החודשיים האחרונים בחייו של הסוואמי על פני האדמה היו מלאים באירועים שבישרו את הסוף המתקרב, אם כי בזמן שהתרחשו, הם חלפו ללא שעוררו חשד בקרב הסובבים אותו. כל אירוע פעוט נשא סימן מבשר לבאות כמו גם שלל ההקשרים שניטוו במשמעות מובהקת במיוחד. זמן מה לאחר שחזר מוורנאסי, הביע הסוואמי רצון עז לראות את כל תלמידיו הסניאסינים. הוא שלח להם איגרות וביקש מהם להגיע לבקר אותו, ולו לזמן קצר. הקריאה הגיעה אפילו לאלה ששהו הרחק מעבר לים. חלקם הגיעו; אחרים, שהיו עסוקים בפעילות במרכזים הרוחניים השונים שאותם הקים, לא יכלו לנצל את מה שהתברר מאוחר יותר כהזדמנות האחרונה לראות שוב את מנהיגם האהוב, שלמען שליחותו הם הקדישו את כל חייהם ונשמתם. ואכן, מה גדול היה אז צערם. הו, אילו רק ידעו מה היתה משמעות קריאתו, היו זונחים הכול כדי להיענות להזמנתו. 

האחות ניוודיטה כתבה על כך, "רבים מתלמידיו, ממקומות רחוקים ברחבי העולם, התאספו סביב הסוואמי עם שובו לכלכתה. ככל שהוא נראה חולה, לא היה איש, כך נראה, שחשד עד כמה קרוב הוא הקץ. ועם זאת, נערכו ביקורים והתקיימו פרידות שהיו כרוכים במסעות חוצי עולם."

באופן מוזר, ככל שחלפו הימים, הרגיש הסוואמי יותר ויותר את הצורך להסיג עצמו ממשימת ניהול המנזר, כדי לתת לאנשים שהיו סביבו יד חופשית. "באיזו תדירות," אמר, "האדם הורס את תלמידיו בכך שהוא נשאר איתם לתמיד! ברגע שהם מאומנים ומוכשרים, חיוני הוא שהמנהיג שלהם יעזוב אותם, כי ללא היעדרותו הם לא יכולים להתפתח ולקדם את עצמם!" בדברו כך, נגרם דרך קבע כאב לאוהביו. הם חשו שכאשר יהיה עליו לעזוב, משמעות הדבר תהיה מכה איומה לעבודה שלהם. אבל היו פעמים במדיטציה העמוקה שלו, שבהם הסוואמי לא דאג לשום דבר מלבד למנוחתו הנצחית. העבודה וכל שאר המחויבויות הושלו מעליו; יותר מתמיד, הוא ניתק עצמו מכל הטרדות החיצוניות. המדיטציה הפכה לעיסוק הגדול החשוב שלו. ׳המאסטר׳ ו'האם האלוהית׳ מילאו כל העת את הכרתו. טאפאסיה ומדיטציה עצומות עטו עליו, והוא התכונן למוות. הגורובהאים שלו ותלמידיו נחרדו עד מאוד לראות את מנהיגם האהוב פורש למחוזות הסגפנות והמדיטציה. נבואתו של שרי רמאקרישנה על כך שנארן יתמזג בנירויקלפה סמאדהי עם סיום משימתו, כאשר הוא יבין מי ומה הוא באמת ויסרב להישאר בגוף, הלמו כל העת בזיכרונם. "זמן לא רב לפני עזיבתו", כותבת האחות ניוודיטה, "כמה מאחיו הנזירים דיברו יום אחד על אודות הימים ההם, ואחד מהם שאל אותו כלאחר יד, 'האם אתה כבר יודע מי היית, סוואמיג'י? ותשובתו הבלתי צפויה, 'כן, אני יודע עכשיו!' הדהימה אותם. הם נדמו ביראת כבוד, ואף אחד מהם לא העז להמשיך לשאול אותו על כך עוד."

כל דבר שנגע אליו באותם הימים היה כל כך שקול ומלא במשמעות עד כי תמוה שאיש לא תפס את חשיבותם האמיתית. הם בוודאי הלכו שולל אחר התנהגותו העליזה של הסוואמי, ומעצם העובדה שמתחילת יוני נראה היה כי שוב חזר לעצמו.

יום אחד, כשבוע לפני הסוף, הורה הסוואמי לתלמידו, סוואמי שודהננדה, להביא אליו את לוח השנה הבנגלי, וכשהיה הלוח בידיו הוא הפך בו כמה דפים, החל מאותו היום קדימה, ושמר אותו בחדרו. בימים שלאחר מכן, הוא נראה מספר פעמים כשהוא בוחן בריכוז את לוח השנה, וכאילו מתלבט לגבי דבר מה שהוא רוצה לדעת. רק לאחר שעזב את העולם, הובנה משמעות אותו האירוע לגורובהאים ולתלמידיו העצובים; אז הם הבינו כי הוא החליט להיפטר משעבוד הגוף ביום מסוים, והיום שבו בחר מכל האחרים היה הארבעה ביולי!

שלושה ימים לפני עזיבתו, בעודו צועד במעלה ובמורד המדשאה רחבת הידיים של המנזר אחר הצהריים בלוויית סוואמי פרמננדה, הצביע הסוואמי על נקודה מסוימת שעל גדת הגנגה, ואמר לו בכובד ראש, "כשאעזוב את הגוף, שרפו אותו שם!" באותו מקום ממש עומד היום מקדש לכבודו.

האחות ניוודיטה, המציגה עובדות משמעותיות רבות הקשורות למותו של הסוואמי ולידיעתו על כך מראש, כותבת:

"בכל זאת, כשחודש יוני הסתיים, הוא ידע היטב כי הסוף קרוב. 'אני מתכונן למוות!' אמר למי ששהה בקרבתו, ביום רביעי שלפני מותו. 'טפסיה ומדיטציה עצומות התרגשו עלי, ואני מתכונן למוות!'

"ואנחנו, שלא חלמנו שיעזוב אותנו לפחות עוד שלוש או ארבע שנים, ידענו עם זאת כי מילותיו אמיתיות. חדשות העולם זכו מצדו לתגובה רפה באותם ימים. אפילו ביטוי של חרדה על מיעוט הגשמים נראה חולף על פניו כבחלום. מיותר היה לבקש ממנו כעת לחוות את דעתו בענייני דיומא. 'אולי אתה צודק,' אמר בשקט, 'אבל איני יכול יותר להיכנס לסוגיות האלה. אני שוקע אל תוך המוות!'

"פעם אחת בקשמיר, אחרי התקף חולי, ראיתי אותו מרים חלוקי נחל ואומר, 'בכל פעם שהמוות מתקרב אליי כל החולשה נעלמת. אין בי לא פחד, לא ספק, ולא מחשבה על העולם החיצוני. אני פשוט מעסיק את עצמי בהכנות למוות. אני קשיח ממש כך' – והאבנים פגעו זו בזו בידיו – 'כי אני נגעתי ברגליו של אלוהים!'

"הגילוי האישי היה כה נדיר אצלו, כך שמילותיו אלו לא יוכלו להישכח לעולם. שוב, כאשר חזר מהמערה באמרנאת, באותו הקיץ של 1898, האם לא אמר, בעודו צוחק, כי קיבל שם את החסד של אמרנאת – לא למות עד שהוא עצמו ירצה בכך? נראה כי ההבטחה שהמוות לעולם לא יפתיע אותו, נקשרה היטב כל כך עם נבואתו של שרי ראמקרישנה – שכאשר הוא יידע מי ומה הוא היה, הוא יסרב להישאר ולו עוד רגע אחד נוסף בגוף – עד שהאדם סילק ממחשבתו כל חרדה בסוגייה זו, ואפילו מילותיו הכבדות ורבות המשמעות שנאמרו בעת הזו לא הספיקו כדי לעוררה.

"יתרה מכך, האם לא זכרנו את סיפור הנירוויקלפה סמאדהי הגדול של נעוריו, וכיצד בסיומו המאסטר שלו אמר, 'זה המנגו שלך, ראה! אני נועל אותו בקופסה שלי. אתה תטעם אותו בשנית כאשר עבודתך תסתיים!' 

"'–ואנחנו יכולים לצפות את הגעת הרגע הזה', אמר הנזיר שסיפר לי את הסיפור. 'אנחנו נדע מתי הזמן קרב. כי אז  יספרלנו שטעם שוב את המנגו שלו'.

"כמה מוזר נראה הדבר עכשיו, במבט לאחור על הזמן ההוא, להבין  באלודרכים ניתן הרמז הצפוי, רק כדי ליפול על אוזניים ערלות, ולהגיע למוחות שלא יכלו להבין! 

"נראה, אכן, שבנסיגה שלו מכל חולשה והיקשרות, היה יוצא מן הכלל אחד. מה שאי-פעם היה יקר לו יותר מהחיים, שמר עדיין על כוחו לרגש אותו. היה זה ביום ראשון, האחרון לפני הסוף, כשאמר לאחד מתלמידיו, 'אתה יודע שהעבודה היא תמיד נקודת התורפה שלי! כשאני חושב על שהיא עלולה להגיע לקיצה, אני מתמוטט!'

"ביום רביעי של אותו השבוע, היה זה יום האקדאשי. בעודו מקפיד על הצום במלוא האדיקות, הוא התעקש להגיש את ארוחת הבוקר לתלמידיו. כל מנה שהוגשה – זרעים מבושלים של ג'קפרוט, תפוחי אדמה מבושלים, אורז רגיל וחלב קר כקרח – היו נושא לשיחה מבדחת; ולבסוף, בתום הארוחה, הוא עצמו יצק את המים על ידיהם, וייבש אותן במגבת.

"'אני הוא זה שצריך לעשות את הדברים האלה עבורך, סוואמיג'י! לא אתה עבורי!', עלתה המחאה שהובעה בטבעיות. אך תשובתו הייתה מבהילה בכובד משקלה – 'ישוע רחץ את רגליהם של תלמידיו!'

"משהו עצר את התשובה - 'אבל הייתה זו הפעם האחרונה!' – כאשר הן עלו על השפתיים, והמילים לא נהגו. וטוב שכך. גם כאן הייתה זו הפעם האחרונה.

"לא ניכר היה על הסוואמי שום ביטוי של עצב או או חומרה בימים אלה. בעיצומה של הזהירות מלעייף אותו מדי, למרות השיחה שנשמרה בכוונה קלילה ככל האפשר, ושנגעה רק לבעלי החיים שהקיפו אותו, לניסויי הגינה שלו, לספרים ולחברים שנעדרו - מעל ומעבר לכל אלה, כל אחד היה מודע לנוכחות הזוהרת, ולדמותו הפיזית שנראתה רק כצל או כסמל. מעולם לא הרגיש איש מהם באופן כה חזק כמו עכשיו, שלפניו ניצב אדם על סיפו של אור אינסופי. עם זאת, אף אחד לא היה מוכן, במיוחד ביום שישי השמח האחרון, ה-4 ביולי, שבו הוא נראה הרבה יותר חזק וטוב ממה שהיה במשך שנים, לפגוש את פני הקץ כל כך מהר."

ביום המהאסמדהי עצמו, בין אם במודע ובין אם באופן אינטואיטיבי, מעשיו היו מלאי כוונה ומשמעות יתרה. המדיטציה המבודדת שלו שארכה שלוש שעות, משמונה עד אחת עשרה בבוקר, הייתה הבולטת ביותר. הוא קם מוקדם למדי באותו היום, ולאחר ששתה תה נכנס לחדר התפילה של המנזר. לאחר זמן מה הבחינו כי הוא סגר את כל החלונות ונעל את כל הדלתות. מה התרחש שם, איש לא יידע לעולם. במדיטציה שלו, המאסטר שלו והאם האלוהית – שמתוך הגילו העצמי שלו היו ישות אחת זהה – היו ודאי נוכחים, כי בסיומה הוא פרץ בשיר נוגע ללב שבו פסגת הג'ננה התמזגה עם פסגת הבהקטי.

לאחר שירד במדרגות המקדש, הוא צעד הלוך ושוב בחצר המנזר, שקוע בשרעפים. לפתע, המתח שבמחשבתו מצא ביטוי בלחישה שהייתה חזקה מספיק כדי להגיע לאוזניו של סוואמי פרמאננדה שהיה בקרבת מקום. הסוואמי סח לעצמו, "אם היה עוד ויווקאננדה אחד, הוא היה מבין מה ויווקאננדה עשה! ובכל זאת, עוד כמה ויווקאננדים ייוולדו עם הזמן!!" הערה זו הבהילה את הגורובהאי שלו, שכן מעולם לא דיבר הסוואמי כך, מלבד כאשר שערי המבול של נשמתו נפתחו והמים החיים של התודעה העליונה געשו קדימה.

תקרית חריגה נוספת התרחשה כאשר הסוואמי, שלא נהג לסעוד עם הגורובהאים והתלמידים, סעד איתם בחדר האוכל. מוזרה אף יותר הייתה התענגותו על המזון. הוא מעולם לא הרגיש טוב יותר, כך אמר.

באותו בוקר יום שישי הוא הביע רצון לבצע את הקאלי פוג'ה במנזר למחרת היום, שהיה יום מבורך לעבודת האם האלוהית. זמן קצר לאחר מכן הגיע אביו של סוואמי ראמאקרישנאנדה, חסיד אדוק של קאלי. משראה אותו שמח הסוואמי, ובהסבירו לו את כוונתו הוא קרא לסוואמים שודהנאנדה ובודהנאנדה והורה להם להבטיח את כל הדרוש לקיום הטקס המיועד, וכך מיהרו לעשות.

לאחר מכן ביקש הסוואמי מסוואמי שודהנאנדה להביא את כרך השוקלה-יג'ור-וודה מהספרייה. כשהביא אותו, ביקש ממנו הסוואמי לקרוא את המנטרה המתחילה במילים "Sushumnah Suryarashmi", עם הפרשנות עליה. התלמיד קרא את השלוקה עם הפירוש שלה. כשסיים לקרוא חלק ממנה, העיר הסוואמי: "הפרשנות הזו אינה מניחה את דעתי. לא משנה מה תהיה הפרשנות של המפרש למילה סושומנה, הזרע, או הבסיס של מה שהטנטרים, בעידנים המאוחרים יותר, מדברים עליו כעל ערוץ הסושומנה העצבי בגוף, כלול כאן, במנטרה הוודית הזו. עליכם, תלמידיי, לנסות לגלות את המשמעות האמיתית של השלוקות האלו ולהגות, להתעמק ולהפיק פירושים מקוריים על השסטרות".

הקטע המדובר מתייחס לשלוקה ארבעים בפרק השמונה-עשר של מדהיאנדינה של הוואג'אסאניי סמהיטה בשוקלה-יג'ור-וודה.

ניתן לנסח את משמעות פרשנותו של מהידהארה על השלוקה כך:

"אותו צ'נדרה (ירח) שהוא בצורתו של גַנדהארווה, שהוא הסושומנה, כלומר המעניק אושר עילאי למי שמקריב קורבנות (יאג'נאס), ושקרניו הן כקרני השמש – מי יתן והצ'נדרה יגן עלינו, הברהמנאס והקשאטריאס! אנו מגישים לו את מנחותינו (סוואהא וואט)! האַפּסארות שלו (של צ'נדרה) הן הכוכבים, המפיצים אור (מכאן נקראים בּהֵקוּראייאס) – להם אנו מציעים את מנחותינו (סוואהא)!"

בשעה 13:00, רבע שעה אחרי סעודת הצהריים, נכנס הסוואמי לחדרם של הברהמצ'ארינים וקרא להם להשתתף בשיעור דקדוק סנסקריט. אחד התלמידים שהשתתפו בשיעור כתב:

"השיעור נמשך כמעט שלוש שעות. אבל שום רגע של שעמום לא הורגש. כי הוא (הסוואמי) סיפר סיפור שנון, או שיבץ הערות חכמות ומשעשעות מדי פעם כדי להקל על הלימוד, כפי שנהג לעשות. לפעמים הבדיחה סופרה בהתייחסות לניסוח של סוטרה מסוימת, או שהוא היה ממציא משחק משעשע על הנוסח המילולי שלה, בידיעה שהשעשוע יקל על הזיכרון. ביום המסוים הזה, הוא דיבר על איך הדריך את חברו לקולג', דאשאראטי סאניאל, בהיסטוריה האנגלית, בלילה אחד בתהליך דומה. הוא, לעומת זאת, נראה מעט עייף אחרי שיעור הדקדוק."

זמן מה לאחר מכן, יצא הסוואמי בליווי סוואמי פרמננדה לטיול ארוך למדי, עד לבלור בזאר. הוא שוחח עם הגורובהאי שלו על נושאים מעניינים רבים, ובמיוחד על תוכניתו המוצעת להקמת מכללה ודית במנזר. על מנת לקבל מושג ברור יותר על מה שהסוואמי חש בעניין, שאל סוואמי פרמננדה, ''סוואמיג'י, מה טוב ייצא מלימוד הוודות?" על כך השיב הסוואמי, "זה ישים קץ לאמונות התפלות!"

כשחזרו למנזר, שוחח הסוואמי במשך זמן מה עם הנזירים. הו, אילו רק ידעו שאלה יהיו המילים האחרונות שיזכו אי פעם לשמוע מפיו של מנהיגם האהוב והמבורך, שהיה העולם כולו והכול עבורם!

עם בוא הערב, הפכה דעתו של הסוואמי מסוגרת יותר ויותר, וכאשר הפעמון צלצל לתפילת הערב הוא פרש בדממה לחדרו, שם ישב במדיטציה מול פני הגנגה. מה שהתרחש באותו יום בלתי נשכח סופר בפירוט רב על ידי כמה מחברי המסדר, וכמה מן הגרסאות השונות הנוגעות לעזיבתו של הסוואמי מובאות כאן.

דברים אלה נכתבו על ידי סוואמי סראדננדה ב-24 ביולי לד"ר לוגן, נשיא אגודת הוודנטה של סן פרנסיסקו:

". . . שלחנו מברק לאגודת הוודנטה של ניו יורק עם הוראות ליצור קשר איתך ועם כל החברים בארה"ב, בנוגע לנירוונה של סוואמי ויווקאננדה אהובנו. הוא נכנס ל"חיי הנצח" ביום שישי ה-4 ביולי, בשעה תשע ועשר דקות בערב. המאורע התרגש עלינו בפתאומיות רבה כל כך, עד שאפילו הסוואמים בחדרים הסמוכים לא חשו שום סימן מקדים לכך. הסוואמי ישב במדיטציה בחדרו בשעה שבע בערב, והשאיר הוראה שאף אחד לא ייכנס אליו עד שיבקש זאת. שעה לאחר מכן קרא הסוואמי לאחד מאיתנו וביקש לנפנף מעל לראשו. הוא שכב על מיטתו בשקט, וזה שטיפל בו סבר שהוא ישן או שקוע במדיטציה. שעה לאחר מכן ידיו רעדו מעט, והוא נשם נשימה אחת עמוקה מאוד. ואז הכול היה שקט למשך דקה או שתיים. והוא שוב נשם באותו האופן, עיניו התקבעו במרכז הגבות ופניו עטו הבעה אלוהית, והכל נגמר.

"לאורך כל היום הוא הרגיש חופשי וקל ככל האפשר, ואפילו חופשי יותר מאשר חש בששת החודשים האחרונים. הוא ישב במדיטציה בבוקר במשך שלוש שעות ברציפות, אכל את ארוחותיו בתיאבון מלא, העביר לסוואמים במנזר הרצאות על דקדוק סנסקריט, על פילוסופיה ועל הוודות במשך יותר משעתיים, וערך שיחות על פילוסופיית היוגה. הוא צעד אחר הצהריים כשלושה קילומטרים, ובשובו התעניין בכל אחד בעדינות רבה. בעודו נח, הוא שוחח עם חבר מרעיו על עלייתן ונפילתן של אומות, ואז נכנס לחדרו לערוך מדיטציה – את השאר אתה יודע."

תלמיד נזיר של הסוואמי כתב:

"המהאסמדהי אירע כמה דקות אחרי תשע בערב. פעמון ארוחת הערב צלצל בדיוק כאשר דרי המקום  נקראו לבדוק את שלומו של הסוואמי. סוואמי פרמננדה וסוואמי נישצ'איאננדה החלו לקרוא בקול רם בשמו של המאסטר, מתוך ביטחון שיוכלו להשיבו כך להכרתו. אולם הוא שכב שם בחדרו על גבו, ללא תנועה, והניסיון התגלה כחסר תועלת. סוואמי אדווייטנאנדה ביקש מסוואמי בודהאננדה לבדוק את הדופק של הסוואמי. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הוא קם ממקומו והחל להתייפח בקול רם. סוואמי אדווייטנאנדה אמר אז לנירבהאיאננדה. "אבוי, על מה אתה מביט! מהר אל ד"ר מהנדרה נאת מזומדר והבא אותו לכאן בהקדם האפשרי." מישהו אחר חצה את הנהר והלך לכלכתה להודיע לסוואמי ברהמננדה וסוואמי סרדנאנדה שהיו שם באותו יום ולהביאם אל המנזר. הם הגיעו בסביבות השעה עשר וחצי. הרופא בדק אותו ביסודיות, מצא כי חייו ניטלו, וניסה להשיבו לחיים בנשימה מלאכותית. בחצות קבע הרופא את מותו. ד"ר מזומדר אמר כי ייתכן שלקה באי ספיקת לב פתאומית. ד"ר ביפין ביהארי גוש שהגיע מכלכתה למחרת אמר שהיה זה שבץ. אבל אף אחד מהרופאים שבאו אחר כך ושמעו על הסימפטומים לא יכול היה להסכים. לא משנה מה תהיה אבחנתם, נזירי המנזר משוכנעים באופן בלתי ניתן לערעור כי הסוואמי עזב מרצונו החופשי את גופו בסמדהי, כשלא רצה להישאר עוד בעולם. כפי שחזה שרי ראמקרישנה. 

"האחות ניבדיטה הגיעה בבוקר. היא ישבה כל הזמן ליד הסוואמי ונפנפה מעל גופו, עד שהגופה הובאה בשעה 14:00 למרפסת המובילה לחצר, שם בוצעה האראטריקה לפני שנלקחה למקום שצוין על ידי הסוואמי עצמו לשריפת הגופה."

גורובהאי של הסוואמי כתב באודבודהאן:

"... לאחר מכן הוא עשה מדיטציה מהשעה 8 בבוקר עד 11 במקדש. בימים אחרים הוא מעולם לא מדט כל כך הרבה זמן ברצף. הוא גם לא יכול היה לעשות מדיטציה בחדר לא מאוורר, עם דלתות וחלונות סגורים; אבל ביום הזה הוא עשה מדיטציה אחרי שסגר ונעל את כל הדלתות והחלונות של חדר התפילה.

''אחרי המדיטציה הוא התחיל לשיר שיר יפהפה על שיאמה (אמא קאלי). הנזירים למטה הוקסמו למשמע הניגון המתוק העולה מחדר המקדש. השיר אומר כך, "האם האימא שלי כהת מראה?" - האימא בדמותה הכהה, בעלת השיער הפרוע, מאירה את הלוטוס של הלב!..."

"הוא סעד את ארוחת הצהריים שלו באותו היום בהנאה מרובה. לאחר הארוחה הוא לימד את התלמידים לאגהוקאומודי, עבודה סטנדרטית בדקדוק סנסקריט, במשך יותר משעתיים וחצי. ואז אחר הצהריים הוא יצא להליכה של כמעט 3 ק"מ בלוויית גורובהאי. במשך ימים רבים קודם לכן הוא לא יכול ללכת למרחק כל כך גדול. הוא אמר שהוא הרגיש טוב מאד באותו יום. בזמן ההליכה הוא הביע את רצונו המיוחד לייסד בית ספר וודי במנזר. לאחר שחזר מההליכה הוא התפנה לעניינים אישיים ולאחר מכן אמר שהוא מרגיש קלילות רבה בגוף. לאחר ששוחח זמן מה, הוא הלך לחדרו ואמר לאחד מתלמידיו להביא לו את מחרוזת התפילה שלו. ואז, אחרי שביקש מהתלמיד לחכות בחוץ, הוא התיישב למנות את החרוזים שלו ולבצע מדיטציה לבד בחדרו. הוא חשב לסגוד לקאלי למחרת היום, שהיה יום שבת של אמאוואסיה (ירח חדש). הוא דיבר על כך רבות באותו היום.

"לאחר שמדט ומנה את החרוזים שלו במשך כשעה הוא נשכב על מצע על הרצפה, ואז קרא לתלמיד שחיכה בחוץ, וביקש ממנו לנפנף מעט מעל ראשו. מחרוזת התפילה הייתה מונחת עדיין בידו. התלמיד חשב שהסוואמי שקע בשינה קלה. כשעה לאחר מכן, ידו רעדה מעט. ואז הגיעו שתי נשימות עמוקות. התלמיד חשב שהוא נכנס לסמאדהי. לאחר מכן הוא ירד למטה וקרא לסניאסין, שהגיע וגילה בבדיקה שאין נשימה או דופק. בינתיים הגיע סניאסי אחר, שחשב שהוא שרוי בסמדהי, והחל לזמר בקול רם את שמו של ׳המאסטר׳ ללא הרף, אך בשום דרך ואופן לא נקטע הסמאדהי! באותו הלילה הוזעק רופא ידוע. הוא בדק את הגופה במשך זמן רב ולאחר מכן אמר שהחיים נכחדו.

"למחרת בבוקר התברר כי נצפה שטף דם בעיניו ושהתגלה דימום קטן שנבע דרך הפה והנחיריים. רופאים אחרים העירו כי המקור הוא קרע בכלי דם במוח. הממצאים מובילים בבירור למסקנה כי בתהליך של הג'אפה והמדיטציה, הברהמרנדרה שלו לבטח נוקב כאשר עזב את הגוף!

"לאחר המהאסמאדהי שלו הגיעו כמה רופאים ובדקו את גופו בדקדקנות וניסו להשיבו להכרה. הם מיצו את כל האמצעים והשיטות שהיו בידיהם כדי לעורר אותו, ללא הועיל. הם לא יכלו, למעשה, להבין את הסיבה האמיתית שהביאה למותו. הוא מת, לאמיתו של דבר, בכפוף לרצונו. הוא נולד יוגי והוא מת יוגי!"

וגרסה אחרת מספרת:

". . . במשך חודש לפני מותו, הסוואמי נהג לעשות הרבה יותר מדיטציה מהרגיל; ובימים אלה נראה היה שאין לו חולי בגוף. ... באותו היום, לפני שיצא לטיול אחר הצהריים עם סוואמי פרמננדה, הוא שוחח איתו בנושאים שונים הנוגעים למערב כשהוא נתון במצב רוח עליז. בערב הוא עלה לחדרו לעשות מדיטציה. לאחר זמן מה קרא הסוואמי לאחד התלמידים וביקש ממנו לפתוח את כל חלונות החדר החם ולנפנף מעליו. לאחר מכן הוא נשכב על המצע שעל הרצפה. לאחר שהברהמצ'רי נפנף מעל ראשו בעדינות לזמן מה, הסוואמי אמר לו, בסדר; אין עוד צורך לנפנף! עדיף שתעסה מעט את רגליי. באומרו זאת, נראה היה שהוא נרדם זמן קצר לאחר מכן. כך חלפה שעה; התלמיד עיסה אותו; הסוואמי שכב על צידו השמאלי. הוא החליף צדדים פעם אחת בתוך פרק הזמן הזה, וזמן קצר לאחר מכן, הוא בכה בדיוק כפי שתינוקות בוכים בחלומותיהם. הברהמצ'רי הבחין לאחר מכן כי הסוואמי נשם נשימה עמוקה, וראשו התגלגל במורד הכרית. עוד נשימה עמוקה וארוכה כמו הקודמת, ואז הכול נרגע והפך דומם כמו המוות! הילד העייף נם בחיקה של האימא, ומשם לא שב עוד להתעורר לעולם הזה של המאיה!

"הסוואמי הלך לעולמו בגיל שלושים ותשע שנים, חמישה חודשים ו-20 ימים, ובכך הגשים את הנבואה שהייתה שגורה לעתים קרובות בפיו, 'לעולם לא אזכה לראות את גיל ארבעים'."

שום ידיעה מרעישה לא הייתה יכולה לטלטל יותר מאשר החדשות על מותו של סוואמי ויווקאננדה. שום דבר לא יכול היה להיות יותר מחריד או בלתי צפוי. הנזירים במנזר בבלור הוכו באלם; הם היו המומים מהמחשבה על אובדנם המר, הבלתי הפיך. המנזר היה אפוף בקדרות.

בבוקר אנשים זרמו למנזר מכל עבר. כרכרות עברו דרך שער המנזר וסירות הגיעו לגהאת בהשיטן המוני נוסעים. הצער שלט בכל פינה ועבר. הגופה הייתה מונחת בחדר שרק לפני יום או יומיים התנגנו בו הצחוק והרהיטות המלהיבה של הנזיר רב ההשראה. מאות עברו על פני הגופה בדממת כבוד, כשעיניהם מתחבטות האם הוא מת. ואז הם הפנו ראשם בסערה של צער ותחושת נטישה, מהדמות חסרת החיים של מי שהם אהבו יותר מאשר את חייהם שלהם, ואמרו, "האם הסוואמי שלנו באמת עזב?" ומי שהסתכל על פניו של סוואמי ויווקאננדה ביום הזה, נשבע באותו המעמד להקדיש את חייו מאותו הרגע ואילך אך ורק לשירות ארצו.

מאז עזיבתו של שרי רמאקרישנה, המאסטר שלהם, לא ידעו הנזירים שכול שכזה. מעולם לפני שריפת גופתו של אדונם בגהאת השריפות שבקאשיפור, בגדה הנגדית של הגנגה, לא עלה בדמיונם האירוע הזה על עוצמתו הרבה כל כך. הם חשו כי הקרקע נשמטה מתחת לכול. כאשר המאסטר עצמו הלך לעולמו, הוא העביר אותם להנהגתו של נארן. כעת, לאחר ששניהם עזבו את מישור התמותה, הנזירים הרגישו עצמם כזרים בפונדק הדרכים של העולם הזה.

למרות מסקנתם של רופאים מלומדים, הייתה תקווה חצי מטורפת ובלתי סבירה שסוואמי ויווקאננדה עשוי, אחרי הכול, לחזור לתודעת בני התמותה. אולי היה זה הסמאדהי הגבוה ביותר; אולי הוא יחזור משם. מסיבה זו הושארה הגופה בתוך החדר בקומה העליונה עד שעה מאוחרת למחרת. אבל בכל רגע הגוף נעשה קר ונוקשה יותר, וכולם שוכנעו מעבר לכל ספק שהנשמה האיצה לעד אל מחוזות האור וחיי הנצח. כאשר הם נאלצו להאמין שהוא כבר לא נמצא פיזית, הנזירים הזקנים שלחו כמה מהתלמידים לכלכתה כדי למסור את הבשורה. חלקם התבקשו לשלוח את המסר בטלגרף לחלקים שונים בהודו ובעולם. חלקם נשלחו להביא סנדלווד, קטורת, פרחים וכו'. באגפים רבים במנזר בערה הקטורת. שטחי המנזר היו עמוסים לעייפה באנשים. כולם במנזר הרגישו שזו הפעם האחרונה שהם יכולים להביט על דמותו המבורכת של הנביא, שבישר את הבשורה המודרנית לעמים רבים בארצות קרובות ומרוחקות, שגדולתו הורגשה בכל מקום.

לקראת אחר הצהריים נישאה הגופה למטה, אל המרפסת שמול החצר. שם הונחה על דרגש, עטופה בגלימות המסמלות את דלותו של הסניאסין. כפות רגליו נצבעו באלטה, מעין פיגמנט ארגמני, ונלקחו מהן טביעות על גבי מוסלין, כדי שיישמרו כמזכרות קדושות. לאחר מכן נערך טקס האראטי, טקס הפולחן האחרון לדמות זו, אשר שימשה ככלי להתגלות האמת הנעלה ביותר. מאורות אש התנופפו, מנטרות זומרו, קונכיות ננשפו, פעמונים צלצלו וקטורת בערה. בתום הטקס חלקם השתחוו אפיים, אחרים השתטחו על הקרקע בהצדעה, ואלה שהיו תלמידים, נגעו עם ראשם ברגליו של דמותו הגשמית של המאסטר המבורך.

תהלוכה אורגנה, והדרגש שעליו נחה הגופה הורם לאיטו. שוב ושוב עלו הזעקות המרטיטות, "ג'יי שרי גורו מהאראג'יקי ג'יי! ג'יי שרי סוואמיג'י מהאראג'יקי ג'יי!" ממעמקי ליבם של החסידים.

התהלוכה נעה באיטיות דרך החצר על פני המדשאה המרווחת, עד שהגיעה לעץ היִלבָה שניצב בפינה הדרום-מזרחית של המתחם. שם, מעט לפנים ומשמאל, בדיוק במקום שבו הסוואמי עצמו ביקש לשרוף את גופתו, הוקמה מדורת הלוויה.

לבסוף הונחה הגופה על מדורת הלוויה על ידי הנזירים והחסידים. קנים הודלקו, ויחד עם הנזירים עשרות אנשים הדליקו את המדורה עד שעלתה כולה באש.

בעומק הדמדומים שככו הלהבות, ובנפשם של העומדים סביב שרר שקט עז. וכשהלהבות כבו והגוף חזר ליסודותיו המקוריים, ובהותירו מאחור רק גחלים בוערות ולוחשות, שפכו הנזירים מי גנגה על המדורה, ובחשיכה עלו תפילותיהם מעלה לאדון העולם להדרכה ולהגנה. שלווה עצומה הגיעה – והשלמה מרבית! כולם חשו שהאל העליון יודע טוב יותר מכולם; ובצערם, אמרו במעמקי ליבם, "האל העליון! רצונך ייעשה!"

למחרת, אספו הנזירים את השרידים הקדושים לעצמם ולמען הדורות הבאים. היום ניצב מקדש על אותו המקום עצמו. מזבח נבנה, ועליו הונחה דמות שיש של המאסטר. וכאן הנזירים נוהגים להתפלל ולמדוט בדממת המעמקים של ליבם. מעמד המזבח ניצב ממש במקום שבו הועלתה גופתו של הסוואמי הדגול בלהבות. חלק מהשרידים נשמרים במקום זה, והשאר נשמרים בכלי נחושת במקדש ליד המזבח של בהגאוואן שרי רמאקרישנה.

אכן, הנזירים ותלמידי המסדר הפשוטים עדיין היו מוכי צער, אך אמונתם וכניעתם לאל, עם השלווה שהגיעה בעקבותיהן, עקרו את עוקצו של המוות. עמוק מתחת לכסות הצער, כולם היו מודעים לכך שאין זה הסוף. ריקנות שרתה במנזר; אולם, מתוך שתיקתם והארת ליבם, כולם היו מודעים לעובדה שהחיים בנשמה, כפי שמנהיגם הפגין בחייו, לא יכלו להישאר נעולים זמן רב בתוך חומות הכלא של הקיום הארצי, וכי מימושו העצמי ההולך וגובר בעוצמתו, ודאי שרף את מודעות הגוף ונסק מעבר ללפיתת המוות בנירוויקלפה סמאדהי. ולאורך האירוע העצוב של פרישת נוכחותו מהעולם, המילים אותן ביטא לעתים, הרבה לפני מותו, מצטלצלות במשמעות ניצחת: "יכול להיות שייטב לי לצאת מגופי – להשליך אותו כבגד בלוי. אבל אני לא אחדל מלעבוד! אעורר השראה בבני האדם בכל מקום, עד שכל העולם יידע כי הוא אחד עם האלוהים!" וההשראה הזו הגיעה. ועתה, משהגיעה, היא תישאר עם בני האדם עד אשר כל העולם יגשים את מימוש האמת הנעלה ביותר. כן, הוא דחה בבוז את המוקטי לעצמו עד שיוכל להוביל את כל היצורים החיים ביקום אל שעריו. החיזיון ומימוש העצמי אינם ניתנים לכליה. בהיותם יצירי האמת, נצחיים הם. וזה אשר מצא את האמת – כאוחז את הנצח בכף ידו – נצחי הוא. וצליליהם של החירות והמימוש העצמי נשמעים מעבר לגבולות החיים והמוות; ועם החסידים הרבים, השליחים והתלמידים של הבשורה המודרנית – הנביאים והקדושים ובעלי חזון הסנאטנה דהראמה – קולה של הודו נשמע, ויהדהד עוד לאורך מאות השנים הרחוקות באותן זעקות ההלל והניצחון:

ג'יי שרי גורו מהראג'יקי ג'יי!

ג'יי שרי סוואמיג'י מהראג'יקי ג'יי!

ג'יי שרי גורו סנאטנה דהארמאקי ג'יי!

וברכתו של הנעלה מכל שורה כעת על העולם מחדש. הלהבות של הסנאטנה דהרמה הוצתו מחדש. אכן, אֵלים התהלכו בין בני האדם! אכן האל עצמו, האמת עצמה, התגלם כראמה-קרישנה-ויווקאננדה לטובת העולם. רוחה של הודו עצמה הפכה לבשר ודם ; והם, הנשמות התאומות שנולדו פעם נוספת כדי לעורר אותה, את אם הדתות הגדולה, עברו מן הבשר אל תוך שתיקת האינסוף, לאחר שמילאו את משימתם והעניקו את המסר. אכן, האם האלוהית עצמה, הורסת האשליה ונותנת מי החיים, הילכה על פני האדמה; והשמש של ברהמן שטפה את העולם בקרניו מחדש, פיזרה את ענני החושך והבורות, בהפיצה את אור הזוהר השמימי! וקצוות העולם נפגשו, ובשורת התקופה נישאה אל אומות העולם. והנשמות הזוהרות, שהיו המייסדות והנביאות של הבשורה החדשה, הגיעו משום שהדת דעכה והעוולות גברו. והם עתידים לבוא שוב ושוב לרווחת העולם, למען ביסוס הצדק, לפירוש מחדש של הסנאטנה דהרמה, ולהתגלות הממלכה שאינה מהעולם הזה, שהדרכון אליה הוא המוטו:

"נטוש! נטוש! הגשם את טבעך האלוהי! קום! התעורר! ואל תחדל עד שהמטרה תושג!" 

הארי אום טאט סאט!