושר. כשמסתתרים תחת מעטה הזהירות, מי שיכול להתאמן בוויתור, יכול גם לחצות את האוקיינוס. אי אפשר להגיע אל המטרה על ידי עושר, חברים, אחים, מסעות בנכר, סיגוף פיזי, אי שקט או הגיה של כמה מנטרות. את המטרה אפשר להשיג רק כשמשיגים שליטה על ההכרה.
איפוק, התחברות עם צדיקים, חשיבה ושמחה הם ארבעת המגינים על השחרור. ראשית הוויתור, שנית השאיפה לגאולה, שלישית יצירתיות, רביעית מעמד, חמישית שלווה, ושישית השחרור. השחרור הוא האמת העובדתית, שאין בו שורש של סיבתיות. זו שאין לה שום סיבה, היא האמת העדינה, והדבר האמיתי הזה הוא בראהמה. כפי שהבריכה מעניקה תפארת ללוטוס והלוטוס מגביר את תפארתה של הבריכה, כך הידע מגביר את האיפוק והריסון והם מגבירים את הידע. הנשמה מופיעה כחסרת צורה כמו השמים, והיא הקיום האולטימטיבי. אלוהים בכבודו, כשהוא הופך לנשמה, הוא הדימוי של העולם. ההדמיה הזו של העולם כמוה כחזיון שרואים בחלום, אתה, אני וכו’. אפשר להשוות את "העולם הנגלה" עם החלומות על העולם. ההדמיה של העולם היא אמיתית, אבל העולם הוא דמיוני. כך גם החזיון שאנו רואים בחלום הוא אמיתי, אבל הדבר אותו ראינו בחלום הוא דמיוני. מי שנולד בעולם הזה, מתבגר ומושמד מגיע לשחרור וחווה גן עדן או גהינום.
האיחוד עם הנשמה הנעלה אפשרי רק בעזרת גיאן יוגה ולא על ידי פולחן שגורם לייסורים. אלוהים אינו רחוק ואינו קרוב, אינו ניתן להשגה בקלות וגם אינו נדיר. אנחנו יכולים להגיע לבראהמה המאושר בתוך הגוף שלנו. המוות אינו יכול לתקוף את הנשמה, שיכולה להגיע להבנת הנשמה הנעלה באמצעות היוגה. מבלי לוותר על התשוקות וכו’, אי אפשר להגיע לשום תוצאה. כשתורמים כסף שהושג באמצעים לא כשרים (העמדת פנים ומניעה מאחרים שהיו זכאים לו), מי שהכסף היה שייך לו קודם לכן הוא זה שזוכה בפירות התרומה. כל עשייה מתוך מניעים בלתי כשרים, לא תישא פרי, גם אם היא נעשית מתוך אמונה. אי אפשר לדמיין את בראהמה כשאין את הידע המוחלט. כדי להגיע לידע האמיתי אסור לפתח התנגדות לכתבי הקודש, צריך להיות שבעי רצון ומרוצים ככל האפשר ממה שיש לנו, צריך לוותר על חוויות העונג, וצריך להתאמץ למצוא חברת אנשים קדושים ולמלא אחר המצוות של כתבי הקודש. רק כתבי קודש המעניקים את הידע המוחלט הם כתבי הקודש האמיתיים.