1032. והמשיך ואמר לו :" זה אשר מקרבו כל הישויות נולדות; זה אשר כל הנולד  מקרבו חי ומתקיים; זה אשר בעוזבם, לתוכו הם שבים – זה אשר הנך משתוקק לדעת הוא הינו ברהמן."

1033. הוא (בריגהו) קִיים סיגוף.  

1034. בהשלימו את הסיגוף למד כי המזון הנו ברהמן; על כי מהמזון כל הישויות נולדות; למן היוולדן, על מזון הן מתקיימות; ובעוזבן, עם המזון הן מתמזגות.

1035. ביודעו זאת, פנה הוא שוב לוארונה אביו ואמר: "הו, אדון נערץ, למד אותי את ידיעת ברהמן."

1036. הוא (וארונה) אמר לו: "דרך סיגוף, טאפאס, בקש לדעת את ברהמן. הסיגוף הוא ברהמן."

1037. הוא קִיים סיגוף.

1038. בהשלימו את הסיגוף, (בריגהו) הבין כי הפראנה היא ברהמן; על כי מהפראנה כל היצורים החיים נולדים; ולמן היוולדם, מן הפראנה הם מתקיימים; ובעוזבם, עם הפראנה הם מתמזגים.

1039. ביודעו זאת, פנה הוא שוב אל וארונה אביו לדעת עוד ואמר: "הו, אדון נערץ, למד אותי את ידיעת ברהמן."

1040. הוא (וארונה) אמר לו: "דרך סיגוף, טאפאס, בקש לדעת את ברהמן. הסיגוף הוא ברהמן."

1041. בריגהו קִיים סיגוף, ובסיימו הסיק לאחר שקילה והעמקה כי הפראנה (החיים) היא ברהמן. אך לא היה הוא מסופק כלל ועיקר עם ההיסק. חשב הוא כי הפראנה אינה יכולה להיות ברהמן, שכן אין לה אינטליגנציה, היא עצמה תוצאה, קיומה הוא תולדה של סיבה, יש לה התחלה וסוף. וכך פנה הוא שוב אל אביו לקבל ממנו אור נוסף. ואביו שוב ביקש ממנו לגלות זאת דרך סיגוף.

1042. אז הבין בריגהו דרך הסיגוף כי המיינד הוא ברהמן;  על כי מהמיינד כל היצורים החיים נולדים; ולמן היוולדם הם חיים דרך המיינד; ובעוזבם, עם המיינד הם מתמזגים.

1043. ביודעו זאת, פנה הוא שוב אל וארונה אביו ואמר: "הו, אדון נערץ, למד אותי את ידיעת ברהמן."

1044. הוא (וארונה) אמר לו: "דרך סיגוף, טאפאס, בקש לדעת את ברהמן. הסיגוף הוא ברהמן."

1045. הוא קִיים סיגוף.

1046. בריגהו חשב כי המיינד הוא רק איבר או כלי להבנה, שאין הוא מאיר מעצמו, שיש לו התחלה וסוף, ועל כן אין הוא יכול להיות ברהמן, זה שאינו כפוף לסיבתיות. כך פנה הוא שוב אל אביו לקבל הארה נוספת. ומשנתבקש לקיים סיגוף, מילא זאת שוב.

1047. אז הבין הוא כי יֶדע הוא ברהמן; על כי מן הידע כל היצורים החיים הללו נולדו; מן הידע הם חיים ומתקיימים; ובעוזבם, עם הידע, בשנית, הם מתמזגים.

1048. ביודעו זאת, פנה הוא אל וארונה אביו ואמר: "הו, אדון נערץ, למד אותי את ידיעת ברהמן."

1049. הוא (וארונה) אמר לו: "דרך סיגוף, טאפאס, בקש לדעת את ברהמן. הסיגוף הוא ברהמן."

1050. הוא קִיים סיגוף, שוב.

1051. בריגהו מצא כי תגליותיו אינן יכולות לספק לו שביעות רצון מלאה, וכי הידע אינו יכול להיות ברהמן. הוא חשב כי הידע הוא סוכן פעולותיה של הג'יווה, והנהנה מכל פירות הפעולות. אז הוא שוב פנה אל אביו לקבל עוד אור. והעצה שקיבל הייתה שוב לקיים סיגוף.

1052. אז הבין דרך הסיגוף כי האושר הוא ברהמן; על כי מן האושר כל היצורים החיים נולדים; ומשנולדו, מן האושר הם מתקיימים; ובעוזבם, עם האושר הם מתמזגים.

1053. זהו הידע שנלמד על-ידי בריגהו תחת הוראתו של וארונה. הוא מבוסס באֶתֶר הנשגב, בלב. זה היודע זאת מתאחד עם ברהמן. אז יהיה הוא בעליו של המזון, והאוכֵל את המזון.  הוא יתברך בשפע צאצאים, בָּקָר וזוהר רוחני. ויהא מבורך בתהילתו.

***

הוָאלי השלישי באופנישדה זו הוא הבריגהו-ואלי. הנושא המרכזי בו הוא תיאור תפישת האטמן-ברהמן (האני, הנשמה) והבנת משמעות החיפוש והגשמת מימוש העצמיות וההגעה לשחרור מכבלי העולם.

ידע הברהמן מוסבר כאן דרך דיאלוג בין מורה (וארונה) ותלמיד (בריגהו). בריגהו, בנו של וארונה, נשלח לחוות בעצמו מתוך התבוננות פנימית והתנסות אישית את מהות המעטים - הקושות, המכסים על הנשמה - האטמן, ומגלה לבסוף כי זה שמודט על המזון ועל האוכֵל את המזון כאחד, ורואה בַּכּול אחד, יהא ראוי לצאצאים לרוב, לרכוש גדול, ויממש את גילוי ברהמן, יתאחד עמו ויגשים את ייעוד חייו.

בתיאור זה התלמיד מונחה בזהירות צעד אחר צעד על ידי הגורו, המסייע לו בכל שלב לחדור על-ידי חקר עצמי את כל המעטים, עד הגיעו למצב הגבוה בו הוא כשיר להתאחד עם האטמן.

חמשת המעטים, או הקושות, המכסים על הנשמה הם:

אנאמאיה קושה – מעטה הגוף, המזון
פראנאמאיה קושה – מעטה הפראנה, אנרגיית החיים
מאנומאיה קושה – מעטה המיינד, ההכרה
ויגיאנאמאיה קושה – מעטה הידע
אננדאמאיה קושה – מעטה האושר  

[1] אוּפָּאנִישָאדוֹת כתבי הקודש ההינדים העוסקים בפילוסופיה של הוודות. האופאנישאדות הן פירושים או הוספות על הוודות, סופן ותכליתן, ולכן ידועות כוודנטה, 'סוף הוודות'. קיימות מאה ושמונים אופאנישאדות, מתוכן אחת-עשרה הנקראות – העיקריות. על פי המסורת הן הועברו מפה לאוזן (שרוּטי) ולבסוף הועלו על הכתב על-ידי ויאסה.

[2] ודה/וודות – (Veda/s) מילולית: ידע. החלק הקדום ביותר של אוסף כתבי קודש בהינדואיזם (כ-1,700 שנה לפני הספירה), והן הסמכות העליונה לגבי האריים ההינדים (הגזע ההודו-אירופאי). הוודות כוללות את כל היבטי החיים ומלמדות מיהו ומהו ברהמאן וכיצד יש להוקיר ולהעריץ אותו.

על הוודות נאמר כי הן לא נכתבו על ידי בני אדם ועל כן אין בהן פגמים. נהוג להתייחס אליהן כאל דברי אלוהים. על פי המסורת, הוודות נשכחו בעבר הרחוק ו'נראו' שוב על ידי הרישים במהלך מדיטציות, ושוכתבו על ידם.

ויאסה חילק את הוודות לארבעה נושאים: 1. ריג וודה – כתבי קודש אשר נועדו לאיש הדת המדקלם מזמורים שמטרתם להזמין את האלים אל מזבח הקורבן. 2. יאג'ור וודה – פולחנים דתיים ופולחני קורבנות מפורטים. 3. סאמא וודה – לחנים, ברובם פזמוני קודש מהריג וודה. 4. אטהארווה וודה – עוסקת בריפוי ובכשפים. [מתוך הערך 'ודה' במילון מונחי היוגה באתר הבריגהו יוגה]